עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

אישה בלי ראש: איקונוקלזם מגדרי בישראל 2012

רוני עמיר ודינה עזריאל

תקציר: משחר ההיסטוריה ובהשפעת הדיבר השני (שמות כ: ג-ד), ידעה היהדות – ובעקבותיה הנצרות והאיסלם – יחס דואלי ודיאלקטי כלפי דימויים פיגורטיביים, אשר התבטא במלחמות קשות בין איקונוקלסטים משמידי הדמויות לבין איקונודולים אשר תמכו בהן. בשנים האחרונות התגבש במרחב הציבורי בישראל איקונוקלזם מקומי, המתייחד באופיו המגדרי. בעוד האיקונוקלזם ההיסטורי התנגד לדימויי צלם באשר הם ללא כל נגיעה למעמדם ולמינם של בני האדם, שם לו למטרה האיקונוקלזם הנוכחי, המגדרי, לפגוע במעמדה של האישה ולהחזיר את הגלגל אחורה לימים שבהם היה המרחב הציבורי שייך לגברים, בעוד הנשים נדחקות ממנו אל תוך הבית פנימה. מאמר זה יחולק לשני חלקים, בחלקו הראשון נביא דוגמאות לאיקונוקלזם במרחב הציבורי בישראל תוך התמקדות בשלטי חוצות ובמדיה הפרסומי, הכולל צנזור חלקי או מלא של דמוי האישה ונתבונן בתופעה בקונטקסט חזותי היסטורי ועכשווי. בחלקו השני של המאמר נדון בדיאלוג של דימויים המתרחש לנגד ענינו, במרחב הציבורי ברחבי הארץ ומבטא את מלחמת התרבות המתחוללת מתחת לפני השטח. בחלק זה נתמקד בייחודיות של האיקונוקלזם העכשווי, המגדרי ובנסיונות שונים להיאבק בתופעה.

 

משחר ההיסטוריה ובהשפעת הדיבר השני (שמות כ: ג-ד), ידעה היהדות – ובעקבותיה הנצרות והאיסלם – יחס דואלי ודיאלקטי כלפי דימויים פיגורטיביים, אשר התבטא במלחמות קשות בין איקונוקלסטים משמידי הדמויות לבין איקונודולים אשר תמכו בהן. בשנים האחרונות התגבש במרחב הציבורי בישראל איקונוקלזם מקומי, המתייחד באופיו המגדרי. בעוד שהאיקונוקלזם ההיסטורי התנגד לדימויי צלם באשר הם ללא כל נגיעה למעמדם ולמינם של בני האדם, שם לו למטרה האיקונוקלזם הנוכחי, המגדרי, לפגוע במעמדה של האישה ולהחזיר את הנשים אל תוך הבית פנימה.

במאמר זה אנו מבקשות להראות כי היעדר הדימוי הנשי מן המרחב הציבורי מחולל תהליך עומק שקט של חלחול ערכים פטריארכלים ופונדמנטליסטיים אל לב הקונצזוס של ישראל החילונית והדמוקרטית. ננסה לטעון כי האיקונוקלזם המגדרי מונע ומופץ לאו דווקא על ידי הפלגים הדתיים והבדלניים בחברה הישראלית, כי אם על ידי החוגים הליברליים הפועלים בה, וכי הוא תוצר של צנזורה עצמית של אלו האמורים להיות שומרי הסף של חופש הביטוי והקִדמה. בחלקו הראשון של המאמר נביא דוגמאות להדרת נשים משלטי חוצות ומדיה פרסומית במרחב הציבורי בישראל הכוללות צנזור חלקי או מלא של דימוי האישה, ונתבונן בתופעה של האיקונוקלזם העכשווי, המגדרי, לעומת האיקונוקלזם הידוע לנו מתקופות קדומות. בחלקו השני של המאמר נדון במלחמת הדימויים המתרחשת לנגד עינינו במרחב הציבורי ברחבי הארץ והמבטאת את מלחמת התרבות המתחוללת מתחת לפני השטח, ונסקור את ההתארגנויות של שוללי התופעה ואת המאבק הציבורי נגדה ותוצאותיו.

גוף האישה הוא נושא מרכזי שבו עוסקת התרבות החזותית למן ראשיתה ועד לימינו. יתרה מכך, הפך העירום הנשי ((Nude לז'אנר הנפוץ ביותר בתרבות המערב. אפרודיטי מקנידוס של פרקסיטלס (Praxiteles) שעמדה באמצע מקדש באי קנידוס במאה ה-4 לפנה"ס, הלנה פורמנט (Helena Fourment) – אשתו השנייה של הצייר רובנס במאה ה-17, אשר תוארה בעירום למחצה עטוית פרווה בביתם באנטוורפן ובר רפאלי המופיעה עירומה על שער המגזין ספורטס אילוסטרייטד (Sports Illustrated) מתוארות כולן באותה תנוחה (תמונה 1). מחד גיסא הן מפתות ומזמינות ומאידך גיסא מסתירות את אברי מינן ומתוארות כמבוישות ומרחוקות. הן מייצגות ומדגימות את אופני התיאור של נשים בידי גברים כפי שהם באים לידי ביטוי בדבריו הנוקבים של ג'ון ברגר: "גברים פועלים נשים מופיעות".[1] 

 

 

תמונה 1

צלם: Walter Iooss Jr, בר רפאלי, 2012, צילום במגזין ספורטס אילוסטרייטד.

(http://sportsillustrated.cnn.com/vault/swimsuit/modelfeatured/bar_refaeli/2012/model/5/13/index.htm).

 

אולם בעוד שגלי הפמיניזם של המאות ה-19 ו ה-20 שינו ללא היכר את מעמד האישה בחברה ולעתים גם את דרכי ייצוגה, התיאור החזותי של האישה בעירום חלקי או מלא נותר מקובל ופופולרי על-פי אותם עקרונות פטריארכליים המוכרים מן העבר. ואולם לצד תיאור האישה בעירום, במקומות מסוימים במחוזותינו נעדרת האישה כליל מן המרחב הציבורי או לחילופין מתוארת ללא ראש או פנים.

בקיץ 2011 התפרסמו הקמפיינים של מותגי האופנה קסטרו והוניגמן ברחבי הארץ. בחלק מהערים שבהן עלה הקמפיין, כמו ירושלים ופתח תקווה, הופיעו בשלטי חוצות נשים ללא ראש. בקמפיין של הוניגמן צולם פלג הגוף האמצעי של סנדי בר, ללא ראש, כשהוא אוחז תיק (תמונה 2),[2] ובקמפיין של קסטרו הוצג פלג הגוף התחתון של גל גדות, בג'ינס צמודים (תמונה 3).[3] בתל אביב, לעומת זאת, הופיעו בפרסומות שתי הנשים עם הראש, בהופעה מלאה. מה ההבדל בין שני הייצוגים החזותיים הללו של האישה עם הראש ושל האישה ללא הראש, וכיצד אנו חשים לנוכח הגוף "ערוף הראש" של הדוגמניות? אין ספק כי היעדרו של הראש הופך את האישה הספציפית והממשית לאובייקט נטול אישיות. ההופעה החזותית של גוף ללא ראש מייצגת את מה שהגדיר הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-18 עמנואל קאנט (Kant) בשם חיפצון ((Reification: לדעתו מיניות מחוץ למסגרת הנישואין, למשל, יכולה להוביל לחיפצון.[4] החיפצון המיני (Sexual Objectification), כפי שתיארה אותו המשפטנית והפילוסופית האמריקאית מרתה נוסבאום (Nussbaum) הינו שימוש בגוף כחפץ או כמכשיר לסיפוק התיאבון המיני, שנעשה תוך כדי הכחשת האוטונומיה והרגשות של האחר – והפיכתו לסחורה.[5]  

 

תמונה 2

סנדי בר, = 2011.: שלט פרסום בתל אביב (מימין). ושלט חוצות בירושלים (משמאל). (באדיבות הרב אורי איילון, מנכ"ל התנועה הירושלמית)

 

תמונה 3

גל גדות, קמפיין של קסטרו, 2011

 

דוגמה מן האמנות המודרנית להפיכת הגוף הנשי לאובייקט ניתן לראות בעבודה של מאן ריי (Man Ray), "ונוס המשוחזרת" (1936/1971) המוצגת במוזיאון ישראל (תמונה 4). בפסל מתואר הגוף חסר הגפיים והראש של ונוס כשהוא קשור בחבל. ונוס המגלמת את היופי הנשי הופכת ביצירה זו לחפץ נסחר, כמו חבילת דואר קשורה. היופי והקדושה הופכים לקורבן עקוד על המזבח.

 

תמונה 4

מאן ריי (עמנואל רדניצקי), ונוס המשוחזרת, 1936 / עותק ממהדורת 1971, יציקת גבס וחבל, גובה 71 ס"מ, רוחב 41 ס"מ, עומק 28 ס"מ, מוזיאון ישראל.

 

ואולם כתגובה לשימוש הנוקב והנפוץ בגוף האישה כחפץ יצרו כמה אמניות עכשוויות עבודות המתרכזות בראש האישה ולא בגופה וזאת בניסיון לכונן מערכת ייצוגים חדשה של דימוי האישה. ברברה קרוגר (Barbara Kruger), למשל, בוחרת במודע את השימוש בראש בעבודתה ללא כותרת: "מבטך מכה את צדודית פני" (Your gaze hit the side of my face) ומתייחסת למבט הגברי הסוקר את הגוף ומנכס אותו. אותו מבט שמבעדו ודרכו רואה ושופטת האישה את עצמה (תמונה 5).[6]

 

תמונה 5

ברברה קרוגר, ללא כותרת ("Your gaze hits the side of my face"), 1981, הדפסת כסף, The Steven and Aleandra Choen Collection

 

אמנית נוספת המשתמשת בראש לייצוגה היא ג'אנין אנתוניJanine Antoni) ) אשר בעבודתה לקק והקצף (Lick and Lather) מ 1993 היא מציגה שבע פרוטומות עצמיות משוקולד ושש פרוטומות מסבון המאזכרות ומזכירות את דיוקנאות הקיסרים הרומיים. העובדה שיצקה את דיוקנה – אשר הוצב על גבי כַּן – יכולה להתקבל גם כתשובה חתרנית להיסטוריה החזותית הרוויה בפרוטומות הרואיות ובדיוקנאות רשמיים, של גברים בעיקר, שנעשו בידי פסלים גברים, כפי שטענה דליה בכר; מן הצד האחר, החומרים המתכלים של שוקולד וסבון מתייחסים למעמד הרעוע והארעי של הפרוטומות הללו.[7]

ניתן לסכם ולומר שבעוד שתיאור הגוף ללא הראש יוצר תחושת חיפצון והפחתה של העצמי, הרי שתיאור הראש ללא גוף יוצר תחושה הפוכה: הוא החלק המסמן את השלם, הוא מייצג את ניצחון המחשבה והתודעה על החומר, הוא המסמן את רוח האדם.[8] בהיסטוריה של התרבות ישנן אין ספור דוגמאות לכך, ואין ספק כי הראש לבדו היה בעל חשיבות מיוחדת, כמו למשל בתקופה הניאוליתית שבה הוטמנו מתחת לרצפות הבתים גולגלות מכויירות (מכוסות טיח) כפולחן אבות. דוגמה נוספת היא הדיוקנאות של הנפטרים אשר צוירו על ארונות קבורה בפיום (Fayum) שבמצרים. הדוגמאות המובהקות ביותר מצויות בציורי דיוקן של המאות האחרונות. לאור זאת ברור כי הסרת הראש מהגוף בפרסומות שהוצגו בירושלים הוא אקט המחלל את האישה כאדם והופכה לחפץ. ואולם מסתבר כי הדרת הנשים בירושלים ובארץ איננה בעלת צורה אחידה של ייצוג גוף ללא ראש אשר כאמור יוצר החפצה.

דרך צורנית אחרת להדרת אישה על ידי החפצה היא ייצוגו של ראש שעבר השחתה. דוגמאות ניתן במודעות פרסום שונות: במודעה שפורסמה במקומון הד העירברחובות, ובה הזמנה לאירוע "שבת שירה" של הפורום הדתי לאומי, מופיעה העיתונאית סיוון רהב מאיר לצד בן זוגה העיתונאי ידידיה מאיר, כשפניה מפוקסלות.[9] חמור מכך הוא הקמפיין של כפר השעשועים בפתח תקווה ובירושלים וכן קמפיין הרשת בעיתונים חרדיים דוגמת קו עיתונות, שבהם טושטשו לבלי היכר פניהן של ילדות קטנות בעוד שפני הבנים ברורים וגלויים (תמונה 6).[10] מחיקת פני הילדות מעלה את החשד כי אין מדובר כאן בסוגיה של צניעות אלא במעשה השחתה פשוטו כמשמעו, על כל ההשלכות הסמליות והאלימות הכרוכות במעשה של השחתת פנים.[11]

 

תמונה 6

כפר השעשועים, קמפיין לפורים, ילדות מחוקות ראש, פרסומות לציבור החרדי, ומודעות בירושלים ובפתח תקווה.

 

נראה כי יש קשר בין הדימויים הללו לבין הפיכת ילדות לקורבנות ולשעיר לעזאזל. דוגמה לכך היא סיפורה של נעמה מרגוליס בת השמונה מבית שמש, שעלה לכותרות בדצמבר 2011, כאשר גברים צעירים ארבו לה בשער בית הספר ירקו עליה וקראו לה מופקרת.[12] להלן תגובתו של משה, חרדי תושב בית שמש, לאולפן שישי: "יורקים על הילדות הקטנות כי הן לא צנועות [...] זה מפריע לי, אני אדם בריא. צריך לירוק על ילדה שמתנהגת לא כדין תורה. כן, גם אם היא בת שבע, מה הבעיה? יש רבנים שנותנים לנו את הכוח איך ללכת ברחוב וכיצד אישה צריכה להתנהג כשהיא הולכת ברחוב".[13] בכתב העת של מכון מאיר הדתי לאומי: באהבה ובאמונה, פורסמה מודעה לציון אזכרתם של בני משפחת פוגל שנרצחו בפיגוע באיתמר ובה מוצגים בני המשפחה. פני הילדים והבעל נראים היטב וברורים ואילו פניה של האם המנוחה, רות פוגל, מטושטשים.[14]

אם הראש מייצג את רוח האדם הרי שמחיקת הפנים היא למעשה אקט אלים אשר מסמל את מחיקת האישיות, הפרסונה. אופן הייצוג הזה הופך כל אישה בכל גיל ובכל לבוש, חיה או מתה, למהות חסרת פנים, ועל ידי כך יוצר דה-הומניזציה של האישה. למחיקת פניה של רות פוגל יש פן נוסף והוא מחיקת הזיכרון, תופעה המכונה בלטינית "דמנטיו ממוריה" (Damnatio memoriae) שפירושה הכחדת הזיכרון. תופעה זו ידועה מן ההיסטוריה האנושית כאקט המבקש לארגן ולכונן סדר חדש שבו הדמות המחוקה אינה רלוונטית עוד ומוחלפת בדמות אחרת. את השלבים שבמחיקת הזיכרון ניתן לראות בתהליך שעבר קמפיין החוצות של ציפי לבני בבחירות האחרונות בבני ברק: בעוד בשלט הראשון מופיעים תמונתה ושמה,[15] בשלט השני הוסרה תמונתה ובשלישי נמחק גם שמה (תמונה 7).

 

תמונה 7 א,ב

א-    ציפי לבני מודעת פרסומת, ציפי לבני עם שמה, תמונתה וכיתוב מה שטוב למדינה.

ב-    ציפי לבני ללא שם או תמונה, נותר הכיתוב "מה שטוב למדינה" צילם מיכאל זילברמן, בבני ברק.

 

השמדת הדימוי החזותי אינה בהכרח השמדת הזכר, היא יכולה להיות גם תוצאה של פילוסופיה או תיאולוגיה פרקטית אן-איקונית השוללת הצגה של דימויי האל, של שליחיו עלי אדמות או של כל ברואיו. דוגמת האיקונוקלזם הביזנטי שהתרחש ברחבי האימפריה במאות השמינית והתשיעית לספירה בתקופתם של הקיסרים הביזנטים לאו ה-III (685-741 Leo III,) וקונסטנטינוס ה-V (Constantine V, 718-775). סיבותיו של האיקונוקלזם בביזנטיון קשורות בראש ובראשונה למניעים פוליטיים של שליטים אשר ביקשו להחזיר לעצמם סמכות וכוח על חשבון התעצמותה של הכנסייה ופולחנן של האיקונות, ולכן בין היתר חוקקו חוקים נגד ייצוג דמויות, ובכך גרפו הון פוליטי גדול. השאלה המתבקשת כאן היא האם גם לאיקונוקלזם המגדרי בישראל יש מניעים פוליטיים, ואם כן מה הם?

מתנגדי האיקונוקלזם או כפי שנהוג לכנותם, האיקונודולים, ובראשם יוחנן מדמשק (Saint John of Damascus 675-749) טענו שבאיקונה מתאחדים האנושי והאלוהי והיא באופן תיאולוגי מייצגת את הקדושה ובעלת אופי פלאי מטבעה. מכיוון שכך, ביכולתה לרפא ולהשפיע באופן מאגי על הצופה בה.[16] בעוד שלחלק מהאיקונות יוחס הכוח לחולל ניסים, אחרות נחשבו למעשה נִסי בעצמן או לכאלה שנבראו באורח פלאי, ללא מגע יד אדם, כמעשה האל, אכיריפוייתה (αχειροποίητα). בעיני האיקונודולים, כוחו המאגי של הדימוי יכול היה לרפא, אך בעיני האיקונוקלסטים מחריבי הדמויות היה בכוחו של הדימוי להשחית את נשמת המתבונן. דומה כי תפיסה זו היא המניעה גם את האיקונוקלזם הנוכחי שבו הדימוי הנשי נתפס כאובייקט מאגי שיש לו יכולת לשלוט במחשבותיו וביצריו של המתבונן ולהשחית את נשמתו. התפיסה של הדימוי הנשי כבעל יכולות מאגיות ומשחיתות מנוגדת בתכלית לערכים של חופש ושוויון שאותם קידשה החברה הישראלית הדמוקרטית במגילת העצמאות.

מחיקת הראש, טשטוש הפנים או מחיקת שמה של האישה מצביעים על קושי ערכי להתמודד עם הייצוג הנשי, המוביל אותנו להעלמה מוחלטת של נשים מן המישור החזותי. לפי ההיגיון הזה הרי ברור כי מלח "סלית" ללא איור של אישה הוא כשר יותר. כך נעלמו הנשים מאריזות המלח הכשר לפסח (תמונה 8).[17]

 

תמונה 8

אריזות מלח סלית רגיל ומלח סלית כשר לפסח, צילום: עידו קינן וברית הראל

 

תופעה זו של מחיקת הנשים כליל ניכרת במספר קמפיינים כפולים שהועלו בתל אביב ובירושלים. בקמפיין של סטודיו C "תחשבי על עצמך דקה" מופיע בירושלים הסלוגן ללא דמות אישה כלל.[18] הסלוגן עצמו: "תחשבי על עצמך דקה", מחזק רעיונית את היעדר הדימוי בקמפיין בירושלים, שכן הוא למעשה מציע לאישה לצמצם את נוכחותה הפיזית והמטאפיזית. ניתן היה להציע למפרסמים בירושלים לשנות את הסלוגן ל: "תחשבי על עצמך שקופה". בפרסומת של ישראכרט במרכז הארץ הופיעו ידוענים שונים וביניהם השחקנית גילה אלמגור, אשר נעדרה כליל מפרסומת דומה שנתלתה בירושלים. סוג נוסף של הדרה הוא הפיכתה של האישה ליצור אחר. כך, באורח פלא, הפכה עלמה זק בפרסומת של בנק הפועלים לגמד קטן בעוד שארז טל נותר בגודל אמיתי (תמונה 9).[19]

 

 

תמונה 9

עלמה זק בפרסומת של בנק הפועלים הפכה לגמד קטן בעוד ארז טל נותר בגודל אמיתי, צילום: מעוז דגני, בני ברק.

 

במסגרת קמפיין לצניעותבבני ברק, פורסמה כרזה שבה הפכו הנשים לחיות,[20] בכרזה נראות נשים היוצאות מחנות אופנה וראשיהן ראשי חיות: ג'ירפה, דובה, חסידה וברווז. המסר ברור: אישה שאינה מסתירה את עצמה, את נשיותה, ואינה מעלימה את קלון מינה ומיניותה, משולה לחיה. ההוויה הנשית והמיניות הנשית הופכות לדבר מרתיע דוחה וחייתי.

בדוגמאות שסקרנו עד כה ראינו איך העלמת הנשים מהמרחב הציבורי יוצרת דהומניזציה של האישה, ואיך היא משקפת ועל ידי כך גם מפיצה רעיונות של דחיקת האישה אל מחוץ לחברה ושל הפיכתה למוקצית מחמת מיאוס. מחיקת הנשים והיעדרן הבוטה יוצרים תמונה של "עולם מושלם" ללא נשים. למשל במרפאת קופת חולים כללית ברמת אשכול בירושלים, תלוי על הקיר ציור פסטורלי של ילדים משחקים בפארק: שני ילדים מתנדנדים, אחד מתגלש, אחד משחק בארגז החול, ילד רוכב על אופניים, שני אבות על ספסל, אב מחזיק תינוק על הידיים, ואוחז ביד בנו השני, וכולם מחייכים.[21] בכרזה נוספת של קופת חולים כללית, מתוארים שוב, אבות ובנים בלבד, ללא נשים וללא ילדות (תמונה 10).[22] גם במודעת פרסומת של תנובה שחולקה בשכונות חרדיות מוצגת ילדה אחת בלבד מתוך מאה דימויים של אבות ובנים (תמונה 11).[23]

 

תמונה 10

קופת חולים כללית: פרסומת ללא נשים (צלמה נועה גרינברג)

 

 

תמונה 11

מודעת פרסומת של תנובה שחולקה בשכונות חרדיות

 

קשה להתעלם מההשלכות מרחיקות הלכת של תמונות אלו על המתבונן: איזה מודל חזותי יש למשפחה הדתית? מי מייצג את ערכי המשפחה וקובע את הכללים בה? את התשובה ניתן למצוא בכרזה הבאה: שלושה רבנים בטריפטיך מדברים על הרמוניה במשפחה ואילו האישה נעדרת ממנו. כרזת האירוע תחת הכותרת "הרמוניה במשפחה – טיפים קטנים לחיים מאושרים" מציגה את תמונת הדוברים באירוע: הרבנים אבנר קוואס, יוסף קהתי, ומיכאל לסרי. בחלק השמאלי התחתון של הכרזה מצוין כי מארגני האירוע דאגו להקצות "מקום מסודר לנשים" כלומר, עזרת נשים. מניין שואב איקונוקלזם מגדרי זה את מקורותיו ולאן הוא מוביל אותנו כחברה?[24] אנו רואים כיצד הדפוסים הללו חודרים בלגיטימיות מקוממת אל המרחב הציבורי החילוני ואל לב הקונצנזוס של החברה הישראלית. דוגמה אחת מיני רבות היא כרזת פרסומת לביקור במרכז למורשת בגין שהוא מפעל הנצחה ממלכתי לאחד המנהיגים הגדולים ביותר של מדינת ישראל. בפרסומת לביקור באתר המספק חוויה ירושלמית לכל המשפחה נראים רק גברים בעוד שהאישה הודרה מהפרסומת, אולי עדיף שתישאר בבית...[25] וזה כנראה הכיוון או השלב הבא, כפי שעולה מחוברת הדרכה שהופצה בדצמבר 2012 באזור תל אביב. החוברת "פרנסה כשרה", נועדה לספק עצות מעשיות לנשים איך לנהל משק בית ולחיות את חייהן מבלי לצאת מהבית אלא כשממש אין ברירה וגם זאת בכפוף לחוקים מחמירים כיוון ש "הקב"ה דורש מהאישה להצניע את עצמה, לא רק על ידי לבוש צנוע אלא להצניע כמה שיותר את המציאות שלה".[26]

 

מלחמת דימויים

בשנתיים האחרונות שמענו חדשות לבקרים על הפרדת נשים ודחיקתן מן הבמה בטקסים ממלכתיים וצבאיים,[27] על קווי אוטובוס מופרדים בהם הנשים יושבות מאחור, על הגבלת תנועת נשים במרחב הציבורי ועל יותר ויותר אירועים שבהם הדוברים והמופיעים הם גברים בלבד והנשים יושבות במקומות "מיוחדים" בירכתי האולם. אמצעי התקשורת דנו בהרחבה בסוגים שונים של הדרה, אך מבלי משים היו שותפים לתהליך הלגיטימציה שלה וזאת על ידי כך שברבים מהדיונים נשמעו גרסאות שונות של הנוסחה: פגיעה בזכויות נשים בתמורה לשילוב חרדים בחברה או בצבא. נוסחא זו מתקבלת בלגיטימיות מקוממת, כך מתפתח שיח נפסד, שבו מגבלות על שירה, הופעה, פיקוד נשי, אינן נדחות על הסף כבלתי ראויות אלא הופכות לסוגיה שיש לשקול.[28] סוג כזה של משא ומתן על שוויון וזכויות אדם חותר תחת ערכי היסוד האוניברסליים שאותם אימצה מדינת ישראל במגילת העצמאות.

תופעת האיקונוקלזם המגדרי שאותה סקרנו בחלקו הראשון של המאמר היא ביטוי חיצוני לתהליך עומק שקט של שינוע ערכי שמגמתו היא הפנמה של אידיאולוגיה דתית פטריארכלית ומתן לגיטימציה לדחיקת הנשים מהמרחב הציבורי אל תוך הבית פנימה. במהלך השנה האחרונה גברה המודעות הציבורית לתופעת האיקונוקלזם המגדרי בישראל וסכנותיה. הסיבה לכך נעוצה בהתארגנויות של שוללי התופעה. בשורות הבאות ננסה להמחיש את מלחמת התרבות המתחוללת בקרבנו. נראה את התפתחות הדיון בדימויים העלמה אל מול הנכחה הדרה ואל מולה האדרה, וכן נתייחס להשפעת המאבק על צביון המרחב הציבורי. (תמונה 12)

 

 

תמונה 12

הפגנה נגד הדרת נשים, ירושלים, דצמבר 2011, צילום: אורי איילון

 

בקיץ 2011 גילו פעילי התנועה הירושלמית לתדהמתם כי מבלי משים ובאופן הדרגתי מכדי שנזדעק נעלמו דימויי הנשים משלטי החוצות בבירה.[29] הדרת הנשים משלטי החוצות לא קרתה בן-לילה. זה היה תהליך מתמשך. זאת הסיבה שהיעלמות הדימויים לא גררה תגובה עד לשלב שבו התפשטה התופעה עד כדי שינוי צביון המרחב הציבורי. כך למשל נעלמה מעיני הירושלמים במשך שנים מדיניות חברת כנען שלא לפרסם נשים כלל בכרזות על אוטובוסים.

עובדה זו נתגלתה לראשונה בסתיו 2008, כאשר מועמדת בבחירות לעיריית ירושלים ביקשה לפרסם קמפיין על גבי אוטובוסים של חברת אגד, כמו עמיתיה הגברים. רחל עזריה, מועמדת סיעת "ירושלמים" פנתה לחברה ונתקלה בסירוב, זאת למרות שמתמודדים גברים התנוססו על אוטובוסים כדבר שבשגרה. בעקבות כך עתרה לבג"צ וזכתה בדין, אך לא בפרסום הקמפיין שנותר גנוז. בסוף 2011 הקימו פעילי "התנועה הירושלמית", מיזם חברתי בשם לא מצונזרת שמטרתו להעלות את המודעות הציבורית לתופעת העלמת נשים מכוונת מפרסומים ושלטי חוצות ולהיאבק בה. עיקר הפעילות מרוכזת בקבוצת הפייסבוק של המיזם, אשר מונה כיום למעלה מ-4,000 חברים. במהלך החודשים הבאים צילמו חברי הקבוצה קמפיינים פרסומיים ושיווקיים מדירי נשים ברחבי הארץ, רבות מן הדוגמאות שאנו מביאות כאן הן מתוך דף הפייסבוק של לא מצונזרת.[30]

אחד המאבקים הראשונים של לא מצונזרת היה המאבק נגד הנשים ערופות הראש של קסטרו והוניגמן (תמונות 2‑3). השאלה הראשונה שהפעילים שאלו הייתה: מי דרש לצנזר את המודעה? השאלה הופנתה לעיריית ירושלים, לחברת השילוט זוהר חוצות ולחברת הוניגמן, ואלה מיהרו להטיל את האחריות האחת על השנייה; זוהר חוצות, זכיינית השלטים, וחברת הוניגמן טענו שמדובר במדיניות של עיריית ירושלים, ואילו העירייה טענה שאינה נוקטת במדיניות הדרה ואינה מתערבת בשיקולי המפרסמים.

אז אם אין איסור ואין דרישה, מאין בא הצנזור? לאחר שחזרנו לזכיינית הפרסום חברת זוהר חוצות עם תשובת העירייה, הוצג בפנינו טעון חדש: הפחד מהשחתה. במילים אחרות: הצנזור הוא עצמי והוא נובע לטענת דובר זוהר חוצות מכך שפרסום נשים גורם להשחתת השלטים ברחבי העיר. הקמפיין הראשון של לא מצונזרת כלל פוסטרים גדולים של פעילות בקבוצה, שנתלו מחלונות ומרפסות בתי הפעילים בירושלים ובהמשך, באמצעות העירייה, על לוחות המודעות ברחבי העיר (תמונה 13). לקמפיין היו כמה מטרות: האחת הייתה למלא את החסר באופן יזום ולהשיב את דימויי הנשים למרחב הציבורי, כפי שמצהירות הכתובות על גבי השלטים. השנייה הייתה לבדוק האם עיריית ירושלים תטיל מגבלות על פרסום תמונות הנשים, והשלישית לבדוק אם החשש מהשחתה מוצדק. מתוך 140 שלטים שנתלו ברחבי העיר הושחתו 4, כלומר 3%. הקמפיין העלה למודעות את הדרת הנשים משלטי חוצות, הוכיח כי אין איסור על פרסום נשים על לוחות העירייה והראה שהחשש מהשחתה מוגזם.

 

 

תמונה 13

קמפיין לא מצונזרת: מחזירים נשים לשלטי חוצות בירושלים (באדיבות התנועה הירושלמית)

 

אז מדוע בכל זאת נעלמו הנשים משלטי החוצות בירושלים? ניסים חסון, מחברת השילוט זוהר חוצות, טוען :

 

אסור להראות נשים בשלטים בירושלים. ולא רק שם, אלא גם בקריית מלאכי, בני ברק ונתיבות. זו עיר אחת מיני כמה ערים בארץ שאני לא יכול להעלות בהן דמויות נשיות בגלל ריבוי הדתיים. ואני בפרסום חוצות המון שנים. פעם, כשלא היה האיסור, כל דמות אישה שהייתי מעלה לשלטים היו שורפים לי בגללה את המתקנים. וזה היה מביא לנזקים מטורפים. לכן אנחנו לא תולים נשים במקומות שיש בהם חרדים.[31]

 

 כלומר, אין מדובר במדיניות כי אם בכניעה של החברות והמפרסמים עצמם לטרור של המיעוט החרדי.. בתגובה לאולטימטום המוצב בפניהם: צנזור או השחתה, המפרסמים מחלקים את המדינה לטריטוריות שונות ומפיקים לאזורים הנתפסים על ידם כחרדיים קמפיין מסוג אחד, ולאזורים הנתפסים על ידם כחילוניים קמפיין מסוג אחר.. החלוקה הפכה לנורמה שעל פיה פועלים העוסקים בענף הפרסום. כך הוחלט, למשל, שירושלים כולה היא אזור המוגדר חרדי וזאת למרות שרובם הגדול של תושביה אינםחרדים.

במהלך סתיו וחורף 2012 יצאו לרחובות ולרשת קמפיינים רבים נוספים שמחו על הדרת נשים מהמרחב הציבורי. להלן מספר דוגמאות: בנובמבר 2011 נתלו ברחבי העיר כרזות שעיצבו תלמידי שנה ד' בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים: שרון גבאי, ורה ברזק ודנה גוילי. בכרזות הוצגו נשים מפורסמות כגון גולדה מאיר, חנה סנש ולאה גולדברג, ללא ראש. וכך אומרת ורה ברזק, מיוצרי הקמפיין: "בזמן האחרון אין אף אישה על שום לוח מודעות בירושלים. זה מרגיש כמו ההתחלה של משהו נורא ומפחיד. מנסים למחוק אותנו. אני וחברי עיצבנו פוסטרים של נשים מפורסמות, ערופות ראש, ותלינו אותם ברחבי העיר כשלטי אזהרה לכולנו".[32]

דוגמא נוספת היא הקמפיין של עמותת חדו"ש (חופש דת ושיוויון), קמפיין אינטרנטי בשם "הדרת המדירים" שבו נמחקו וטושטשו פניהם של מדירי נשים. בקמפיין סדרת תמונות שביניהן צילום מתוך ישיבת מליאה בכנסת, ובה לצד חברי כנסת שפניהם ברורות, מופיעות פניו המפוקסלות של אלי ישי. עוד תמונה בקמפיין, שלקוחה מישיבת ממשלה, מתארת לצד פניו הברורות של ראש הממשלה את פניו המחוקות של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן (תמונה 14). בתמונות נמחקו גם השמות הפרטיים של השרים.[33]

 

תמונה 14

"הדרת מדירים" – מתוך גלרית מחאה נגד מדירי נשים שפרסמה עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון. עיצוב: Lionways (באדיבות עמותת חדו"ש)

 

בשכונת קריית היובל בירושלים תלו התושבים פוסטרים של יצירות אמנות מפורסמות כגון לידת ונוס של בוטיצ'לי (Botticelli) עליהם הכיתוב "האדרת נשים", ואילו בגבעה הצרפתית עלה קמפיין עם תמונות של נשים תושבות השכונה ועליהן הכיתוב "ברוכים הבאים לגבעה הצרפתית שלנו" (תמונה 15), במילים אחרות, אנחנו בעלות הבית כאן.

 

 

תמונה 15

כרזות קמפיין יום האשה הבינלאומי - הגבעה הצרפתית (באדיבות "צעירים במרכז" – מרכז הצעירים של י-ם.)

את הסטיקר "איך אני מתלבשת חייג 1-800-לא עניינך" הוציאה תנועת ישראל חופשית, שקיימה סדרת הפגנות מחאה שבהן הופיעו זמרות במרכז ירושלים (תמונה 16). בסוף דצמבר 2011 יצא קמפיין החולצות "ברוך שעשני אישה" של אורלי וילנאי וגיא מרוז.

 

 

תמונה 16

סטיקר מחאה של תנועת ישראל חופשית, עיצוב: רן לוצקי (באדיבות ישראל חופשית)

 

סדרת כרזות דמויות פשקווילים פרסמו הפגנות ועצרות מחאה בעיר. הכרזות מתאפיינות בשפה מליצית ודרמטית במיוחד המזוהה עם אופני הביטוי של הפשקווילים הנפוצים בשכונות החרדיות. הכרזה שעיצב עופר הוד, (תמונה 16), פותחת במשפטים: "זעזוע ותדהמה, פריצות ותועבה...", וכן, "נבלה נעשתה בישראל," שהם פתיח אופייני לז'אנר זה, אלא שכאן יש שימוש בז'אנר שהוא לכשעצמו איקונוקלסטי מובהק על מנת להעביר מסר הפוך, בזכות הדימויים, ובגנות המגנים. כנגד התפיסה המסורתית של הטלת האחריות על האישה מציעה הכרזה לגברים לכבוש את יצרם. הכרזה שעיצבה דבורה אלחדד משתמשת בצירוף המילים הנפוץ: "לטמא את עיר הקודש ירושלים", ובמילת הגנאי הנפוצה "תועבה" כדי לתאר את תופעת "מחיקת פני נשינו ובנותינו", וקוראת לכל בני ובנות ישראל לצאת "בצעדה גדולה, בעד החזרת הנשים למרחב הציבורי".[34] זוהי למעשה כרזת פרסום להפגנה שהתקיימה בחנוכה 2012 בירושלים.

 

 (תמונה 17)

פשקויל נגד הדרת נשים, עופר הוד, דצמבר 2012

 

פשקוויל נוסף, מעוצב על פי תבנית פשקוויל נפוץ בשכונות החרדיות הקורא לנשים להתלבש בצניעות, אלא שאת המשפט: "אנא אל תעברי בשכונותינו בלבוש לא צנוע" (כך בפשקוויל המקורי), מחליף המשפט "אנא אל תעברי בשכונותינו אם את לא לבושה מהמם!"[35]כמו כן, נראו ברחובות ירושלים גם ביטויי מחאה ספונטניים, כמו השלט שנתלה ממרפסת דירה ובו כתוב בכתב יד: "המעבר לגברים ברחוב זה בלבוש צנוע בלבד! (לנשים, תרגישו חופשי!!!)".[36]

הדוגמאות הללו שהבאנו כאן כמדגם מייצג הצטרפו לעוד רבות אחרות, שקצרה היריעה מלפרטן, ויצרו לחץ ציבורי שהביא לשינוי: במהלך חורף 2012, שבו הנשים בהדרגה אל שלטי החוצות בירושלים, ודומה היה שהשפיות חוזרת לעיר.[37] במרץ 2012 נתלו ברחבי ירושלים שני הקמפיינים החדשים של קסטרו, ושל הוניגמן, בשניהם מופיעות נשים במלוא הדרן. השלטים עמדו כמה חודשים בחוצות ירושלים, ונותרו שלמים. . המחאה הציבורית שינתה את השיח, ונציגי הוניגמן וזוהר חוצות יצאו בהצהרות ערכיות. כך אמר, למשל, ניסים חסון מזוהר חוצות ל-Ynet: "אנחנו נלחמים למען השוויון. אני לא מוכן לחיות במדינה לא דמוקרטית". ואילו מנכ"ל הוניגמן מצוטט באותה כתבה כאומר: "המסר שלנו אחיד בכל רחבי המדינה, הוא מציג את ערכי המותג שלנו". ועוד הוא אומר: "אם יהרסו מודעות שלנו – מאוד אצטער על זה, אך נכין מודעות חדשות במקומן. אני חושב שאין שום סיבה להשחית שלטים, זה מעשה לא חוקי ואני מקווה שמי שצריך לשמור על הסדר יעשה את עבודתו".[38]

אין ספק שההסברה בעד החזרת דמויות הנשים למרחב הציבורי השפיעה, היא חשפה את הכשלים הערכיים של הצנזור העצמי והציעה אלטרנטיבה: מי שצריך להתמודד עם השחתת הפרסומות היא המשטרה, שחייבת לאכוף את החוק ולהתעמת עם המשחיתים. באביב 2012 הייתה תחושה של אופטימיות, אבל השמחה הייתה מוקדמת. חזית נוספת של המאבק הביאה לסוג אחר של תוצאה, מפתיעה ומדאיגה. בעתירה לבג"צ שהגישו הרב אורי איילון ופעילים נוספים ב"תנועה הירושלמית" נגד חברת אגד וחברת כנען שהמשיכו להדיר במוצהר נשים מפרסומים על אוטובוסים בירושלים, דרשו העותרים לחייב אותן להעלות קמפיין פרסומי תחת הכותרת "ירושלמיות, נעים להכיר", על גבי אוטובוסים (תמונה 18). כמו כן דרשו העותרים משר התחבורה כי יתנה הענקת רישיון להפעלת תחבורה ציבורית בהתחייבות המפעיל "להימנע מכל פעולה שיש בה אפליה מגדרית כזו או אחרת," ומהמשטרה, כי "תפעיל יד חזקה לאכיפת החוק בכלל, ובשכונות החרדיות בירושלים בפרט, ותעמיד לדין את משחיתי מודעות האוטובוסים".[39]

 

 

תמונה 18

ירושלמיות נעים להכיר, הקמפיין שלא פורסם, (באדיבות התנועה הירושלמית)

 

בתשובתה לעתירה הודיעה המדינה לבג"ץ כי היא תומכת בעמדת העותרים ומתנגדת לצנזור דמויות נשים. בעקבות כך, החליטה אגד להימנע מפרסום דמויות אדם לגמרי. כלומר, להחיל איקונוקלזם מלא. בכך מצאה אגד פתרון שיאפשר לה להימנע מעימותים: למנוע אפליה מגדרית מצד אחד, ולהימנע מנזקים הצפויים להיגרם לאוטובוסים מצד שני. וכך אומר דובר חברת כנען – זכיינית הפרסום על אוטובוסי אגד בראיון לעיתון הארץ: "התפקיד של האוטובוס הוא להסיע נוסעים ולא להוות פלטפורמת פרסום מקוממת ומתריסה."[40] אופן הניסוח הזה חושף הפנמה של נורמה שלפיה דימוי אישה הוא דבר מקומם ומתריס. בימים אלו מורגשת ההשפעה של החלטת אגד על המרחב הציבורי בירושלים, כאשר עוד מפרסמים מאמצים את נוסחת ההימנעות. בקבוצת לא מצונזרת קראנו לזה "האפקט".[41] ההימנעות מתבטאת בכך שברוב התמונות אין דמויות אדם בכלל ובאלה שיש, הן מצוירות מטושטשות או מוחשכות לכדי צללים בלבד. החלטתה של חברת אגד שלא לפרסם אנשים כלל מאיימת ליצור מרחב תרבותי חדש, סטרילי ומעוקר, ומעמידה בסכנה את כל מפעלי התרבות באשר הם: המדיה, הקולנוע, התיאטרון, העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט ולכן גם את חופש המידע והביטוי. במרחב ציבורי נטול דמויות יחליפו הודעות כתובות וחפצים את מקום הדימוי האנושי (תמונה 19).

 

 

תמונה 19

"אפקט" אגד, כרזת פרסומת למותג הקוסמטיקה "Miss" ללא דמויות. צילום: צביקה ליבנה

 

בנובמבר 2012 הודיעה המדינה לבג"ץ כי היא מתנגדת להחלטה של חברת אגד להפסיק לפרסם תמונות אנשים על אוטובוסים בירושלים, כיוון שמטרתה האמיתית היא להימנע מפרסום נשים בפומבי, "תוך התחכמות שאין לקבל".[42] מסתמנות, אם כן, שתי מגמות הפוכות בצביון המרחב ציבורי: את האחת מייצגות הוניגמן וקסטרו שאינן מוכנות יותר לצנזר את עצמן, ואילו חברות אגד וכנען מייצגות מגמה הפוכה של הפנמה והעמקה של המסר האיקונוקלסטי. ביולי 2013, התפרסם ב-Ynet כי מתגבשת פשרה בין המדינה לאגד וכנען, שלפיה יופיעו נשים בכרזות פרסום על גבי אוטובוסים בבירה, והמדינה תפצה אותה על נזקים באם יגרמו לה בגין הפרסום. "המדינה פונה להסכם זה לאור החשיבות שהיא רואה במניעת הדרת נשים, יחד עם זאת, עומדת המדינה על כך שהדין מחייב את אגד לפרסם תמונות בירושלים כבשאר שטחי המדינה, בלי קשר להסכם המתגבש".[43]

השיח הציבורי שסקרנו מלמד כי באופן פרדוקסלי, הדרת הנשים מכרזות ושלטי חוצות היא תוצר של צנזורה עצמית שנוקטים נציגי החוגים הליברליים ונושאי דגל הקדמה בחברה הישראלית. דווקא אנשי הפרסום והשיווק אשר מציפים אותנו בדימויים, הם אלה הפועלים בניגוד מוחלט לעמדותיהם המוצהרות ומיישמים הלכה למעשה צנזורה עצמית על בסיס מגדרי. כך מתקיים שיתוף פעולה בין שתי אידיאולוגיות סותרות: כשהאחת, דבקה בעמדותיה המוצהרות ומפעילה בשמן טרור וסחיטה באמצעות איום בפגיעה כלכלית, ואלו השנייה: מתמודדת עם הטרור באמצעות הימנעות, המהווה למעשה נסיגה מעמדותיה, ושלילתן, ובכך מסייעת בפועל להפצת עמדותיו של הצד השני הטיעון הנפוץ ביותר בתגובה לטענות על הדרה הוא הטיעון הפלורליסטי והסובלני לכאורה של "התחשבות ברגשות". אך מה באמת עומד מאחוריו, כאשר בשמו מובילים הפרסומאים לאפליה חמורה של מחצית מהאוכלוסייה, הנשים? החלטת המפרסמים שלא להציג נשים יוצרת נורמה ומשנה את המרחב הציבורי. יש לה השפעה בלתי מבוטלת על צביונו וכפועל יוצא מכך, היא משפיעה על הרכב האוכלוסייה בערים המסומנות על ידיהם כטריטוריות אסורות. הפחד מהשחתה הוא מובן, אבל הבחירה לצנזר את עצמך במקום לדרוש מרשויות החוק לפעול בתקיפות נגד המשחיתים, היא בחירה שיש בצידה אמירה: אתה בוחר לבטל את עמדתך ולהשאיר את הבמה כולה לעמדה שמנגד.

נכון להיום, לא ברור לאן פנינו מועדות, ואיך יתפתח סיפורה של הגרסה הישראלית העכשווית לתופעה הידועה לנו מתקופות קדומות. בסקירה של מגמות בשלטי חוצות בבירה בשנה האחרונה ניתן לזהות שתי תופעות המתרחשות במקביל: מחד גיסא, חזרה הדרגתית של יותר ויותר נשים אל שלטי החוצות, ומאידך גיסא, עלייה גם במספר שלטי החוצות ללא דימויי אדם, כלומר, איקונוקלזם מלא, על פי "אפקט" אגד. אמנם במהלך השנה וחצי האחרונות עלו עשרות קמפיינים הכוללים דמויות של נשים וההשחתה הייתה זניחה. אך איום ההשחתה, ללא קשר למימדיו, עדיין מפעיל מנגנונים של צנזור עצמי בקרב החברה החילונית, שממהרת לסגת אל ההימנעות.

הפאסיביות של החברה החלונית לנוכח תופעת האיקונוקלאזם המגדרי, נעוצה בכשל ערכי בהבנת ובהטמעת עקרון השוויון כערך יסוד עליו בנויה החברה, במילים אחרות, העלמת הייצוג הנשי אינה נתפסת כפגיעה משמעותית בחברה, אלא כדבר שולי, שניתן בקלות יחסית להקריב למען "שלום בית". בשם "התחשבות ברגשות" בציבור אחד (מדירי הנשים) ישנה פגיעה בציבור אחר, כלומר הצורך להתחשב ברגשות הנשים, הוא בעדיפות נמוכה יותר מהצורך להתחשב ברגשות ציבורים אחרים בחברה, כיוון שהאשה נתפסת כ"שווה פחות".

במאמר זה עמדנו על תופעת הדרת הנשים בפרסומות ובשלטי חוצות בארץ ובחנו את המניעים ל"שיתוף פעולה" של המפרסמים עם המדירים. נראה כי לתופעה זו של שיתוף הפעולה שלוש מניעים עיקריים: אינטרסים כלכליים, ניסיון לרצות ולפייס את המדירים, וכשל אידיאולוגי וערכי לשוויון מלא בין המינים.  

בסקירה של אופני ייצוג שונים של האישה במרחב הציבורי, הראינו כי גם הצגת האישה כאובייקט מיני בשלטי חוצות, וגם העלמת דימויי נשים באופן חלקי או מוחלט מן המרחב הציבורי, שתיהן ביטויים שונים של יחס פטריארכלי ומחפצן כלפי נשים. שתוף הפעולה של החילוניות המתירנית, עם הפונדמנטליזם הפטריארכלי, מתאפשר הודות לכך שבעומק, מתחת לרובד המוצהר של הדברים קיימת גישה מחפצנת ופוגענית כלפי נשים ונשיות. גישה זו מייצרת שיח נפסד שנותן לגיטימציה למחיקת זהותה של האישה ודהומניזציה שלה, ועל ידי כך מעצים את פוגענותה של החברה כלפיה. בשיח המתנהל בין המחפצנים על ידי העלמת הדימוי כליל לבין המחפצנים על ידי ייצוג מיני, האשה עצמה נשארת מחוץ לדיון - סבילה וחסרת קול.

 

 



[1] John Berger, Ways of Seeing, London: Penguin Books, 1972, p. 47.

[2] מירב קריסטל, "ירושלים: סנדי בר בלי ראש ופוקס בלי בר רפאלי", Ynet, ידיעות אחרונות: צרכנות, 1 בנובמבר 2011. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4142102,00.html.

[3] מירב קריסטל, "הוניגמן חזרה להציג נשים בשלטי חוצות בירושלים", Ynet, ידיעות אחרונות: צרכנות, 10 במרץ 2012, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4205574,00.html.

[4]  Papadaki Evangelia Lina, "Feminist Perspectives on Objectification", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2012 Edition), Edward N. Zalta (ed.), pp ?. 2013 http://plato.stanford.edu/archives/win2012/entries/feminism-objectification.

[5] Martha C. Nussbaum,"Objectification", Philosophy and Public Affairs, Vol. 24, 4, 1995, pp. 249- 290, http://www.mit.edu/~shaslang/mprg/nussbaumO.pdf.

[6] William J. Thomas Mitchell, What do Pictures Want? The Lives and Loves of Images. Chicago, IL: Chicago Press, 2005, pp.44-46.

[7] דליה בכר, "לא מתוקה של אף אחד - שוקולד והגוף הנשי", הפרוטוקולים 22, 2011, http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1315639275/1315640290.

[8] לעיתים הצגת חלק מגוף - ולאו דווקא ראש - מתפקדת באופן מטונימי, ללא תחושת חיפצון. לדוגמא: בספרות ארס-פואטית, מוצג לעיתים המשורר כיד כותבת. תיאור זה אינו מעביר תחושת חיפצון, אלא ממקד את תשומת ליבנו לאיבר בגוף.

[9] גילי כהן, "עיריית רחובות טשטשה את פניה של רהב מאיר", הארץ: חינוך, חברה, 26 בינואר 2012, http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1626247.

[10] לתמונה ראה גירסה אינטרנטית של מקומון ירושלמי החרדי קו עיתונות (בעבר קו עיתונות דתית) ובו תמונה של פני הילדות המטושטשות:

http://media.kav-itonut.co.il/Jerusalem/775/yer/.

[11] יוסי אלי, "החרדים מציגים: ילדות מחופשות ללא פנים," מעריב: חדשות, 18 בפברואר 2012, http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/338/161.html.

[12] שי גל, "בית שמש: יורקים על תלמידת כיתה ג' ש'לבושה לא צנוע'", mako  : חדשות,  23 לדצמבר 2011, http://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-31a39c874fb6431017.htm.

[13] שי גל, "חרדים קיצונים ירקו על בת 8: 'לא צנועה'", חדשות 2, 25 לנובמבר 2011,

https://www.youtube.com/watch?v=4x3U5iXEZ34.

[14] חיים לוינסון, "תמונת רותי פוגל שנרצחה באיתמר טושטשה בעלון שבת 'מטעמי צניעות'",הארץ: חינוך וחברה, 1 בינואר 2012, http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1622187.

[15] מזל מועלם, "ציפי לבני: תמונה שלא טובה לירושלים", הארץ: מדיני בטחוני, 15 בנובמבר 2008, http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1555699.

[16] לטקסט של יוחנן מדמשק: האפולוגיה כנגד מי שמגנה (מזלזל) בדמויות קדושות ראה: http://www.documentacatholicaomnia.eu/03d/0675-0749,_Ioannes_Damascenus,_Apologia_Against_Those_Who_Decry_Holy_Images,_EN.pdf

[17] עידו קינן, "מלח גס חדש בירושלים: הדרת נשים משקית מלח," הארץ: סוף שבוע, 24 באוגוסט 2012, http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807390.

[18] לתמונה ראו אתר הפייסבוק של קבוצת לא מצונזרת https://www.facebook.com/groups/255096121189114/#!/photo.php?fbid=544886662204941&set=o.255096121189114&type=3&theater.

[19] מירב קריסטל, "נשית מדי: הפועלים החליף את עלמה זק בגמד", Ynet : צרכנות, 11 למאי 2011, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4067159,00.html.

[20] עוזי ברק, "הנשים הפכו לחיות | כך נראה קמפיין לצניעות", בחדרי חרדים, 12 באפריל 2011. http://www.bhol.co.il/article.aspx?id=26704

[21] אביחי אפוטה, "איזו תמונה של קופ"ח כללית עיצבנה את הגולשים," feeder, 1 במרץ 2012, http://www.feeder.co.il/article-a-post-in-clalit-facebook-page-is-making-a-lot-of-noise-1000729532.

[22] רועי יולדוס רוזנצוייג, "עליז ברשת: 'שירותי בריאות כללית מציגים בעלונם משפחה של גייז?'" mako, 21 בדצמבר 2011, http://www.mako.co.il/pride-culture/posts/Article-11ae77b82506431006.htm.

[23] מירב קריסטל, "תנובה מציגה עולם ללא נשים",  Ynet : צרכנות, 25 ביולי 2013. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4409655,00.html.

[24] אתר ארגון ערכים - לוח ארועים: "הרמוניה במשפחה - טיפים קטנים לחיים מאושרים" http://www.arachim.org/EventDetail.asp?LectureID=1693.

[25] לתמונה ראו אתר הפייסבוק של קבוצת לא מצונזרת בקישור:

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151091076066429&set=o.255096121189114&type=3&theater

[26] ישי פרידמן,"חרדית: אל תחפפי בשמפו לפני צאתך מהבית", מעריב nrg, 20 בדצמבר 2012, http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/423/279.html?hp=11&cat=1102&loc=5

[27] עו"ד ריקי שפירא, "הדרת נשים גם בטקסים רשמיים? קולך במכתב לראש הממשלה", קולך פורום נשים דתיות, מאמרים, http://www.kolech.com/show.asp?id=47030.

[28] גילי כהן, "לוחמת מג”ב לא הורשתה לאכול במוצב של הנח”ל החרדי לאחר פעילות מבצעית", 30 ביולי 2013, http://www.haaretz.co.il/1.2084324

יהונתן ליס, "הממשלה תדון בחוק שיאפשר לחיילים לעזוב טקסים צבאיים בגלל שירת נשים", הארץ, 13 בינואר 2012, http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1616353.

 [29] ניר חסון, "כך הועלמו הנשים מהנוף הירושלמי", הארץ 21 באוקטובר, 2011, http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1527385

[30] דף הפייסבוק של קבוצת לא מצונזרת – נלחמים ונלחמות נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, https://www.facebook.com/groups/255096121189114

[31] מירב קריסטל, "ירושלים: סנדי בר בלי ראש ופוקס בלי בר רפאלי", Ynet ידיעות אחרונות, 1 בנובמבר 2011, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4142102,00.html.

[32] עידו קינן, "נשים בלי ראשים: פרוייקט מחאה אמנותי", חדר 404, 16 בנובמבר 2011,  http://room404.net/?p=46607.

  ורה ברזק, "ערופות ראש בירושלים", Onlife, אתר תוכן ואקטואליה לנשים, 19 בנובמבר 2011, http://www.onlife.co.il/%D7%A4%D7%A0%D7%90%D7%99/%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F/34720/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D\

[33] לגלריית התמונות של עמותת חדו"ש – חופש דת ושוויון, הדרת מדירים, ראה קישור: http://hiddush.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-3145-0-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%AA_%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D.aspx#FrameWork/Upload/gallery_uclfmGallery_50fe7699-1141-4d3f-b5d2-66544e790246.jpg

[34] לתמונה ראו אתר הפייסבוק של קבוצת לא מצונזרת בקישור:

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10150427160437274&set=o.255096121189114&type=3&theater

[35] לתמונה, ראו קישור: http://www.xoox.co.il/pic/photo1235.html לתמונת הפשקוויל המקורי, ראה קישור לאתר הפייסבוק של קבוצת לא מצונזרת: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=3822558476411&set=o.255096121189114&type=3&theater

[36] לתמונה ראה קישור לאתר "the marker" http://cafe.themarker.com/topic/2473724/

[37] שרון נבות ניר, "סימנים של שפיות – שלטי חוצות שבהם מופיעות נשים נתלו ברחבי העיר", מקומון כל העיר, 13 בינואר, 2012 .  http://www.masorti.org.il/uploads/uploads/kol_hair_jerusalem.pdf

 [38] מירב קריסטל, "הוניגמן חזרה להציג נשים בשלטי חוצות בירושלים", Ynet ידיעות אחרונות,  20 במרץ 2012, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4205574,00.html

[39] אביעד גליקמן, "עתירה לבג"ץ:מנעו הדרת נשים מפרסומות בבירה", Ynet ידיעות אחרונות, 1.1.12, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4169547,00.html

[40] ניר חסון, "הדרת בני אדם | גם גברים לא יופיעו על אוטובוסים של אגד בירושלים", הארץ, 27.8.12, http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1810525

[41] צביקה ליבנה, "האפקט", מתוך אתר הפייסבוק של קבוצת "לא מצונזרת", "בעקבות עתירת התנועה הירושלמית לבג"ץ נגד חברת אגד וחברת כנען המדירים במוצהר נשים מפרסומים על האוטובוסים בירושלים, ולאחר תשובת המדינה (משרד התחבורה) שהדבר נוגד את החוק ואת תנאי הרישיון של חברת אגד, החליטה אגד לנקוט בקו חדש: שטחי הפרסום על האוטובוסים יהיו ללא דמויות אדם בכלל. בכך, ''עוקפת" אגד את הצורך להסביר מדוע הם מדירים נשים, ומעתה אמור: לא נשים ולא גברים. החלטה זו יוצרת מצב חדש בעיר ירושלים ונראה שיש אחרים המאמצים את הפתרון הזה על מנת לא להיות 'מואשמים' בהדרת נשים. לתופעה הזאת אנחנו קוראים: "האפקט". באלבום זה ירוכזו תמונות הממחישות את "האפקט" של החלטת אגד על המרחב הציבורי בירושלים. ברוב התמונות אין דמויות אדם בכלל ובאלה שיש הן מצויירות או מוצללות. השיפוט הערכי נתון בעיני

המתבונן. ספטמבר 2012 " https://www.facebook.com/media/set/?set=oa.476012012430856&type=1.

[42] ניר חסון, "המדינה: אגד חייבת לפרסם תמונות אנשים על האוטובוסים בירושלים", הארץ, 21 בנובמבר 2012, http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1870044

[43] אביאל מגנזי, "הפתרון: אגד תפרסם נשים, המדינה תפצה על נזק", Ynet, 17 ביולי 2013, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4406251,00.html

 

 

                                      


דר' רוני עמיר מלמדת במחלקה לתיאוריה והיסטוריה בבצלאל וראש המגמה ללמודים עיוניים במכללת אמונה. היא ארכיאולוגית והיסטוריונית של אמנות, מלמדת תרבות חזותית ומתמחה באמנות עתיקה, מצרית, יוונית, רומית, ביזנטית וכן במיתולוגיה ובהיבטיה הפסיכולוגים.
דינה עזריאל היא אדריכלית העוסקת בהתחדשות עירונית ושימור, ופעילה חברתית ירושלמית. חברה בועד הפעולה "קריית יובל חופשית" ופעילה במיזם "לא מצונזרת".

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות