עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

טשטוש, הכחשה והשתקה במבט מקרוב: הפסיכולוגים בצבא

ניסים אבישר
האינתיפאדה ובריאות הנפש: אנשי מקצוע בדילמה אתית ומאבק פנימי

 

 

 

מחלקת בריאות הנפש הגיעה למסקנה, על סמך מספרן המועט של פניות החיילים לקב"נים או למרפאות לבריאות הנפש ועל סמך אופיין, כי אין עדויות, לפחות עד מועד סיום הביקורת, לתחלואה נפשית בקרב החיילים שנגרמה על ידי פעילות צה"ל נגד ההתקוממות ביהודה, שומרון ועזה[1].

 

בדיקת משרד מבקר המדינה את תחום בריאות הנפש בצה"ל - את פעילותו ברגיעה ואת מוכנותו לשעת חרום - נערכה בעיתוי בלתי רגיל (ספטמבר 1988- מארס 1989). ההלם וההפתעה שככו. האינתיפאדה צברה לעצמה די ותק כדי שניתן יהיה לחוש בהשלכותיה, כולל אלו הנפשיות. למערכות הצבא העוסקות בבריאות הנפשית של החיילים היה די זמן כדי ללמוד ולהבין את אופיו של הקונפליקט ולהיערך מחדש בהתאם, לפחות באופן ראשוני. התמונה המתקבלת בשלב זה אמורה להיות ברורה, פחות או יותר. ואמנם, כפי שניתן להתרשם מהציטוט המופיע למעלה התמונה אכן הייתה ברורה: ההתמודדות עם ההתקוממות העממית ביהודה, שומרון ועזה, לא גרמה לשינוי מבחינת התחלואה הנפשית אצל החיילים ולא נרשמה מצוקה יוצאת מגדר הרגיל. נראה, אם כן, שתחושות ההפתעה אצל החיילים, כמו גם בקרב מערך בריאות הנפש בחיל הרפואה (להלן, ברה"נ) ובמחלקה למדעי ההתנהגות באגף כוח אדם (להלן ממד"ה), היו בבחינת אזעקת-שווא. ואולי, אחרי שוך ההלם הראשוני התברר כי ההתפתחות ביחסים שבין האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש ועזה ובין צה"ל, אינה מהווה שינוי משמעותי ואין לראות בה הידרדרות אלא המשך שגרה. כך, לכל הפחות, מצטיירים פני הדברים מתוך קריאת הפרק בדו"ח מבקר המדינה. למילה אינתיפאדה אין כל אזכור ולהתקוממות ייחד המבקר משפט יחיד, זה המובא למעלה. יתרה מזו, המוכנות לעת-חירום נבדקת כאילו הייתה אפשרות היפותטית-עתידית ואין שום אזכור למצב בו שרוי הצבא בעת הבדיקה והאם מדובר ב"עת-חירום". במילים אחרות, הדו"ח מתעלם מקיומו של העימות האלים ומתייחס למושא הבדיקה (מערך ברה"נ), כאילו היה נתון ברגיעה ונערך למלחמה.

במאמר זה אנסה להראות כיצד קהילות מקצועיות או חלקים מהן, הכוללות נשות ואנשי מקצוע ערכיים המבקשים לעשות את עבודתם נאמנה, עשויים לבחור שלא לנקוט עמדה או שלא לפעול. בהקשר הנתון, של פסיכולוגים צבאיים והאינתיפאדה הראשונה, מצאתי כי למרות הסימנים הרבים והעדויות מהשטח ואולי בשל הטעינות הפוליטית של הנושא, בחרו רבים מהם "ליישר קו" ובפועל לקחת חלק בפרקטיקה בעייתית, מקצועית ואזרחית. בדרך כלל התבטאה עמדתם המקצועית הקונפורמית דווקא בהיעדר – של מעשה או של דיבור. את השיתוק והאילמות שאחזו באותם אנשי מקצוע ניתן לכנות במושג מקצועי-פסיכולוגי: הכחשה. מושג שמשמעותו מחיקת חלקי מציאות והתעלמות מהם, המובילה לסילוף או לעיוות בקשר עם המציאות. 

 

מבוא

תקופת האינתיפאדה הראשונה הנה ייחודית ומעניינת ממספר טעמים: ראשית, בשונה ממלחמות ישראל שקדמו לה, מאבק זה, עירב אוכלוסיות אזרחיות משני צדי המתרס, שרווחתן ניזוקה באופן יומיומי[2][3][4]. לפיכך, נרקם קשר הדוק יותר בין המהלכים הפוליטיים לבין האווירה החברתית והרווחה הנפשית של פרטים. שנית, במהלך תקופה זו חלה התעוררות במידת מעורבותם הפוליטית של הפסיכולוגים בארץ, שלפני-כן נמנעו באופן עקבי ממעורבות בחיים הציבוריים[5]. כמו כן, תקופה זו מעוררת שאלות בנוגע לאופן ההתייחסות של המערכת הצבאית ושל הפסיכולוגים הצבאיים לנפגעי תגובות-קרב ולטיפול בהם. כידוע, שאלת ההשלכות הנפשיות של האינתיפאדה היוותה את אחד ממוקדי הדיון הציבורי באותה תקופה. התמונות הקשות אליהן נחשף הציבור והמטען שנשאו עמם הלוחמים חלחלו לחברה האזרחית והשפיעו בין היתר על רמות הפחד והחרדה[6], על מימדי הפשיעה וכמות מקרי הרצח, ועל אלימות המשטרה בתוך הקו הירוק[7]. ניתן לומר, אם כן, שהאינתיפאדה הביאה ל"בנאליזציה של הברוטליות" ול"כרסום בשלטון החוק"[8].

לבחינת תהליכי קבלת ההחלטות ביחידות האמונות על בריאות הנפש של החיילים חשיבות רבה, החורגת מתחום תפקוד הצבא. במדינת ישראל - בה לצבא מקום כה מרכזי והשפעה כה רבה על מגוון תהליכים ותופעות חברתיות ונפשיות - צבא וחברה שלובים זה בזה. לשיקול הדעת של מפקדי הצבא השפעה על תהליכים חברתיים-תרבותיים, כולל בכל הנוגע ליחס לאחר, למיליטריזם בחברה, ולשמירה על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה. כפי שנראה, בתקופה זו ניתן לזהות תהליכי טשטוש, הכחשה והשתקה, שהושפעו ממגוון כוחות ושיקולים. אלו פגעו בתהליך קבלת ההחלטות וניתן לטעון שהובילו להגברת הסבל והנזקים, הנפשיים ובכלל, אצל החיילים, הצבא והחברה הישראלית (והפלסטינית) בכלל. הניתוח שיוצג להלן כולל תיאור תקריב ייחודי, המאפשר הצצה למכניזמים של התהליכים הללו, העשויים להתרחש גם במסגרות פוליטיות או אזרחיות אחרות ולהוביל לעיוורון או להתעלמות ממידע ומשיקולים מסוימים. במקרים אלה היכולת לקבל החלטות מושכלות על סמך מידע מלא נפגעת וחופש הבחירה מצטמצם. כתוצאה מכך, יכולתה של הקבוצה להתמודד עם אתגרים ומשברים נפגמת. למותר לציין כי בדיקת התהליכים והכשלים בדיעבד מהווה תנאי לבחינה עצמית וללמידה. למיטב ידיעתי, במסגרות הצבאיות בהן מדובר, נעשה ניסיון לבחון מחדש את הדברים ולהפיק לקחים.

 

מתודולוגיה

 במאמר זה אבקש לשרטט את המרחב המושגי של פסיכולוגים צבאיים ששירתו באינתיפאדה ביחס לתפיסת זהותם המקצועית ובאשר לתפקודם למול האירועים. שרטוט המרחב המושגי והסימבולי הנו נגזרת של זרם מחקרי-איכותני המבקש להציב אלומת אור ולתת קול למוקדי קונפליקט והשתקה המצויים במרחב חברתי-תרבותי נתון. אעשה זאת דרך בחינה קרובה של אופני התגובה של פסיכולוגים צבאיים לדילמות שהציבה בפניהם האינתיפאדה הראשונה, כפי שאלו מצטיירים מתיאוריהם הסובייקטיביים ומתוך מסמכים כתובים שאספתי, מהתקופה ההיא. לצורך כך קיימתי למעלה מעשרים ראיונות עומק חצי-מובנים. השאלות המנחות ביקשו להזמין את המרואיינים לתאר בפרוטרוט את חווייתם בתקופה הנדונה, לבחון את הכוחות והמניעים שהשפיעו אז על תהליכי קבלת ההחלטות, להזמין להתמודדות בדיעבד עם דילמות מרכזיות וכן לברר את נקודת מבטם באשר למרחב החפיפה שבין הפסיכולוגיה והפוליטיקה. סיפורי המרואיינים הניבו תוכן עשיר ממנו ניתן היה לטוות מארג של משמעויות המהווה תיאור של המציאות עמה נדרשו אנשי בריאות הנפש להתמודד ודרכו לפרט כמה מהמובנים המסומנים על-ידי המונח "אינתיפאדה".[9]

 

המשך המאמר נחלק לשלושה חלקים. בחלק א' אבקש לשרטט את החוויה הבסיסית של האינתיפאדה, מנקודת המבט של אנשי בריאות הנפש שפעלו במסגרת הצבא. בתוך כך ארחיב ביחס למספר תמות מרכזיות שכל אחת מהן תסומן בכותרת הכוללת אמרה רלוונטית מתוך חומר הראיונות. בחלק ב' אתקרב עוד ואבחן שני עימותים, כל אחד מהם בין שני אנשי מקצוע שפעלו במערך ברה"נ ובממד"ה. תיאור זה יאפשר להתוודע לפוליטיקה הפנימית שפעלה במסגרות אלו ולכמה מהיבטיה האישיים מאד. בחלק ג' אקשור בין אופן התנהלותן של מערכות בריאות הנפש הצבאיות לבין העובדה שעד היום, כעשרים שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה, אין כל מידע מסודר אודות כמות או שכיחות נפגעי הנפש כתוצאה מהאינתיפאדה, אופי הפגיעות והשלכותיהן ברמת הפרט והקהילה. לבסוף אסכם בקצרה.

 

חלק א': חוויית האינתיפאדה

נקודת המפנה ביחסי האוכלוסייה הפלסטינית וצה"ל הייתה כנראה אותה תקרית מפורסמת בה נהרגו ארבעה פלסטינים מפגיעת משאית צבאית. מכאן ואילך התגברו משמעותית פעולות ההתנגדות לכיבוש מצד האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש ועזה. כעת, תדירותן הייתה גבוהה מאד, עוצמתן גברה עד כדי כך שהעמידה את חיילי צה"ל בפני איום ממשי ונטלו בהן חלק המוני אזרחים באזורים שונים שהיו בשליטת צה"ל, בו-זמנית. מדובר היה במצב חדש עימו הצבא לא היה מוכן להתמודד ונראה כי על כך קיימת הסכמה.

 

"הפתעה"

הפתעה ואי-בהירות עולות כמעט בכל הראיונות, בהקשר של פרוץ האינתיפאדה. למשל, צ'ארלי גרינבאום, פסיכולוג בכיר במילואים מממד"ה מציין מרכיב זה כזיכרון המרכזי שלו מהתקופה: "אני חושב, שזוהי הייתה ההפתעה, אולי הנאיבית שלי, שצה"ל נוקט בצעדים שעכשיו, באינתיפאדה השנייה נראים במידה מסוימת מתונים, תמימים, אז נחשבו כבעייתיים, כאלימות. אלימות נגד האוכלוסייה האזרחית בגדה המערבית בעזה". תגובתו של גרינבאום תואמת את קול המחאה שהתעורר בציבור הישראלי זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה. המראות הקשים, העדויות שהבליחו מדי פעם לתודעה הציבורית דרך אמצעי התקשורת, דברי התוכחה הנוקבים שהושמעו - כל אלו לא פסחו על הפסיכולוגים הצבאיים. אדרבה, נראה שמפאת הקרבה לנושא ולשטח, הם הדהדו בהם ביתר עוצמה. השאלות שהאינתיפאדה הציבה בפני החברה הישראלית הועמדו גם בפני הפסיכולוגיה הצבאית שהתמודדה עם ספקות עצמיים וביקורת מבית ומחוץ. חגי דפנה, פסיכולוג מממד"ה מספר: "אני זוכר שזו הייתה הפתעה, להבדיל מהשנייה שכבר היה איזושהי, לפחות איזושהי תפיסה כוללת לגבי ה... גם לגבי תפקוד של צבא וגם לגבי, ודאי לגבי, עוד יותר לגבי פסיכולוגיה. אז, אז לא ידעו לקראת מה הולכים, אפילו בהתחלה לא תפסו לגמרי את המשמעות [...] היה מצב של אי ודאות גדול, וחיילים דיווחו על בעיית אוריינטציה כזאת". גם מערכות בריאות הנפש הצבאית, שמטרתן לסייע לחיילים ולמערכת לתפקד טוב יותר במצבי לחימה, מצאו עצמן בבעיית אוריינטציה. הן ניצבו בפני מצב לחימה אחר, לא מוכר, שהידע הקיים לא הלם אותו. יהודה דנון, ששימש כקצין רפואה ראשי, מתייחס לאנשי מערך ברה"נ, שהיו תחת אחריותו:

 

אני חושב שגם הם נתפסו במצב של הפתעה מוחלטת. בוודאי לא היו להם תיקים ופקודות ארוכות לנושא הזה, ואני חושב שההערכות צמחה כמו שהרבה פעמים קורה, מרמת ה"טייר", כמו שאומרים בצבא, לרמת הנהג. זאת אומרת, מרמת החייל הבודד שפונה למפקד, למ"כ, המ"כ זה החייל שפונה לקב"ן, ומהקב"ן שפונה אחרי כן לגורמי בריאות הנפש. לכן, גם לדעתי, היה פה איזשהו זמן מת, שייתכן ולא היה טיפול לנושא הזה.

כלומר, כפי שקורה לא פעם בחשיפה לאירוע קטסטרופלי, המערכת הגיבה בהלם. במקום שהראש יכוון את חייליו, כיוונו הם אותו. מערכות בריאות-הנפש הצבאיות נגררו אחרי האירועים והתקשו להדביק את הקצב ולהחזיר לידיהן את השליטה. לפיכך, הידע שהיה ברור ונגיש לחיילים לא הצליח להיתרגם לעולם המושגי של אנשי המקצוע וכך התהפכו היוצרות: היה זה דווקא הטייר שכיוון את הנהג.

 

"בלא סדר ושיטה"

הצבא, אם כן, לא רק שנתפס בלתי מוכן, אלא שלפחות בשלב הראשון לא הבין מה אופיו של האיום הניצב מולו ואם כלל מדובר באיום. מצב זה קיבל ביטוי ברור מאד בשטח. דן יעקבסון, פסיכולוג ממד"ה במילואים מספר שבביקוריו בשטחים כפסיכולוג במילואים הוא נחשף "ליחידות או לאנשים, שגם התעוררו אצלם תהיות או גם חשו מועקה או לחץ או אי בהירות". הוא מתייחס לעמימות הרבה שאפיינה את ההתנהלות, כולל לגבי הוראות פתיחה באש ומציין שהשלכותיה מסוכנות מאד, הן במקרה של "פתיחה לא מבוקרת באש" והן במקרה של הימנעות מפתיחה באש, תוך כדי הסתכנות. יואל אליצור, פסיכולוג מילואים במערך ברה"נ מוסיף: 

הייתי אומר, שהתחושה הכללית, שהצבא לא מוכן להתמודד עם התופעה החדשה הזו, ושהחיילים מקבלים הנחיות מבולבלות, משתנות גם, שהגבול לא ברור לאנשים, מה מותר ומה אסור, שחיילים עוברים את הגבולות מבחינת התנהגות אלימה [...] ושצה"ל מתקשה לשמור על טוהר הנשק ושהדבר לא רק שגורם לכך שאנחנו עושים עוול, אלא גם יכולים להיגרם נזקים וגם נגרמים נזקים לחיילים עצמם, כתוצאה מכך שהם במצב, שהייתי אומר של ממש סכנה, איום, בלבול, חרדה, מתח, אגרסיביות, ופועלים בלא סדר ושיטה.

היעדר הסדר והשיטה, המיוחס כאן לחיילים לא פסח על ראשי המערכת. למעשה, ניתן לשער כי ההלם שאחז בראשי המערכת חלחל גם למטה. השערה זו מקבלת חיזוק בשיחות עם כמה מהם. למשל, אומר אבי בלייך, פסיכיאטר שעמד אז בראש מערך ברה"נ: "אני זוכר בעיקר עמימות, כללים לא ברורים. מה שקוראים, זה היה הזקן הראשון שהחיילים התגלחו עליו באינתיפאדה הראשונה". קברניטי הצבא, כולל אלו מביניהם שהופקדו על מערכות בריאות-הנפש, התקשו לתפוס ולהבין את המצב, ועל אחת כמה וכמה להעביר הנחיות ומסרים עקביים וברורים. מדובר באחד ממאפייניה המרכזיים של האינתיפאדה הראשונה, אשר חורג משמעותית מרמת ההתנהלות הצבאית. האינתיפאדה הציבה את הציבור הישראלי למול מצב בלתי-מוכר, אותו התקשו הציבור ומנהיגיו לפענח. כיוון שכך, לא ברור היה אם מדובר במצב חירום או במלחמה וכיצד (אם בכלל) יש לכנותו.

 

"מה אתם מדברים, אין אינתיפאדה?"

עמדתו של מי שעמד בראש המערכת הרפואית הצבאית דאז מסמלת יפה את קריסת מערכת השפה בעת ההיא. דנון הסתייג מהשימוש במונח אינתיפאדה: "המונח 'אינתיפאדה' לא נתפס לי כמונח שאנחנו צריכים להשתמש בו. זאת אומרת, אתה יכול לקרוא לזה התקוממות, אתה יכול לקרוא לזה מרי, אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה, אבל לא לקרוא לזה במונח שהם משתמשים בו". יש לציין כי בחודשים הראשונים משמעות המילה אינתיפאדה בערבית לא הייתה ידועה לרוב הציבור, שמצא עצמו מטמיע בהדרגה מושג זר, שמשמעותו אינה ברורה בשפתו שלו. דנון מספר שעקב התנגדותו לשימוש במילה "אינתיפאדה" הוא נתפס על-ידי הגורמים המקצועיים שתחת פיקודו כמי שמתעלם מקיומה, כאילו לא הייתה תופעה שמחייבת התייחסות, כזו שניתן לדבר עליה. בתגובה לכך השיב הוא "מה אתם מדברים, אין אינתיפאדה?". אבל הערפל נותר על כנו: האם יש על מה לדבר? האם יש או אין אינתיפאדה? בראיון דנון מבהיר: "הכוונה שלי היתה, יש תופעה, השם שלה מבחינתנו צריך להיות שם אחר, אבל גם ההערכות צריכה להיות שונה מכל מה שאנחנו נערכים". כלומר, ברור היה לו שמשהו משמעותי קורה, אך מדובר היה בדבר-מה שונה, שנאמר בלשון עם זר. דבר-מה מפתיע ולא מוכר, שלא ברור כיצד להתנהל מולו. לא במקרה היו מי שהבינו את דבריו כאילו אמר ש"אין דבר כזה אינתיפאדה", שכן קיים קשר הדוק בין המערכת המושגית שלנו ורוחב יריעתה לבין יכולתנו לקלוט ולהבין ביטויים מגוונים של המציאות. לפיכך, מה שאין לנו מושגים להבינו הוא בבחינת לא-קיים.

דן בר-און[10] מתאר את השיח האנושי לאחר טראומה באמצעות צמד מושגים: הבלתי ניתן לתיאור (Indescribable) והבלתי ניתן לדיון (Undiscussable). מושגים אלו מתייחסים לתפיסות שחורגות מהנרטיב הדומיננטי או מנקודת-המבט המוסכמת, ועל-כן אינן זוכות למשמעות במסגרת הזרם המרכזי. במצב זה נוצר קושי בהבנת ייצוגים אחרים של אותן עובדות היסטוריות, עד כדי כך שקשה להכיר באפשרות קיומם. למעשה זהו הבלתי-ניתן לתיאור. בר-און מתייחס עוד ל"עובדות בלתי נראות" שאין לנו גישה מילולית אליהן ועל כן אין אנו יכולים לראותן, אך עדיין נוכחותן מורגשת. הוא כותב: "לעובדות המושתקות יחס פרדוקסאלי לשיח: הן אינן מובנות בנפשנו בכל דרך בעלת משמעות שהיא, ועדיין הן עשויות להשפיע על מחשבותינו, הרגשותינו והתנהגותנו. אנו יודעים דבר-מה ואיננו יודעים אותו, בו זמנית"[11]. כיוון שאין אנו יודעים מהו הדבר אשר אינו נותן לנו מנוח, איננו יכולים לדון בו. הוא הופך מושתק משום שאין הוא מדובר והוא אינו מדובר משום שאין לנו כלים מילוליים או מושגיים לבטאו.

ניתן להבין את אשר התרחש באינתיפאדה באופן דומה. הנרטיב הדומיננטי כלל הבנייה של המאורעות בהתאם למה שהיה מוכר עד אז בהתמודדות עם האוכלוסייה הפלסטינית ועם מדינות ערב. כיוון שברור היה שמלחמה (במובנה הקלאסי) אין כאן, הותאמה המציאות למסגרת המושגית של התפיסה המקובלת. כך, נראה היה לעיתים כי אין מדובר במצב חדש כי אם בשינוי מקומי בתוך השגרה המוכרת. עדיין במישור אחר ברור היה שמשהו משמעותי קורה. המערכת ידעה ולא ידעה. עובדות רבות שניתן להן ביטוי בציבור כמו גם בדיונים מצומצמים הפכו להיות עובדות מושתקות או בלתי-נראות. ה"אינתיפאדה" והשלכותיה הפכו למעין "רוח רפאים". התייחסותו של מבקר המדינה ל"התקוממות" כמו זו של קרפ"ר מבטאות לדעתי בדיוק את התהליך הזה, שבו מילים וטענות מסוימות הופכות בלתי-ניתנות לתיאור או לדיון.

 

"מה תפקידנו?"

למעשה זהו המצב בו נדרשו מערכות הצבא לתפקד, כולל אלו המופקדות על הרווחה הפסיכולוגית של החיילים, קרי ממד"ה וברה"נ - בתוך מציאות לא מוכרת ומסוכנת שפרצה באופן בלתי-צפוי וגררה הלם, עמימות ואי-סדר. מדובר בגורמים מערערים ומחלישים, בייחוד לאור העובדה כי מצב זה התקיים באווירה ציבורית טעונה הכוללת ביקורת קשה מבחוץ ומבפנים. מצב ממין זה מהווה קרקע פורייה לצמיחתן של דילמות, אישיות ומערכתיות, שאמנם עלו בעוצמה במסגרות המדוברות.  מספרת זהבה סולומון, ששירתה אז ביחידת המחקר במערך ברה"נ:

זאת היתה תקופה מאוד סוערת, מורכבת וקשה...  פתאום איזו קלחת מאוד מפחידה, ומצד שני עם הרבה מאוד הבנה, כי מהמקום שאני זוכרת את הדברים, זה שלטון של כיבוש, יש הרבה מאוד הבנה שלי, של סביבתי הקרובה להתקוממות אזרחית שהמטרה שלה היא בעצם השגה של עצמאות. אני באותה התקופה הייתי במחלקת בריאות הנפש, הייתי ראש ענף מחקר והחיילים לא היו במצב שהוכרז כמלחמה, אבל הם היו במצב של אלימות פוליטית מאוד גואה ומאוד מאוד מורכבת. אז התחילו לעלות כל מיני שאלות על תפקידי צבא.

חגי דפנה מציין ש"היו הרבה דילמות. גם דילמות מקצועיות. כמובן שעלו גם דילמות אתיות. הייתה שאלה כאילו, מה תפקידנו? אנחנו בשירות הריסון, אנחנו בשירות ה... כאילו מה התפקיד שלנו כאן?". במצב החדש, באנדרלמוסיה הפתאומית שנכפתה על הצבא, לא היה ברור תפקידו של איש בריאות-הנפש, מה עליו לעשות. גם במקרה זה ההגדרות המוכרות של הפסיכולוג הצבאי ותפקידו במערכת קרסו. עבור חלק מאנשי המקצוע הן נתפסו כלא מתאימות, אחרים ניסו להיאחז בהם כבעוגן למול עוצמות הסערה והבלבול.

בתוך כך התמודדו אנשי מערכות בריאות הנפש עם שאלות שונות, שעלו בעוצמה. למשל, האם כלל יש לאנשי בריאות-הנפש מקום בעת לחימה? את מי עליהם לשרת, את החיילים או את המערכת? מהם הכלים העומדים לרשותם? ועוד. אלו אינן שאלות מקריות, הן מלוות פסיכולוגים צבאיים בישראל שנים רבות. באינתיפאדה קיבלו שאלות אלה מובן ייחודי. גבי סלומון, שירת כפסיכולוג בממד"ה שנים רבות. אין לו ספק כי הפסיכולוגים נחוצים בעת לחימה. במלחמת יום כיפור, סלומון שירת כפסיכולוג של קו ראשון. במצב לוחמה קיצוני מעין זה הפסיכולוג נדרש לחדד לעצמו מה עשויה להיות תרומתו, מהם כליו ומהן מטרותיו. סלומון מספר: "בתחילה, אפילו לא, אולי בחצי שעה ראשונה הייתה דעה של - מה זה פסיכולוגים רודפים אחרי הכוחות הלוחמים, איפה שיש כוחות לוחמים צריך שיהיה פסיכולוג שמיד יעזור להם. זה חלף תוך, אני לא יודע, אפס זמן. משום שברור לגמרי, שהפסיכולוג שעוזר ליחידות לאו דווקא כדי להקל מצוקה של אנשים, זה לא מטרה עילאית, [הפסיכולוג הצבאי, נ. א.], לא יודעת איך עוזר להם לתפקד טוב יותר בתנאים מסוימים ולחיות עם עצמם כבני אדם". לעיתים מצב ממין זה מחייב שימוש בכלים יוצאי דופן, שאינם אופייניים לעבודתו של הפסיכולוג, כך ש"יש לו גם דברים של קבלת החלטות, ולפעמים החלטות מהירות מאוד, מבצעיות כמעט הייתי אומר, שהוא לא קיבל להן הכשרה, אבל הוא ממונה על השכל הישר והלב הטוב".

יתכן שההתמודדות עם מלחמה "קלאסית" הייתה נוחה יותר לפסיכולוג הצבאי שהכשרתו וכליו מכוונים להתמודדות עם מצב כזה. אבל, כאמור, האינתיפאדה לא הייתה כזו וכמוה גם השלכותיה על מצב החיילים. אומר ראובן גל, הפסיכולוג הצבאי הראשי בתקופה שטרם פרוץ האינתיפאדה: "אנחנו, הפסיכולוגים הצבאיים לדורותיהם, היינו מאוד מכוונים לזה שהלם קרב קורה בשדה הקרב ממוקשים שמתפוצצים, מפגזים שפוגעים, מטנקים שהם מתרסקים וכאלה דברים [...] אבל היינו הרבה פחות ערוכים במובן המודעות שלנו לתגובות קרב מפיזור הפגנות, מפיזור אזרחים או מכניסה לבתים של אזרחים בג'אבליה או בשכם קודם". כלומר, במצב ברור יותר, כזה המוגדר כמלחמה ומתנהל לפי כללים פחות או יותר ידועים, קל לו יותר לפסיכולוג הצבאי למצוא את מקומו. לעומת זאת, באינתיפאדה הפסיכולוגים התקשו למצוא את מקומם, או ליתר דיוק הם מצאו מקומות שונים, שאינם מתיישבים זה עם זה. המערכת הפכה שסועה, כמו החברה הישראלית כולה, השקיעה משאבים רבים בהתמודדות עם המחלוקות מבפנים ועם הביקורת מבחוץ והתקשתה להתארגן. מדובר במצב פרדוקסאלי שבו הגורם ה"טיפולי" נמצא בדיסאוריינטציה מתמשכת, בעוד השטח נאלץ להסתגל.

 

"טשטוש גבולות בין הצד הפוליטי לבין הצד המקצועי"

כדי לנסות ולהבין מצב זה אבקש להתמקד במתח שבין המקצועי והפוליטי, שהתעורר במלוא עוצמתו באינתיפאדה, תוך כדי ניסיונם של אנשי-מקצוע רבים להתמודד עם התנגשות הערכים אותה חשו. מרואיינים רבים דיברו בשבח ההפרדה בין העבודה המקצועית לבין הערכים הפוליטיים-האישיים. כך למשל מבחין דן יעקבסון, איש שלום עכשיו, בין הפוליטי למקצועי:

אני לא חושב שההגדרה שההשקפה הפוליטית צריכה להכתיב את העבודה המקצועית. אבל אני כן חושב שיש בהחלט מקום, ש [...] הפרספקטיבה המקצועית, תביע עמדה לגבי ההשלכות של מצב כזה או אחר, מנקודת המבט המקצועית. אני חושב שלא רק שאני לא רואה בזה פסול, אני חושב שזו חובה פרופסיונלית ממדרגה ראשונה. אני קורא לזה מתריענות.

לדידו, ההפרדה בין התחומים תקפה גם ביחס לתפקוד במסגרות שונות: "תמיד ידעתי לעשות את ההפרדה, אני גם היום ממליץ על הפרדה בין השירות במסגרת צה"ל לבין פעילות אזרחית ציבורית". למרות זאת ברור גם ליעקבסון שההפרדה אינה פשוטה, הוא אומר: "קשה מאוד לעשות את ההבחנות בין הצד המקצועי לבין ההתייחסות הפוליטית", אך מבחינתו טשטוש הגבולות הזה פתיר. הכלים המקצועיים עשויים לאפשר לו להשאיר את הפוליטיקה ואת דעותיו מחוץ לשיח המקצועי. כדי להדגים את טענתו מתייחס יעקבסון לעבודת מחקר שהוא נתבקש להכין עבור ממד"ה סמוך לפרוץ האינתיפאדה ועוסקת באופני התפתחות אפשריים של התקוממויות אזרחיות. הוא אומר:

ישנם באמת, טשטוש גבולות בין הצד הפוליטי לבין הצד המקצועי. אותי אז, במסגרת הזו [...] לקחו כאיש מקצוע, קודם כל. OK, בוא תראה מה התהליכים, תקדימים, איך עובדת תקשורת, איך עובדת מנהיגות, מה צפוי מבחינת דעת הקהל בשתי באוכלוסיות, מה התהליכים באמת הצפויים? איך? מה יכול לגרום להסלמה? מה יכול לגרום להרגעה? וזה מה שעשיתי.

אולם בהפרדה החדה בין הפוליטי לפרופסיונלי טמונות מספר סכנות. בין היתר, היא מגבילה את שדה השיח כך שרק מסרים מסוימים ניתן להשמיע בתוך המערכת הצבאית – כאלו שאינם נוגעים בשאלות ערכיות-פוליטיות טעונות. לעומתם, אמירות ערכיות-פוליטיות מוטב להשאיר למקום אחר. בהקשר הנדון מדובר במגבלה קריטית שכן, כפי שמציינים כמה מהמרואיינים, ביניהם נחי אלון, פסיכולוג מילואים ממערך ברה"נ: "האינתיפאדה זה סיפור שצריך לשקול אותו, להסתכל עליו בעיניים של אתיקה של מוסר ולא של נזקים [נפשיים, נ. א.]". כלומר, האינתיפאדה העמידה בפני אנשי בריאות-הנפש דילמה אתית-פוליטית, אשר השפיעה על תפקודם המקצועי. אין פלא, אם כן, כי בטשטוש הגבולות שאפיין את האינתיפאדה, חלק גדול של הפסיכולוגים בחרו בהימנעות או בצנזורה מרצון, מטעמי זהירות. שתקו בפנים וצעקו בחוץ, שתקו ובכו.

הדילמה אם לצעוק או לשתוק עולה פעמים רבות בראיונות. ג'ודית לואיס-הרמן, בספרה טראומה והחלמה[12], מתייחסת לדינמיקה ממין זה כביטוי לטראומה. בהקדמה לספרה היא כותבת:

התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי לא יתואר. ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון  להכחישה היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח... הזכירה והסיפור של אירועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כנו הן לריפוי הנפגע היחיד. העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית[13].

האם זה היה המצב ביחידות המדוברות? קשה לדעת. אבל, סימנים לדיאלקטיקה כזו נוכחים בראיונות. אבי בלייך למשל, מתייחס לסכנה שבדיבור הגלוי על מצוקה: 

כשאתה בא לבן אדם ואתה נותן לו את שיא הלגיטימציה לדבר על מצוקות נפשיות, הוא ימצא אותן. אם אתה מרגיל אותו לעולם של "יש ואין", של לחץ והתמודדות, אז הוא שומר על איזון [...] זאת אומרת, צריך לשים את זה על השולחן, צריך להבין שהכחשות והדחקות אסור שימנעו את טשטוש הבעיה, אבל צריך להוביל אותה בצורה כזאת, שהיא לא תהפוך לטעם העיקרי של העניין.

דיבור, אם כן, מחולל מציאות. ככזה הוא בעל כוח השפעה. השתיקה בטוחה יותר, השפעתה סמויה יותר והיא פחות מחייבת. בשתיקה אין אמנם לקיחת אחריות גלויה, אבל היא ללא ספק סוג של אמירה ובתור שכזו יש לה השפעה. בעיקר כשהיא רועמת מתוך גרונם של אנשי בריאות הנפש, כמי שמופקדים על בריאותם ורווחתם של חיילים. שתיקתם שקולה להכחשה, למחיקת המציאות. במילים אחרות, שתיקת אנשי בריאות הנפש כמוה כאמירה ברורה שהדברים אינם קיימים. מובן שככל שטווח האחריות רחב יותר, כך תהא השתיקה מזיקה יותר. בלייך מודע לסכנה הממשית של הכחשת המציאות, כולל בהקשרים של לוחמה ופגיעות נפשיות. הוא אומר:

איך יכול להיות שגילדה מקצועית שלמה [...] איך יכול להיות שמדינה שלמה וחברה שלמה שהורכבה מניצולי השואה, שחלון ההזדמנויות נפתח לה בגלל סיפור השואה, התכחשה לסיפור הנפשי? את הידע היה לנו, הם באו לכאן. מסה קולקטיבית של הכחשה, לצורך העניין, של ציבור מקצועי. דבר דומה קרה עם תגובות קרב. זה לא שלא ידעו, ולא שלא טיפלו, ולא שפה ושם לא דיברו, היה [...] אבל בגדול, היתה הכחשה של מגזר מקצועי שלם. מה שנדמה לי, עמי לוי קרא לו: "שגיאה מקצועית היסטורית".

ברור לו לבלייך שדבר דומה עלול היה לקרות גם באינתיפאדה: "אם זה קרה, אז אין ספק שזה יכול לקרות עוד הפעם". לדילמה של לצעוק או לשתוק דוגמאות נוספות בראיונות, שחלקן יובאו להלן. היא אפיינה בעיקר אנשי שמאל, שחלקם פעלו בתוך ומחוץ למערכת כדי להוביל לשינוי, שמבחינתם היה חיוני. אבל, הקרע הפנימי שחשו אלה, הותיר את המערכת כולה באי שקט ניכר. גם פסיכולוגים מימין חשו מאוימים. שתיקת הפסיכולוגים הצבאיים (או ליתר דיוק, רובם) השאירה קבוצה שלמה של חיילי צה"ל שנפגעו באינתיפאדה מבולבלים ומבודדים, ללא גיבוי ותמיכה של אנשי המקצוע וללא הכרה חברתית בפגיעה שלהם. במובן זה, הייתה כאן חזרה על תרחיש ישן של חיילים נפגעי תגובות קרב שפגיעתם הנפשית לא זכתה שנים רבות להכרה חברתית ומקצועית.

 

חלק ב': הפוליטיקה הפנימית

בחלק זה אציג ואנתח שתי מחלוקות, כפי שהן מקבלות ביטוי בתיעודים כתובים מזמן האינתיפאדה ובראיונות. צמד אחד כולל פסיכולוגים קליניים ממערך ברה"נ (יואל אליצור ונחי אלון) וצמד שני פסיכולוגים מערכתיים מממד"ה (צ'ארלי גרינבאום וחגי דפנה). כפי שנראה מיד, תיאור המחלוקות מדגים את האווירה ביחידות ואת התחושות משני צידי המתרס. ביטויים של מתח, האשמות וסערת רגשות נוכחים בהתייחסותם של הנוגעים בדבר.

 

בין "מקצוע מגויס" לבין "ביצוע נכון ורלבנטי של עבודת הפסיכולוג" - יואל אליצור ונחי אלון

יואל אליצור היה לדבריו "איש מילואים די בכיר" במערך. הוא בחר שלא לשתוק. בתחילת הראיון, לאחר התייחסות קצרה וכללית למרכיב ההפתעה באינתיפאדה, הוא אומר: "ברמה האישית היו לי גם כן חוויות לא פשוטות, אתה מעוניין גם בהן?". אני כמובן משיב בחיוב. הדברים שנאמרים על ידו אחר-כך קולחים, כמעט נרגשים. תחילה הוא מתאר כנס גדול שכלל את כל אנשי המקצוע במערך ברה"נ (קבע ומילואים) ועסק באינתיפאדה. חלקו של הדיון התנהל בקבוצות קטנות והוא נתבקש להנחות אחת מהן במטרה "להתמודד עם התופעה הזאת ולחשוב יחד". אליצור מתאר את הזיכרונות העיקריים מאותו אירוע:

ואז מה שנחרת לי זה: א' – כמה שהצגת הדברים על ידי הפיקוד הבכיר הייתה מטשטשת את הדיבורים ועד כמה הקב"נים מצידם וקבוצת דיון שניהלתי, לא שכיוונתי למשהו אלא עלו מתוך הקב"נים עצמם דברים קשים של חיילים במצוקה. עכשיו אנחנו מדברים מתוך הקושי של החיילים עצמם: תגובות קרב, מצוקות אישיות, דברים מהסוג הזה והבלבול של הקב"נים שלא יודעים ותחושת החוסר גיבוי מצד המערכת שהקב"נים חשו להתייחסות לנושא הזה. חוסר גיבוי לא מבחינה זאת שלא היה גיבוי לעשות את העבודה שלהם, זה היה גיבוי מלא, אבל מבחינת איזה שהן הנחיות יותר ברורות, הכרה בבעיה הזו, אולי אפילו הערכה של במה מדובר, כי היו גם קולות שאמרו שיש כאן איזה תקופה גדולה, צריך להעריך אותה, ולא הייתה תחושה שיש באמת דיון רציני שמפתח מערך הדרכתי שהתייחס לתופעה הספציפית הזאת... הייתה תחושה שמערכת בריאות הנפש לא באה עם איזו שהיא תגובה הולמת מצידה אלא קצת כמו בת יענה מכניסה את הראש לתוך הקרקע. ואז בהמשך לדיון בקבוצות הקטנות היה אחר כך דיון במליאה ואנשים, אני כמנחה ואנשים אחרים, הצגנו את הדברים האלה וביקשנו איזו התייחסות, והתגובה הייתה משתיקה. הייתה תחושה של חוסר התייחסות לדברים האלו ואז...

אני שואל אם היתה חוסר התייחסות או תגובה משתיקה והוא מסביר:

יש ביטוי באנגלית discount, כזה לשים בצד, זה הולך ביחד, שזה לא כל כך שווה התייחסות, זה משהו כזה של אין צורך ממש, זה לא כזאת בעיה, מצד אחד קראו להם לעשות את הדיון ומצד שני הייתה תחושה של מערכת בתוך עמדות שלה, שלא ממש צריך לשנות משהו... השתקה במובן הזה, שהקול הזה, שעוד לא קיבל תהודה או הד, של אנחנו נמשיך וניקח את זה הלאה ונפיק את הלקחים. אני מכיר דיונים צבאיים שמפיקים לקחים ואז יש מחויבות להמשיך הלאה ולתת מענה ללקחים שהופקו, וכאן זה לא היה. לכן אני קורא לזה השתקה.

הבלתי-ניתן-לדיון זוכה כאן לתיאור בהיר במיוחד. עולה הבלבול, האם מדובר ב"תקופה גדולה" כפי שחשו חלק מהנוכחים או שמא בלא-כלום, שניתן בנקל להתעלם מקיומו. בנוסף, מתיאורו של אליצור עולה רושם של מסר-כפול, מחד זימון הדיון מבטא מסר גלוי המעודד פתיחות ומאידך ההתייחסות בפועל מבטאת השתקה. אלו מייצרים מידה רבה מאד של בלבול ועמימות, ביחס לכללי הדיון ולציפיות המפקדים. הם יוצרים ספק עצמי מערער ומשתק. במצב מסוג זה מוטב לשתוק ולא להסתכן. כל אלו מהווים מצע לדיון עקר שתוצאותיו, הגם שאינן מוצהרות, ידועות מראש. כיוון שמראש ברור שאין כוונה (או צורך או יכולת) לערוך שינוי ממשי, מידע מסוג מסוים נותר "בלתי ניתן לדיון".

אליצור יצא מהדיון מתוסכל ונותר עם שתי תחושות שאינן מתיישבות זו עם זו. האחת, כי מסרים של מצוקה הועברו אליו מהשטח, דרך הקב"נים והוא אינו יכול להישאר אדיש. התחושה השנייה היא שהדיון היחידתי נחסם והגיע למבוי סתום. כקצין מילואים היה עליו לקבל את דעת מפקדיו. יחד עם זאת, כפסיכולוג וכאיש מצפון, ערכיו לא הרשו לו לשתוק. הוא פנה לראש אכ"א דאז, מתן וילנאי, אך נדחה על-ידו וזכה ל"תגובה מענישה" ממפקדיו על כך שפנה מעל ראשם לוילנאי. אליצור ננזף והובהר לו כי ניתן היה לפעול כלפיו בהליך משמעתי, דבר שנמנע ממנו בזכות עברו הטוב במערכת. אך בכך לא היה סוף פסוק, לא מבחינתו של אליצור ולא מבחינת המערכת. אליצור מספר: "ואחר כך, זה השתלשל הלאה, כי החלטתי, שבכל זאת הדברים דורשים איזושהי התייחסות, זה היה כבר קצת יותר מאוחר, התייחסות ציבורית". הוא כתב טור לעיתון הארץ במטרה לעורר דיון פתוח בנושא, אך התפתחות לא צפויה שיבשה את פני- הדברים והובילה לתסבוכת נוספת:

מי שהיה אז העורך של הדפים האלו עשה כאן מעשה, שאני לא אהבתי אותו והוא נתן את הכותרת: "המקרנפים" מבלי ליידע אותי בכלל. זאת אומרת, זו לא הייתה הכותרת שלי, ורצה המקרה וכל העסק הזה התפרסם, זה היה משהו כמו שלושה ימים לפני, אולי אפילו יומיים לפני כנס ארצי שנתי של מערכת בריאות הנפש. לא כמו הכנס הקודם של קב"נים בקבע שאמרתי שנקבע לנושא ספציפי אלא כנס שיש לו אלמנט טקסי, שמזמנים אליו את כל מערך המילואים ומציגים בפניהם מה קורה במערכת בריאות הנפש. וכמובן שהמאמר הזה צבע כבר את הדיון שהיה שם, זה כנס בסדר גודל של משהו כמו כמה מאות אנשים, בוא נגיד ככה, והוא הכנס הגדול ביותר של המערכת. ואז תקפו אותי ברמה האישית, ממש חוויה מאוד קשה שנצרבה חזק בזיכרון על איך שכתבתי מאמר כזה וקראתי "המקרנפים", מבלי לתת לי אפילו את היכולת לענות באותו רגע.

העלבון והפגיעה בולטים. אליצור מוסיף כי "ההרגשה הכללית הייתה מאוד קשה, כי ההתקפה הייתה ממש, אנשים שישבו על הבימה, ואני ישבתי ככה בתוך הקהל, פשוט התחילו לדבר עלי מבלי לנקוב אפילו בשמי [...] זו הייתה הרגשה נוראית". לפתע נגלה לנגד עיניו כוחה של המערכת ונדמה שהוא התפכח מתמימותו. ברור היה לו שגם מבלי למנוע מחבריה לבטא את עמדותיהם באופן ישיר, המערכת עשויה להשתיקם:

יכולתי להבין ברמה מאוד ראשונית מה עובר מישהו שפותח את הפה כנגד הקונצנזוס וכמה הוא בסיכון שיקיאו אותו ויהפכו אותו לשעיר לעזאזל ויתנפלו עליו כוחות קבוצתיים מאוד חזקים, וזה כשאני לא תלוי במערכת, אני לא חי איתם כמו חיילים בשטח, שיכולים לעבור חוויות איומות של נידוי במצבים כאלה, וזה יכולתי להבין.

התחושה שהנושא אינו נחקר ושמן הראוי שייחקר באופן יסודי יותר לא נתנה לו מנוח. הדלתות הנטרקות בזו אחר זו בפניו, לא הרפו את ידיו. אליצור הוסיף לנסות וללקט מידע, אך הפעם פעל מחוץ למערכת הצבאית. הוא פרסם שאלון בעיתון ה"ארץ", שניתן היה להשיב עליו באופן אנונימי ולהתייחס לחוויות מהאינתיפאדה. השאלון הסתבר ככישלון חרוץ – רק תגובה אחת נשלחה בחזרה. לדבריו:

אנשים לא רצו לפתוח את הפה, כי ברור לי שהיו, אבל אנשים פחדו ולא רצו לפתוח את הפה, ויש את התרבות הזאת של לא להלשין וזה נורא חזק, אתה בוגד אם אתה עושה משהו, אני ראיתי את זה אחר כך באיזה מחקר שעשיתי כאן עם תלמידה[14]. העניין של לשבור את השורה ו... נורא קשה, נורא קשה.

ואכן, המערכת הצבאית אינה סלחנית כלפי אלו שחורגים מהקונצנזוס, ודאי לא בזמן לחימה, ודאי לא בעת משבר שסימן למעשה גם קו שבר פנימי בתוך הצבא. אליצור נוטרל מכל עמדה שיש לה זיקה או השקה לנושאים פוליטיים: "הם גם שמו אותי בעמדה מכובדת מה שנקרא, אבל לחלוטין לא מזיקה, שלא יהיה לה פוטנציאל. אז נטרלו אותי מעמדה, הוציאו אותי". ואמנם, תיאורו את המסלול הצבאי שלו במילואים, מהאינתיפאדה הראשונה ואילך, משובץ מעברים בין תפקידים הקשורים ב"פתיחת הפה" שלו.

בשלב ראשון, הועבר אליצור ל"מתקן לשיקום עורפי" בו הוא שיתף פעולה עם נחי אלון. אלון, כמו אליצור, היה גם הוא פסיכולוג קליני ואיש מילואים ותיק ומוערך במערך ברה"נ. הוא מספר:

בתחילת האינתיפאדה היה דיון מאוד נסער בפסיכולוגיה של צה"ל, שאני קצת עקבתי אחריו, וקצת הייתי שותף לו [...] עם פרוץ האינתיפאדה היו שני אנשים, פרופסור צ'ארלי גרינבאום ודן בר-און שכתבו, וגם פרסמו בקהל הרחב, אחר כך יואל אליצור גם כן, נדמה לי כתב. הם דיברו על הנזקים האפשריים הנפשיים לחיילים, כתוצאה מהשתתפות באינתיפאדה. המוקד שלהם היה המוקד של בריאות הנפש. זה עורר דיון, עורר ריב ממש בצה"ל, שגירשו אותם מבריאות הנפש וממד"ה [...] לי היה ויכוח עם יואל, ויכוח אישי בכתב, ועם דן וצ'ארלי בעקיפין, אני חשבתי שהטיעונים ביחס לאינתיפאדה לא צריכים להיות תלויים בבריאות הנפש של החיילים [...] אני כתבתי, הגבתי ליואל אליצור, זה גרם לאיזה כאסח ביננו.

התכתובת המדוברת כוללת למעשה שלוש תגובות בביטאון "אימות" (שנקרא בהמשך "אימות-כתוב") לכתבה של אליצור בעיתון "הארץ": שתיים של אלון ואחת של אליצור. הדברים שיוצגו להלן ממחישים את עוצמת הרגשות ואת עומק הפילוג שאפיין את מערכות ברה"נ אז. כאמור, לא מדובר בדיכוטומיה פשוטה שבה צד אחד מותקף ואילו לצד השני מונופול על הכוח. לחליפין, באינתיפאדה הרגישו שני הצדדים מותקפים, אם כי באופן שונה. טענות מסוימות קל היה להשמיען בתקשורת ואילו טענות אחרות הושמעו ביתר קלות במערכת הצבאית. ביקורתו של אליצור (כמו זו של גרינבאום שתובא בהמשך) מתאימה ללא ספק לסוג הראשון, שזכה לאוזן קשבת בציבור ובתקשורת ולהתעלמות אקטיבית מצד הצבא. כך נוצרו שתי מערכות שיח סגורות ומקבילות, שלא נתקיים בינן כל מגע כמעט. בין היתר משום שכל צד חש נעלה על פני הצד שכנגד ובה בעת חש מותקף על ידו. דפוסי תקשורת כאלו פעלו גם בתוך מערכות בריאות הנפש, שהתקיים בהן מעין "שיח של חרשים".

בכתבתו "המקרנפים"[15] מותח אליצור ביקורת חריפה על הפסיכולוגים הצבאיים. המאמר פותח בציטוט מפסק הדין של בית הדין הצבאי ששפט את חיילי גבעתי (שהתעללו עד כדי רצח בעצירים פלסטיניים כפותים), הוא ממשיך לתיאור מחקריהם הקלאסיים של מילגרם ושל זימברדו (שעסקו בקשר שבין ציות ואלימות), ועובר לתאר את תפקידם של הפסיכולוגים הצבאיים ולפרט את הכשלים בתפקודם. בין היתר כותב אליצור את הדברים הבאים:

בחיי היום-יום כולנו זקוקים להכחיש את האמיתות הזוועתיות האלו על עצמנו[16]. אולם כאשר צה"ל עובר תהליך שיאנוש בן-גל כינה בשם מג"ביזציה, תפקידו של הפסיכולוג [...] הוא לשבור את ההכחשה. להצביע על המחיר האנושי ששני הצדדים משלמים בתהליך הזה ולהתריע כנגד הניסיונות להמעיט מחומרת המצב [...] והיכן קולם של הפסיכולוגים בצה"ל? לפי הפרסומים ממקורות בצה"ל ששומרים על עילום שם נדמה, שהפסיכולוגיה הצבאית נמצאת היום בסכנה להפוך למקצוע מגויס שתפקידו לטשטש את המחיר האנושי שהאינתיפאדה גובה מצה"ל. האירוני הוא, שטשטוש זה מתרחש לאחר שהצטבר בצה"ל ניסיון קליני ומחקרי רב בנושא של פגיעות נפשיות בתנאי לחץ, ולאחר שהוקם מערך מקצועי מורחב ומיומן לטיפול בתגובות קרב בעת מלחמה.

אלו ללא ספק האשמות חמורות. הפסיכולוגים מואשמים בטשטוש המחיר הנפשי שהאינתיפאדה גובה מחייליה. יודעים ומטשטשים, דווקא הם. בתגובה לדברים הללו כותב נחי אלון[17] מאמר העוסק בתפקידו של הפסיכולוג הצבאי. בפתח מאמרו מציין אלון כי הוא "מרגיש מבודד, כמעט דחוי על ידי חברי האזרחיים"[18]. אמירה כמעט אגבית זו חושפת את עוצמת הקרע הפנימי, שנחשף בקהילת הפסיכולוגים אל מול אירועי האינתיפאדה. באופן כללי ניתן לסמן שני צדדים ניציים: פסיכולוגים צבאיים-מערכתיים, ששירתו את המערכת הצבאית בזמן האינתיפאדה ולעומתם פסיכולוגים אזרחיים שמחו נגד המשך הכיבוש והטיחו בחבריהם האשמות קשות, על בסיס אתי-מוסרי. אליצור ואלון מהווים מוקד מעניין, שכן שניהם פעלו בשתי ה"חזיתות", הצבאית והאזרחית, והכירו את אופיין ואת המגבלות הטמונות בהן. תפיסותיהם, כפי שהן מנוסחות בחלופת המאמרים, נותנות ביטוי לתפיסות שונות של תפקיד הפסיכולוג בכלל ושל זה הצבאי בפרט. תפיסתו של אלון מנוסחת בבהירות במאמר התגובה:

הפסיכולוג בצה"ל כמוהו ככל יועץ במערכת, חייב לבנות יחס מיוחד במינו עם המערכת: הוא נבדל ממנה, אך שומה עליו להיתפס כמי שמבין אותה, את בעיותיה, שפתה ודרכי פעילותה על בוריין, שאם לא כן ייתפס היועץ כ"מרחף" ומנותק. עליו להיות חסר פניות אך גם לויאלי לכל אחד מהדרגים הנועצים. על כן איננו יכול להרשות לעצמו להיות "רק" צודק. עליו להיות גם, ובעיקר, חכם שאם לא כן ימצא שממצאיו הם ועצותיו הם חסרי כל השפעה. יתר על כן, במערכת מעשית כצה"ל על הפסיכולוג היועץ לבסס את טענותיו על נתונים "קשים ומדידים" ויחד עמם שומה עליו להמליץ על דרכי פעולה קונקרטיים[19].

נראה שעמדתו של אלון נסמכת על שיקולים פרגמטיים, כאלה המביאים בחשבון שיקולים טקטיים-מקומיים. במילים אחרות אומר אלון, לא ניתן להתעלם מההקשר הייחודי שבו מצויים הפסיכולוגים הצבאיים. אלו פועלים בתוך מערכת המתנהלת על פי כללים מסוימים, שאם לא ינהגו לפיהם יהפכו בלתי רלבנטיים וחסרי השפעה. מבחינתו אמירה מוסרית מוחלטת, שאינה מגובה בראיות ושאינה מסמנת כיווני פעולה מעשיים, הנה חסרת ערך.

אולם אלון אינו מתעלם מהפן האתי-מוסרי. גם הוא היה שותף למחאה ולביקורת, אך הסתייג מהדרך. אלון מתייחס בדבריו לשינוי החיובי ברמת האלימות שמצא בביקורו ברצועת עזה, במסגרת שירות מילואים. הוא מפרט שלושה גורמים לירידה ברמת האלימות וברמת "הבעייתיות הפסיכולוגית", שנגזרת ממנה: ירידה בתחושת האיום של החיילים, הבנה של המפקדים שאלימות מלבה התפרעויות, והגדרה ברורה יותר של המערכת השיפוטית את ה"התנהגות החריגה". אלו הובילו לתוצאה הרצויה ולשינוי המיוחל. מתוך כך מנסח אלון את תפיסתו לגבי האפשרות של פסיכולוג (צבאי) לחולל שינוי מערכתי או חברתי:

שינויים אלו לא הושגו על ידי "שבירת הכחשה" או על ידי כך שמפקדים הבינו את הסיכון הנפשי הקיים בשרות באינתיפאדה. שינויים אלו הושגו מכוחה של הערכת מצב נבונה באשר למה שניתן לעשות במסגרת המשימה המוטלת על המפקד. אם בכלל נזקק המפקד לייעוץ פסיכולוגי הרי הוא נזקק לו בתחום זה ולא על מנת לשמוע מן הפסיכולוג שהכיבוש משחית. יעוץ פסיכולוגי אשר יסייע להגיע לירידה ברמת האלימות איננו התקרנפות, סיוע להכחשה וכיוצא בזה. זהו ביצוע נכון ורלבנטי של עבודת הפסיכולוג הצבאי[20].

תגובתו של אליצור לא אחרה לבוא. במרץ 1991, בגיליון הראשון של אימות-כתוב, מתפרסם מאמר התגובה שכותרתו שלושת הקופים: נייטרליות, לויאליות וחוכמה[21]. אליצור מתייחס לדבריו של אלון:

לדעתו הפסיכולוג הצבאי שרוצה לשמור על מעמדו במערכת צריך להיזהר מלהיות צודק אך לא חכם, והעצה שנחי אלון נותן לנו כדי להיות "חכמים" היא לשמור בקפדנות על לויאליות כלפי הדרגים הנועצים, להיות נייטרליים (לא ברור ביחס למה), ובעיקר להימנע מהצהרות מביכות [...] עמדה זו הזכירה לי את שלושת הקופים שאני מחזיק במשרדי: הלא רואה, הלא שומע ושאינו יכול לדבר[22].

אליצור מותח ביקורת על ראשי המערכות המקצועיות שנמנעה מליזום פעולות שיובילו להכרה בבעיות שהתעוררו עקב השירות הצבאי באינתיפאדה. לדבריו הוצעו לראשי המערכות דרכי פעולה קונקרטיים והוא מציין את פעולתם של גרינבאום ובר-און (שתתואר להלן) כדוגמא בולטת. אף על פי כן סירבו ראשי המערכות לחקור את מימדי הנזק. מתוך התמונה המצטיירת מתיאורו עולה כי ראשי מערכות ברה"נ היו שותפים לדבר עבירה. גם הם, ידעו ובחרו להתעלם. באופן עקיף מואשם אלון באותה האשמה עצמה. בהמשך דבריו מתייחס אליצור לדיווח של אלון מסיורו בעזה ולהתרשמותו כי האלימות פחתה. הוא מציע "להיזהר בהכללות" ותוהה:

האמנם דו"ח 1990 יעיד על שיפור בטוהר הנשק, או על שמירה טובה יותר על זכויות האדם בשטחים? והרי באותו זמן שבו נחי אלון משבח את מדיניות "היד החכמה" (בקטע זה אני מדמיין את ג'ורג' אורוול מחייך לעצמו), התרחשו האירועים בהר הבית, ומאז אנו שטופים במעגלי אלימות הולכים וגוברים. צר לי לכתוב זאת אך כפי הנראה לא טעיתי כאשר לפני שנה וחצי כתבתי שהאלימות בשטחים מעודדת פריצה של סכרים פנימיים שאינה מכירה בגבולות הקו הירוק. בריוני החולצות הצהובות יכולים לפעול רק בהקשר חברתי שמאפשר את מעשיהם, והקשר זה לא נוצר תוך חודש אחד[23].

אליצור מצביע על המעגלים הרחבים שעליהם משפיעה האלימות בשטחים ולהקשר החברתי-פוליטי הרחב המאפשר את האלימות. מבחינתו זוהי מחויבותו ואחריותו כפסיכולוג - לדאוג לפרט ולחברה, לבריאות הנפשית ולמוסר, בה בעת. עבורו האחד כרוך בשני.

נחי אלון לא נותר חייב ומגיב בגיליון הבא[24]. בתגובתו עורך אלון הבחנה בין פעילות במישור האזרחי לבין פעילותו של הפסיכולוג הצבאי ואומר:

אני מצדד במצב הסכיזופרני שבו בעת השירות בצה"ל פועל הפסיכולוג לפי הנדרש בתוך המערכת ומיד לאחר שפשט את המדים הוא פועל כאזרח חופשי בעל תחושות חובה הרשאי ואף חייב למחות על מה שנראה לו חיוני[25].

לדבריו לפסיכולוג הצבאי מטלות חשובות בתוך המערכת הצבאית ובראשן "הומניזציה מקסימלית שלה תוך שימוש בכלים המקצועיים ביותר, ותוך הבנה של מגבלותיה הנובעות מן הבעיה של קונפליקט הנאמנויות; תפקידנו כאנשי מקצוע וכאזרחים הוא להילחם נגד התנאים והפעולות אשר מכניסות את צה"ל למצב שבו עליו להפעיל אלימות ולפגוע בנכבשים ובכובשים יחד". קשה להאמין כי מדובר בשניים שמוצבים באותו צד של המתרס הפוליטי ושהיו שותפים לפעילות בצה"ל ובמחאה האזרחית.

בתוכן הראיון של נחי אלון ניתן לזהות שני צירים מקבילים הקשורים למימד הזמן: באחד יציבות ובשני ניכר שינוי. הראשון רציונלי וקשור בידיעה מפוכחת של מפקד (או פוליטיקאי) קר רוח. גם כיום כאז ברור לו ששיקול בריאות-הנפש אינו צריך להוביל לקבלת החלטות צבאיות או פוליטיות. בדבר הזה הוא היה ועודנו בטוח. הציר השני רגשי יותר וקשור לפעולה הנובעת מערכים ולחלק הפסיכולוגי בזהותו. הקונפליקט בין שני הכובעים הללו עולה שוב ושוב בראיון. בציר השני ניכר שינוי, הוא מציין מספר פעמים את החרטה והצער שלא פעל יותר וניכר שכיום הוא בעל ידע רחב יותר ובסיס תיאורטי ומוסרי ממנו הוא יכול לפעול: "אני חושב שכמו כולנו, אני ראיתי דברים נוראיים מתרחשים ואני לא עסקתי בזה. אני מצטער על זה. אני ומרבית חבריי היינו באמת משותקים, וזה לא נכון כך לפעול". נראה כי מה שעבר שינוי עם הזמן היא תפיסת המקצוע שלו ואיתה גבר הדחף לפעול.

השיתוק אליו מתייחס אלון קשור לאותה רגישות אנושית בסיסית שכל כך קל לה להתקהות בתוך מערכת צבאית לחוצה ועתירת אילוצים ומגבלות. אבל יתכן כי אותה עמדה ערכית או נקודת מבט מהווה את ייחודיותו של הפסיכולוג ומאפשרת לו לקלוט, לתאר, להבין ולדון בתופעת מסוימות שאחרת יוותרו בלתי ניתנות לתיאור ולדיון. במילים אחרות, זהו "השכל הישר והלב הטוב" אליו התייחס סלומון כמייחד את תפקודו של הפסיכולוג בעתות לחימה וחוסר וודאות.

 

"זעם, בוז ובושה" - צ'ארלי גרינבאום וחגי דפנה

אחד האירועים המשמעותיים יותר בהקשר של האינתיפאדה ובריאות הנפש בצבא מכונה "דו"ח הפסיכולוגים". הכוונה כאן לדו"ח חסוי שהוזמן המטכ"ל וכלל סקר בין חיילים בגדה המערבית וברצועת עזה והתייחסות לתפקוד החיילים והשלכות הפסיכולוגיות של הלחימה בשטחים. מספר צ'ארלי גרינבאום:

אנחנו עבדנו באופן מאוד אינטנסיבי. מן ההתחלה של המחקר עד כתיבת הדו"ח היו איזה שלושה שבועות. אנחנו אספנו נתונים, היו צוותים, ראיינו אנשים, כתבנו יום ולילה, והגשנו את זה. זה הרבה יותר מהר ממה שהדברים קורים באוניברסיטה וזה היה דו"ח חשוב, והוא[26] היה עם אלופי הפיקוד, והוא רצה להגיע עם זה [...] הוא רצה בעצם בשביל השם הטוב שלו, שזה יהיה משהו טוב והנה יצא מזה משהו מביך, בשבילו [...] הניסיונות שלו, הוא באמת ניסה, אני מוכרח להגיד, ללכת עם הראיון הלאה, לקבוע ראיון עם הרמטכ"ל, עם ראש אכ"א ושום דבר לא עזר והזמן עבר וחשבנו שיש כאן עניין של עיתוי. זאת אומרת, דו"ח אם לא מגישים, אם אחרי שמגישים לא עושים איתו משהו אז בעצם הוא מתמסמס, כמו הרבה מאוד דוחות גם בצבא וגם בכלל. אנחנו לא תיאמנו את זה איתו, גם מכיוון שלא רצינו לסבך אותו, מספיק שסיבכנו את עצמנו, לא רצינו לסבך אותו ולהגיד לו אם אתה לא תעשה את זה אנחנו נלך לעיתונות. אז אנחנו [...] פשוט השארנו אותו מחוץ לתמונה.

חשוב לגרינבאום להדגיש כי הדו"ח נותר חסוי ורק רשמים נמסרו בכתבה: "עכשיו כשאנחנו ביקשנו, וזה בעצם נשברנו מן העניין הזה, שלא יכולנו לקבל ראיון עם הרמטכ"ל וחשבנו OK, הציבור צריך לדעת, לא את הנתונים, לא שחררנו ומסרנו את הנתונים, אבל מה התחושה שלנו לפחות ואת זה עשינו". בעקבות זאת זומנו גרינבאום ובר-און לשיחה אצל ראש ממד"ה, שבה ננזפו. מדובר בשיחה טעונה מאד וכעוסה, שבה למעשה הם הודחו מתפקידיהם. הוא מספר:

והתגובה שלו הייתה כעס, הרגשה של בגידה, הוא האשים אותנו, הוא בדק את האפשרות של להעמיד אותנו לדין. הוא התייעץ עם הפצ"ר. הייתה גם כן, וכאן אני מגיע לכלל צה"ל, החקירה של העניין הזה וקצין, אני לא יודע מאיפה, אני חושב אולי ממצ"ח, אבל אני לא בטוח, בא לפה לראיין אותי. אני הייתי אז נאיבי מדי, אני לא יודע אם הוא הקליט את הראיון, אם הוא בא לו עם מכשיר כזה או עם משהו עליו, הוא אמר שהוא עושה איזה עבודת מחקר, שזה משמעות כפולה, זה מחקר שאתה עושה את זה, זה יכול להיות ממש חקירה משטרתית או משהו כזה.

גרינבאום חש מאוים. בנוסף, הוא מספר: "נדמה לי היה, שהטלפון שלי לא פעל כמו שהיה צריך, הייתי מדבר ולפעמים הקו היה נופל, לא בגלל איזו שהיא בעיה טכנית משלי, פשוט היו רעשים מוזרים". את תחושת האיום יש להבין בתוך ההקשר הכללי של האווירה ביחידה. בעקבות הפרסומים הרוחות בממד"ה סערו. גרינבאום מספר שחש אכזבה מחבריו ליחידה שלא גיבו אותם ואף כעסו. אחד מהם, הוא מוסיף, "כתב לי מכתב מאוד כועס על העניין הזה איך אני מערב פוליטיקה במדע, בצה"ל, נקודה לגיטימית". מי שכתב את המכתב הוא רס"ן חגי דפנה. מכתבו מהשבעה במרץ 1988 ממוען לפרופ' צ'ארלי גרינבאום ולד"ר דן בר-און. להלן תחילתו וסופו:

כפסיכולוג בצבא בכלל וכאחראי על פסיכולוגים בפרט, אני מוצא לנכון לכתוב אליכם מכתב גלוי זה. עלי לציין שהמתנתי כשבועיים מאז פרסום הראיון אתכם, זאת כדי שאהיה משוכנע שאני עושה זאת בשיקול דעת ולא בסערת רוח, אולם גם בתום תקופה זו אני חש כלפי המעשה שלכם זעם ובוז ובושה.

זעם – על עצמי, שכבר מהמפגש הראשון עימכם (ביום ו' ה 15.12.87) חשתי כי ראייתכם אינה שקולה [...], מוטית ומכוונת פוליטית, והפניתי את תשומת ליבם של עמיתי לכך, אך לא עשיתי כל שלאל ידי לעשות על מנת לסלקכם מפעילות חשובה זו, כנראה ששגיתי באשליה של אמון ליושרכם ולאחריותכם המקצועית [...].

באשר על כן אני מודיע כי מכאן ולהבא אני מנתק אתכם כל קשר וכי אוקיע אתכם ואת מעשיכם מעל כל במה שנושא זה יעלה.

טענותיו המרכזיות של דפנה נוגעות ראשית לאקט הפוגעני שהיה בפרסום ביחס לפסיכולוגים אחרים ביחידה, שהוצגו כ"בלתי מצפוניים". ושנית,  לעבירה האתית שהייתה לדעתו בפרסום הדו"ח: "כל הסבר לא יצלח למעשה של הוצאת הדו"ח לעיתונות (במסווה של ראיון) בטרם יבשה עליו הדיו [...] בטרם הוצג לאלוף הפיקוד – מקבל ההחלטות, אלא להיטות הפרסום ומגמתיות פוליטית". תפיסתו של דפנה את האירועים לא השתנתה רבות מאז. הוא אומר: "זה הייתה חלק מהוויכוח שלי עם צ'ארלי ועם דן, אחת הטענות שלהם זה: לא שמעו לנו. אז מה, אז תגיד 'אני יוצא מהמשחק'. אבל להגיד: אם הם לא שומעים לי, אני עכשיו הולך. בעצם, הם שכחו בכלל את המטרה שלשמה הם... ואז הם יצאו לעיתונות, וזה לשבור את כללי המשחק. אני לא חושב שהם יכלו לשבור כללי משחק". 

 

כשאני מעיר שההקבלה שהוא עורך בין פעולתם לזו של רופא הנוטש שדה-קטל מציבה את הפעולה של דן ושל צ'ארלי כפעולה בלתי אתית בעליל, הוא מאשר:

לדעתי, כן. יש הבדל. אזרח שהיה הולך לשם ורואה מה שהוא רואה ומדבר עם העיתונים, אלף אחוז. מה עוד, שאני רוצה, היה גם ויכוח בינינו לגבי הפרשנויות [...] חלק ראו שזה פוגע בחיילים וחלק לא חשבו שזה פוגע בחיילים. היו כאלה שטענו אפילו שזה ממש עיוות של הנתונים. אז בכלל שאלה: מי אמר שהאמת שלך היא האמת? ובכל זאת, זה יצא החוצה כאילו זאת האמת. ולכן אני אז הרגשתי מאוד נפגע. כאילו יצא שאני כמי שמשרת בצבא לא מוסרי כמו אלה שיצאו החוצה, שהם כן מוסריים. ואני לא חשבתי שאני לא מוסרי.

גם דפנה, כמו גרינבאום, יצא פגוע מהעניין. כשבועיים לאחר מכן משיב גרינבאום במכתב משלו, מיום ה- 20 למרץ 1988. גרינבאום פותח את מכתבו בטון פייסני מאד. הוא פונה ל"חגי היקר" וממשיך במחמאות על כך שטרח להגיב. אבל בהמשך מועלות בו טענות קשות. בין היתר, כותב גרינבאום "נכשלת כישלונות חמורים בכמה נקודות, ובכך גם עברת עבירות אתיות כבדות משקל", אותן הוא מונה אחת לאחת. דפנה מואשם כמי שלא טרח להחליף עמם "מילה או חצי מילה" לפני שליחת המכתב והאשים אותם שלא בנוכחותם. הוא מואשם בהוצאת דיבה וכמי שנהג באופן בלתי הגון כשהפיץ את הדברים ברבים. הוא מואשם כמי שעשה שימוש בדואר הצבאי כדי להפיץ דעות פרטיות וכמי שרומס את ערכי הפסיכולוגיה במילות הסיום שלו. בסיום נכתבים הדברים הבאים:

יש לנו רק להשתומם על כך שהאמוציות שלך – בושה, זעם ובוז – לא הפנית כלל וכלל לגבי מעשים שנעשו באחרונה: הרג, מכות ללא צורך, והריסות רכוש אלא הפנית אותם כלפי אנשים שעשו ככל יכולתם, ואפילו בדרכים לא מקובלות עליך, להפסיק מעשים אלה ואת השפעתם המזיקה על הצבא ועל החברה [...] חגי, יש לנו רק לקוות שאחרי כל הבהלה שלוחת הרסן שביטאת, שתחזור לדרך של דו-שיח והבהרה הדדית. כפסיכולוגים, ובעיקר כפסיכולוגים צבאיים יש לנו הרבה עבודה חשובה, ומוטב שנעשה אותה ביחד. ואשר למקרה עצמו, אני מציע שננסה ביחד ללמוד ממנו ולהפיק לקחים, ואפילו לקחים שונים. אך כל זה דורש רוח אחרת מאשר זו שהבעת במכתבך, וברוח זו אני מצפה לשמוע ממך.

אך בזאת לא תמה התכתובת. ב 5/5/88 (במקור נכתב בטעות 87') נשלח מכתב נוסף לראש ממד"ה, שלמה דובר, על-ידי אחד הקצינים ביחידה, בו נכתב:

מתוך עיון בכל החומר הנדון אני מסיק כי: קיים דו"ח מפורט ובו ממצאיהם של דן וצ'ארלי אשר גנוז כנראה בידך. כמו כן מופקדים בידך מכתביהם של צ'ארלי ודן, בהם הם מסבירים את נימוקיהם ושיקוליהם למעשה שעשו. אני מבין שבניגוד לבקשתם בחרת שלא להפיץ את הדו"ח ואת מכתבי ההסבר הללו, בקרב אנשי ממד"ה. נראה לי שהטיפול של ממד"ה במקרה וכן תגובתו הילדותית של רס"ן דפנה גרמו עוול לצ'ארלי ודן, אשר עשו את מעשיהם בתום לב ומתוך כוונות טהורות [...]. כשאני חושב על כך שאני עשוי להיקלע באחד הימים לסיטואציה דומה לזו שבה היו צ'ארלי ודן ואולי "אזכה" לטיפול דומה, זה מעורר אצלי הרהורים נוגים אודות אמינותה של המערכת הזו בה אני משרת במילואים, ובאשר למקומי בה.

הדברים מדברים בעד עצמם. במערכת נוצר פילוג בין המצדדים לבין השוללים את מעשיהם של גרינבאום ובר-און. כל אחד מהצדדים חש מואשם ומותקף והגיב בהתקפת נגד משל עצמו. ההתנצחות לא נבעה מנקמנות או על-מנת לספק צורך אישי כזה או אחר, אלא נבעה מתוך תחושת צדק עמוקה והיה בה ביטוי לאכפתיות ולמצפוניות. יחד עם זאת, הדיאלוג היה עקר ולמעשה הוביל להסלמה בעוצמת הדברים והרגשות. זהו דפוס התקשורת אותו היה צריך לזהות ועליו לדון. לא על תוכן הדברים, אלא על אופי השיח. מטפלים עושים זאת דרך שגרה בטיפולים פרטניים, זוגיים ומשפחתיים. זהו אחד מהכלים המאפשרים להם להיחלץ מדיאלוג הרסני, דרך התרחקות ו"הסתכלות על". בתנאים שאפיינו את הזמן ואת המערכות המדוברות, היכולת לעבור לפרספקטיבה מסדר שני, לא באה לידי מימוש.

 

חלק ג': ממצוקת המערכת למצוקות החיילים

שתי המחלוקות שתוארו חושפות טפח מהאווירה הטעונה ומן המתיחות ששררה במערכות הפסיכולוגיה הצבאית. בשתיהן נוצר דפוס תקשורת סגור, ממולכד. כמו כן, הפגיעות ההדדיות של העמיתים אלו באלו ויותר מכך תגובותיהם הכוחניות, המשתיקות, של ראשי המערכת,  זרעו פחד והצרו את צעדיהם של אנשי המקצוע. כתוצאה מכך יכולתה של המערכת לתת מענה למצוקות שעלו מן השטח נפגעה קשות.

 

"מצוקות החיילים", "קשה לי לתייג את זה"

בלב המחלוקת המפלגת עמדה אי ההסכמה ביחס להשפעות הנפשיות של האינתיפאדה ובאשר לשאלת תגובות הקרב בתוך כך. ולא בכדי, אומר אבי בלייך:

האמת היא, שהדיון במצוקות חיילים, ואני אומר בכוונה: מצוקות חיילים, הוא נושא פרובלמטי, גם בלי שהוא יתקשר, נגיד למה שקוראים "כיבוש". כי הנושא הנפשי הוא טעון, השבר הנפשי של החייל הוא טעון, ולא במקרה, בכל העשורים הראשונים של מדינת ישראל כמעט ולא התעסקו פורמלית עם תגובות קרב, היה צריך לחכות ליום כיפור שישבור את ההדחקות [...] אבל כשמוסיפים לזה גם את העניין, נקרא לזה כיבוש, עם הקונוטציות הפוליטיות, אז זה מתעצם.

מדבריו של בלייך עולה האפשרות כי כוחות פוליטיים הם שערפלו את חושיהם של הפסיכולוגים הצבאיים בזמן האינתיפאדה. אולם בשונה מהתייחסויותיו במקומות אחרים, כאן הסכנה מיוחסת דווקא לזרם המרכזי בצבא, שעלול להתכחש למצוקות ולנזקים מתוך מניעים פוליטיים, הגם שהוא אינו מודע להם. בראיון עמו בולטת האמביוולנציה ביחס לנושא זה. מחד הוא מכיר בסכנת ההכחשה של הפגיעות ובהכרח "[ל]אוורר את זה לדיון ציבורי" ומאידך הוא מעלה חשש שמא הכרה ציבורית תוביל לפריצת סכר, להגברת המצוקה ולעמדה נצלנית מצד בעלי אינטרסים. הוא אומר: "אנחנו תרמנו מאוד באותה התקופה בצבא לכל המחקר של תגובות קרב ותגובות פוסט-טראומתיות, ובמובנים רבים הפכנו להיות מדינה מובילה בזה. אבל גם בעניין הזה, אז הנפגעים, ויש אלמנטים ומעגלים נוספים של נפגעים, שהם טרמפיסטים בשביל רווחים משניים, וזה הופך כבר לקרובים ולבני זוג ולבנות זוג, והדבר הזה הולך ותופח, עד שלפעמים אתה מרגיש שאם לא תשיג את האיזון, אז הגולם יקום על יוצרו".

אפשר שעמדה זו עמדה בבסיס ההחלטה שלא להעמיק ולחקור את השלכות הלחימה, מחשש שמחקר כזה יוביל להתגברות ה"תחלואה" הנפשית ולהחלשת הצבא, שממילא עמד בלב המחלוקת הציבורית, היה מושא לביקורת נוקבת ומצא עצמו נכשל בדיכוי ההפגנות ההמוניות ופעולות ההתנגדות לכיבוש. התייחסויותיו של בלייך לשאלת קיומם של נזקים נפשיים בעקבות האינתיפאדה חושפות אמביוולנציה מקבילה לזו שעלתה ביחס לשאלת חשיפתן של המצוקות. כראש מערך בריאות הנפש בחיל הרפואה הוא ביקש להתבסס על "הקרקע המוצקה של בריאות הנפש" ולחפש "תסמונות, תסמינים, כאלה ואחרים, חרדתיים, דיכאוניים, פוסט-טראומתיים [...] את המדדים שאתה רגיל אליהם". מדדים אלו למיטב זכרונו לא נמצאו. האם ניתן להסיק מכך כי ההשתתפות בפעילות מבצעית בזמן האינתיפאדה הראשונה לא גבתה מחיר נפשי משמעותי ולא הובילה לפגיעות נפשיות שניתן היה לזהותן? לא בהכרח. יתכן כי כשם שהאינתיפאדה העמידה את הצבא בפני סוג לוחמה שונה וזר, שלא תאם את ההגדרות המוכרות, כך גם השלכותיה לא הלמו את המדדים הרגילים (למשל של תגובות קרב) או את האבחות והקריטריונים הפסיכיאטריים הקיימים. הזמן שחלף מאז פרצה האינתיפאדה, המידע שנאסף בינתיים ואולי יותר מכל הצטמצמות תחושת הסכנה הכרוכה בחשיפת המצוקות, הובילו לאישושה של השערה זו. קרי, פגיעות נפשיות היו ולא זוהו. יתכן כי אותם גורמים הם המאפשרים לו לבלייך להציב עצמו כיום בעמדה שונה ולטעון בנחרצות כי "אין ספק שזה לא תורם לבריאות הנפשית על דרך ההמעטה, ואין ספק שהכיבוש הוא משחית בגדול. ושכל בר-דעת היה מסיים אותו. עד כמה יש לזה השלכות ברמה האישית? היום אנחנו יודעים טוב יותר. יש לזה השלכות". 

למרות זאת גם כיום, שאלת ההשלכות הנפשיות של האינתיפאדה עודנה פתוחה. זהבה סולומון, חוקרת בעלת שם עולמי בכל הקשור לחקר נזקי המלחמה, מתייחסת לאזלת היד של המחקר בכל הנוגע לאינתיפאדה: "אני חושבת שאף אחד הגון, מקצועי, מישהו עם אינטגריטי, לא יכול לענות על השאלה הזאת. אנשים יכולים להגיד מה הם מאמינים, מה הם חושבים, מה הם משערים, אף אחד לא יכול להגיד: אני יודע, כי אף אחד לא עשה את המחקר הזה". עבור סולומון המחקר המדעי מהווה מוצא בלעדי מעמדה של ספק וחוסר ודאות, גם בהקשר הנדון. זהו הכלי המועדף עליה כיוון שהוא "חסר פניות" ביחס למושא המחקר. פניות, כלומר הטיות, שיפוטיות או ערכיות הן "הקטע שקשה לי", היא אומרת. היא לא מוכנה "לשים את האנשים בפרספקטיבה היסטורית ולשפוט אותם", לא רוצה לפגוע. כיוון שכך, גם בראיון היא מבקשת לאזן, היא מבינה ומוצאת צידוקים, כדי שהאנשים עמם עבדה (המערכת) לא יפגעו. חשוב להדגיש כי גם עמדה זו, שסומכת ידיה על מחקרים "אובייקטיביים" ונמנעת מנקיטת עמדה ערכית, היא עמדה פוליטית שעלולה לגרור נזקים. בין היתר, משום שמדובר במתודות שבאופן בלתי-נמנע גם הן מוטות. זאת מכוח בחירת השאלות, ההגדרות בהן עושים שימוש (למשל "תגובת קרב"), הקריטריונים להגדרה וכו'. על כל אלו נסובה המחלוקת. יהודה דנון מבטא את הקושי באופן ברור. בתשובה לשאלתי על סימני המצוקה הנפשית, שהחלו לדבריו להופיע חודשים אחדים אחרי פרוץ האינתיפאדה, הוא אומר: "הייתה איזושהי הרגשה כללית של, קשה לי לתייג את זה". הקושי לתייג הוא שיוצר את העמימות: כיצד ניתן לבדוק את מצוקת החיילים? מהם המדדים? זהו התחום שלא-ניתן לדיון. זהו ביטוי נוסף לקריסת המערכת המושגית, שהיתה כאמור מאפיין מרכזי של המצב האינתיפאדה. המחקר אינו פותר קושי זה. מחקר מדעי עובד עם תוויות קיימות, שגם הן מושפעות מערכים ומהטיות. הוא עשוי לאתר תופעות מסוימות, אך באופן בלתי נמנע מתעלם מאחרות. כיוון שכך, הניסיון להימנע משיפוט או פגיעה באחד מהווה למעשה פגיעה באחר. ובכלל, עולה השאלה מדוע לא לשפוט? האם אין זה ממין העניין לערב ערכים ושיפוטים? מדובר הרי ללא ספק בשאלה ערכית, שאפשר ואין לה תשובה הכרחית, חד משמעית. התשובה לשאלה זו, כמו התשובה לשאלה "האם היתה האינתיפאדה מלחמה?", קשורה באופן בלתי נמנע בעמדתו הפוליטית של המשיב, היא מושפעת משיקולים פוליטיים ובבירור יש לה השלכות פוליטיות. הניסיון להשיב על שאלות ממין זה בכלים המדעיים הקלאסיים הוא בבחינת לערב מין בשאינו מינו ומהווה טשטוש ומחיקה פעילים של אופיין הפוליטי (כלומר תלוי העמדה והערכים). טשטוש ומחיקה של היבטיה הפוליטיים של תופעה חברתית מסוימת, הם כשלעצמם פעולה פוליטית, העושה שימוש בכוח המקצועי למטרת דיכוי והשתקה.

כיוון שכך, אני סבור כי תשובותיהם של אנשי המערכות וראשיהן דאז הן מושא לשיפוט ערכי מהמעלה הראשונה וגם אותן יש לבחון באופן דומה: מדוע בחרו להשיב באופן שהשיבו? מה היו הכוחות והשיקולים שהניעו אותם? מה היו ההשלכות של עמדותיהם על רווחת החיילים ועל החברה הישראלית? מי יצא מורווח ומי יצא מופסד מהן? בחינת התפיסות וההמשגות של בני אדם בכלל ושל פרטים המצויים בעמדות כוח בפרט באופן זה, משמעה לעשות פוליטיזציה לשיח. כלומר, להתבונן בו מתוך נקודת מבט ערכית באופן שמאפשר לחוות דעה ולנקוט עמדה. שיח "מדעי", "חסר פניות", "לא שיפוטי", יותיר את העמימות ואת אי הידיעה על כנן ואיתן את הסבל הכרוך בהן עבור פרטים מסוימים ואת הרווחים הנגזרים מהם עבור פרטים אחרים. כיוון שאלו המורווחים הם אלו המחזיקים בכוח, ההשתתפות בשיח ה"א-פוליטי" משמעה תמיכה בהם על חשבונם של אלו המצויים בעמדה של חולשה. את כל זה סולומון הרי יודעת, לכן היה חשוב לה להיאבק כדי להוציא לפועל ולאור מחקרים המלמדים על פגיעות שניוניות ושלישוניות מושתקות.

 

סיכום ומסקנות:

האינתיפאדה תפסה את מערכות בריאות הנפש בצבא לא מוכנות. זו לא הייתה הפתעה חדה, פתאומית, כפי שקורה לא פעם בחשיפה לאירוע קטסטרופלי, כי אם מצב מתמשך של פער מושגי שיצר חלל בהבנה ובפירוש המצב. האינתיפאדה לא נתפסה כמלחמה ולכן לא נחשבה למצב חירום, אלא שענני העשן הוסיפו לסמן שאש בוערת. סימנים אלו - שקיבלו ביטוי דרך המחאה הציבורית, בתחקירים עיתונאיים וחשוב מכך על-ידי אנשי מקצוע מתוך המערכת – זכו בפועל (למרות גינוני הפתיחות המוחצנים) ליחס של התעלמות והשתקה מצד הקברניטים. כוונת זדון לא הייתה, רק חוסר אונים אל מול מצב שאין לו שם, למולו הידע המקצועי, המיומנויות והפרוטוקולים הקיימים, קורסים. כוחן של ה"עובדות המושתקות" גבר וידו של ה"בלתי ניתן לתיאור" הייתה על העליונה. במצב זה, הפסיכולוגים הצבאיים, כמו הצבא כולו, לא ידעו מה לעשות. יתרה מזו, לאי-הידיעה הם כלל לא היו מוכנים, כלומר לשאלה מה עושים כשלא יודעים מה לעשות. זה היה יכול להיות מקור כוחם או ערכם המוסף: ההתמחות במצבי טראומה ומשבר בהם מנגנוני ההתמודדות קורסים והבלבול שולט. בפועל, מערכות בריאות הנפש צללו למערבולת יחד עם צה"ל כולו.

כחלק מהתמודדותם של אנשי בריאות-הנפש הצבאיים עם המחלוקת הפנימית והלאומית ועם הטעינות הפוליטית הרבה שנלוותה לאינתיפאדה, קיוו רבים מהם להניח את הפוליטיקה בצד ולהתמקד בעבודה מקצועית, אובייקטיבית כביכול. במבט לאחור ניתן לומר כי האינתיפאדה היטיבה להדגים כיצד עמדה "א-פוליטית" זו מהווה גם היא עמדה פוליטית בעלת השלכות ברורות. ניתן לחדד טענה זו באמצעות ההבחנה (האנליטית) שבין הפרופסיונלי והפוליטי. הראשון כולל בבסיסו את הידע המקצועי הצר ואת האפשרות לפעול בהתאם לכללים ולהנחיות ברורים (פסיכולוגיה כ"מערכת של מומחיות", כמדע מדויק). פסיכולוגיה המושתתת על עקרונות אלו לא תוכל אלא להיות חסרה, שכן היא מזניחה את הפוליטי, שעשוי להיות מוגדר כתחום של אי-בהירות החורג מן המסגרת המקצועית הצרה אל עבר המרחב האתי-מוסרי ומחייב שיקול דעת. לשון אחר, הפן הפוליטי של המקצוע מתגלה כשהפסיכולוגים נדרשים להכריע לכאן או לכאן. אבל דווקא במצבים אלה יכולותיהם מוגבלות, שכן חלק זה של שיקול דעת מוסרי, אינו זוכה להתייחסות מספקת או לטיפוח במסלולי ההכשרה השונים. אלה מדגישים בדרך כלל למידה מקצועית צרה או "טכנית", שבבסיסה העברת ידע תוך קבלת סמכות מקצועית. זהו ה"פרופסיונלי" המנותק מה"פוליטי", או הפרקטיקה ה"א-פוליטית". לפיכך, להוציא את הפוליטי מהפרופסיונלי משמעו לקחת חלק בשיח מקצועי מהותני, סגור ודוגמתי, שאין בו מידה מספקת של שיקול דעת, גם למול מגבלות ואילוצים. להתכחש לפוליטי אומר להותירו בידיהם של אחרים שמונעים לא פעם מכוח אינטרסים שונים לאלו של בריאות הנפש. להזניח מרחב זה משמעו להפקירו ולהביע הסכמה שבשתיקה עם קיומם של שטחי-הפקר בחברה הישראלית שבהם "אין נורמה"[27]. בתחום מדעי החברה ובמקצועות הסיוע בפרט, עמדה פרופסיונלית צרה ו"א-פוליטית" כזו אינה אלא עיקור המקצוע מכוחו.

יאנוס רייקובסקי היה אחד משלושה פסיכולוגים חברתיים שניהלו את המשא-ומתן בין נציגי המפלגה הקומוניסטית לבין נציגי סולידריות בפולין, במקביל לאינתיפאדה, בשנת 1989. תהליך זה, שנסתיים בהצלחה, מנע שפיכות דמים ומלחמת אחים שסימניה היו ברורים לכל. במאמר המתאר את מסגרת התהליך והשלכותיו[28] מעלה המחבר תהייה: "כיצד פסיכולוג, אקדמאי שאינו מעורב בפוליטיקה, מוצא עצמו במרכזו של מו"מ שיכריע את גורלה של ארצו?"[29]. למרבה המזל, אין מדובר ביד המקרה. בשנים שקדמו למשא ומתן חקר רייקובסקי באופן מתמשך ומעמיק את התהליכים הפוליטיים בפולין מנקודת מבט פסיכולוגית. כלומר, רייקובסקי עשה שימוש בכליו המקצועיים כדי להבין את התהליכים הפוליטיים ולהשפיע עליהם. עבורו הפוליטי מהווה חלק בלתי נפרד מהמקצועי-פסיכולוגי. במקום אחר מציין רייקובסקי[30] כי חלק גדול מהגורמים המאפשרים שינוי בתהליכים פוליטיים (ואפילו רחבים מאד) הוא "מעשה ידי אדם". במילים אחרות, "אמונות וגישות של אנשים והאסטרטגיות אותן הם מפעילים בהתמודדות עם בעיותיהם יכולים לשחק תפקיד משמעותי בעיצוב תהליך היסטורי"[31]. על-כן, בנקודת זמן מסוימת עשוי כל אחד ואחד מאיתנו להיקלע למצב בו לאופן תפקודו תהיה השפעה רבה ואף מכרעת על תהליך אישי או חברתי-פוליטי.

אנשי בריאות-הנפש בצבא נמצאו ועודם נמצאים בצמתי קבלת-החלטות משמעותיים, שעשויים בהקשר מסוים לאפשר להם לפעול באופן שימנע שפיכות דמים ויוביל למזעור סבל ונזקים. כדי להשפיע על תהליכי קבלת-החלטות לטובת החברה, עליהם להפנות מידה רבה יותר של תשומת לב לתופעות ולתהליכים פוליטיים, כדי להכירם לעומק. בין היתר, עליהם לחקור באופן עקבי ומתמשך את השפעותיהם של כוחות ומצבים פוליטיים שונים על שיקול הדעת המקצועי ולזהות אמצעים יעילים להתמודד עמם. למרבה הצער, באינתיפאדה הראשונה המאבק בין מבקרי המערכת לבין מגניה (בשני המקרים מבפנים) הביא לקונפליקט פנימי ולהכרעה של ראשי ממד"ה וברה"נ להסיט את העין המקצועית לתחומים מקצועיים אחרים. כתוצאה מכך, נושאים השנויים במחלוקת פוליטית ושממילא לבירורן עשויות להיות השלכות פוליטיות לא נבדקו באופן יסודי ולמעשה זכו למידה רבה של התעלמות. לשאלה מהן ההשלכות הנפשיות של הלוחמה באינתיפאדה אם בכלל, טרם נמצא מענה מחקרי פשוט משום שהנושא מעולם לא נבדק. זאת ועוד, נושאים הקשורים להתנהגות אלימה של חיילי צה"ל באינתיפאדה ולפגיעות נפשיות הקשורות למעשי עוולה לא רק שלא טופלו אלא שגם הם לא נבדקו במחקר יזום על-ידי המערכות המקצועיות. במקום זה בחרו ראשי המערכת להסתתר תחת האצטלה המדעית והיעדר סימנים ברורים במדדים המוכרים. במילים אחרות, הם העדיפו לטשטש ולהכחיש את אותם היבטים בתחום אחריותם שניצבו בלב המחלוקת הפוליטית והותירו את שאלת הנזקים בלתי פתורה. החלטתם זו, שלא לחקור נושאים שנויים במחלוקת אלו, מהווה תרומה פעילה ליצירת הרושם כי נזקים נפשיים לא היו. כידוע, בדיקה יסודית של המציאות יכולה הייתה לערער את התיאוריה שקיבלה ביטוי בדו"ח שנתי מספר 40 של מבקר המדינה.

 

בחוגים מקצועיים רבים הפוליטיקה עדיין מהווה מעין טאבו מסוכן, שנוח להתעלם ממנו. לפעמים מוביל הדבר לבורות פוליטית, הנגזרת מהימנעות ומהיעדר השכלה והכשרה רלבנטיות, וכתוצאה מכך לנאיביות פוליטית. כפי שניסיתי להראות, עמדה מקצועית שאינה מביאה בחשבון היבטים פוליטיים של הנושא היא לא רק חסרה, אלא עלולה להיות מסוכנת. הזנחת הפוליטי משיקול הדעת המקצועי סופה להפוך את איש המקצוע לכלי שרת בידיהם של כוחות ואינטרסים פוליטיים, בלתי מדוברים או לא מודעים. ההחלטות הצפויות להתקבל כתוצאה מתהליך כזה ייטו לתמוך בסטטוס קוו, יהא אשר יהא, ובכך להפוך את איש המקצוע לשותף בלא-דעת לדבר עבירה. על פי רוב, מצב זה מצוי במתח, אם לא בניגוד, לעקרון הפרדת הרשויות, לשיקול הדעת העצמאי של איש המקצוע ולכללי האתיקה המקצועית. משום כך, הוא פוגם במערך האיזונים והבלמים המאפשר לחברה דמוקרטית ומוסרית להתקיים. 



[1] מבקר המדינה, דו"ח שנתי, מס' 40, לשנת 1990: מערך בריאות הנפש בצה"ל, ירושלים, עמ' 766-772.

[2] גל ראובן (עורך), המלחמה השביעית: השפעות האינתיפאדה על החברה בישראל, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990.

[3] ליאון יהודה ורגב חיה (עורכים), האינתיפאדה: השפעותיה על החברה הישראלית ועל החברה הפלסטינית, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, המנהל הפדגוגי, האגף לתכניות לימודים, 1990.

[4] סבירסקי שלמה ופפה אילן (עורכים), האינתיפאדה – מבט מבפנים, תל אביב: מפרש, 1992.

[5] Berman Emanuel, Beyond analytic anonymity: On the political involvement of psychoanalysts and psychotherapists in Israel, in John Bunzel and Benjamin Beit-Hallahmi (eds.), Psychoanalysis, identity and ideology: Critical essays on the Israeli/Palestine Case, Norwell. MA: Kluwer Academic Publishers, 2002, pp. 177-200.

[6] גל ראובן ומייזלס עפרה, עמדות בני נוער כלפי נושאי צבא וביטחון בתקופת האינתיפאדה, בתוך גל ראובן (עורך), המלחמה השביעית: השפעות האינתיפאדה על החברה בישראל, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 76-84.

[7] לנדאו שמחה פ., השפעות אפשריות של האינתיפאדה על התנהגות עבריינית בקרב אזרחי ישראל, בתוך גל ראובן (עורך), המלחמה השביעית: השפעות האינתיפאדה על החברה בישראל, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 65-75.

[8] ליסק משה, האינתיפאדה והחברה הישראלית: פרספקטיבה היסטורית וסוציולוגית, בתוך גל, ראובן (עורך), המלחמה השביעית: השפעות האינתיפאדה על החברה בישראל, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 17-37.

[9] כל אחד מהראיונות נמשך כשעה, הוקלט ברשמקול ותומלל במלואו. תמלולי הראיונות שימשו כחומר-גלם לניתוח-תוכן מפורט. מתודה איכותנית זו יש בה כדי לאפשר גישה למידע ממקור ראשון ולנקודות-מבט שונות, אשר יוכלו להאיר את ההתרחשויות בהן מדובר באופנים מגוונים. הראיונות נותחו על-ידי שני שופטים בלתי תלויים ולפי מתכונת שגובשה על-ידם בעבודה משותפת. תהליך הלמידה והגיבוש של אופן ניתוח הראיונות ארך כשלושה חודשים. התוכן הגולמי של כל אחד מהראיונות חולק לארבע קטגוריות כלליות: התרשמות כללית, תפיסת האינתיפאדה, תוכן ומבנה. שתי הקטגוריות האחרונות, תוכן ומבנה, פורטו ל-14 תת-קטגוריות. התוצר של תהליך עיבוד החומר, כלל אם כן שתי סדרות של ניתוחים, בהן התייחסות לקטגוריות האמורות, אשר היוו את הבסיס לניתוח שיוצג להלן.

 

[10] Bar-On Dan, The indescribable and undiscussable: Reconstructing human discourse after trauma, Budapest: Central European University Press, 1999.

[11] Ibid, pp. 155.

[12] לואיס-הרמן ג'ודית, טראומה והחלמה, תל אביב: עם-עובד, 1992.

[13] שם, עמ' 13

[14] קרין נופר, אלימות בסיפורי חיים של חיילים על שרות צבאי ארוך באינתיפאדה, עבודת גמר לקראת תואר מוסמך במדעי החברה, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1998.

[15] אליצור יואל, המקרנפים, הארץ, 31.5.1989.

[16] הכוונה לממצאי מחקרו של זימברדו.

[17]אלון נחי, על תפקידו של הפסיכולוג הצבאי: תגובה, ביטאון אימות, נובמבר 1990.

[18] שם, ללא עמוד.

[19] שם, ללא עמוד.

[20] שם, ללא עמוד.

[21] אליצור יואל, שלושת הקופים: נייטרליות, לויאליות וחוכמה. ביטאון אימות-כתוב, 1991, גיליון 3, עמ' 6-7.

[22] שם, עמ' 6.

[23] שם, עמ' 7.

[24] אלון נחי, תגובה לתגובה לתגובה, ביטאון אימות-כתוב, 1991, גיליון 2, עמ' 18.

[25] שם, עמ' 18.

[26] הכוונה לראש ממד"ה, שלמה דובר.

[27] מטלון רונית, ללא נורמה, עיתון הארץ, מוסף,  19.2.1988, עמ' 7-9.

[28] Reykowski Janus, Resolving large-scale political conflict: The case of the round table negotiations in Poland, in Worchel Stephen and Simpson Jeffry A. (Eds.), Conflict between people and groups: Causes, processes and resolutions, Chicago, IL: Nelson-Hall Publishers,1993, pp. 214-232.

[29] שם, עמ' 224.

[30] Reykowski Janus, The political psychology of political change: The peaceful transition from Socialism to Democracy in Poland, Unpublished manuscript, 2003.

[31] שם, עמ' 3.

 

 

 

 

 

 


ד"ר ניסים אבישר הוא פסיכולוג קליני. ממקימי קבוצת "פסיכואקטיב", של מטפלים למען זכויות אדם, דיאלוג ושלום. חוקר את יחסי הגומלין בין הפסיכולוגיה (והפסיכותרפיה בפרט) ובין הפוליטיקה, בעיקר בהקשר הישראלי. מרצה בסמינר הקיבוצים ובבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות