המודל: בין מדע לאמנות, נובמבר 2007

עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

מצגת

המודל: בין מדע לאמנות, נובמבר 2007

Anonymous, Cabinet of Curiosities, late seventeenth century Oil on canvas, Florence, Opificio delle Pietre Dure

בחודש אפריל השנה (2007) התקיים במוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים כנס בנושא: המודל בין מדע לאומנות. הכנס, פרי יוזמה משותפת של מוזיאון המדע ושל המחלקה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל. הגליון הנוכחי של הפרוטוקולים מוקדש לכנס זה ולדיון בנושא המודל. סוגיית המודל טומנת בחובה היבטים פילוסופיות עמוקים :
האם המודל עוזר לנו להבין את העולם? האם החשיבה במונחים של מודל היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה? האם ניתן לתפוס את העולם ללא בניה של מודלים מלאכותיים? במאה השמונה עשרה אנו לומדים מקאנט כי יש פער גדול בין המציאות כפי שהיא, לבין המציאות שאנו תופסים, בין אונטולוגיה לאפיסטמולוגיה. המציאות הנתפסת היא פרי "מודולים" של תפיסה אנושית. האם יתכן כי המודל הוא לא יותר מאשר "מודול" תפיסה ? האם יתכן כי יש קשר בין ההתפתחות האבולוציונית שלנו, לקיומם של מודלים כחלק מן התפיסה שלנו ?

פיטר הילמן, המנהל המדעי של מוזיאון המדע בירושלים, פותח את הדיון שלנו בסוגיה זו והרצאתו, שתקצירה מובא בזה, עוסקת בבניית המודל האולטימטיבי שהוא מציאות מדומה במוחם של האורגניזמים, ובהבדל בין אורגניזמים שונים ברמות ההפשטה שמודלים כאלו יכולים לעשות. ההרצאה מאזכרת גם גילויים חדשים במדע המאששים את הטענה בדבר קיומו הפיזיולוגי של מודל שכזה.

הקשר בין המודל למציאות

בשנת 1596 לערך, בספרו Mystery of the Cosmos העלה קפלר את הרעיון כי מערכת השמש כולה בנויה על עקרונות גיאומטריים. מסלולי הכוכבים תואמים מבנה של פיאונים מושלמים החסומים וחוסמים כדורים. המושלמות הגיאומטרית הזאת הייתה קשורה גם להרמוניה מוזיקלית. מאוחר יותר חזר בו קפלר מהמודל המושלם מדי הזה. ואולם השאלה שהעלה כבר אז נותרה בעינה. מה הקשר בין היופי והמושלמות של המודל למציאות הפיזית? האם עצם היופי והשלמות של המודל מעידה על אמיתותו?

גם קופרניקוס, כשמונים שנה קודם לכן, ראה בהרמוניה ובמושלמות של התורה שלו הוכחה לנכונותה. העובדה שניתן באמצעות ההנחה כי כדור הארץ סובב סביב השמש להסביר בקלות תופעות רבות, מעידה על נכונות התיאוריה. ההרמוניה והיופי של התיאוריה העידו לדעתו על האמת שבה.

במדע של היום אנו מכירים מודלים רבים, כמו מודל המסלולים של האטום, או מודל ה ד.נ.א. של ווטסון וקריק. מה הקשר בין המציאות לאותם מודלים, האם האטום אכן נראה כמערכת של מסלולים כמו מערכת שמש מוקטנת, האם הד.נ.א. אכן נראה כמו סליל דו גידי המלופף על גבי ליבה ? ואולי יתכן כי המודל מייצג אך ורק את מה שאנו מסוגלים להבין, רחוק מן המציאות?

כמעט כל המאמרים כאן יגעו בנושא הקשר בין המודל למציאות, אם בתחום המדעי ואם מחוצה לו בתחום החברתי או האמנותי. המאמר של שמואל מאירי מהמכללה האקדמית ספיר, עוסק בבנית מודלים של דינוזאורים. כחיות שכבר נכחדו, המודל עוזר ב"שחזור" מציאות שאיננו מכירים כלל. מה מותר לנו ומה אסור לנו להסיק מן הממצאים שבידנו על המציאות ? המאמר של יורם בר גל מאוניברסיטת חיפה עוסק במפה כמודל, ובמניפולציה על המודל במטרה ל"הסיט" את תפיסת המציאות לכיוון כזה או אחר.

על המודל ככלי מחקר

בראשית המאה העשרים הוצעו מספר מודלים של האטום: מודל עוגת הצימוקים של תומסון, מודל הגרעין של רותרפורד ומודל המסלולים החצי קוונטי חצי קלאסי של בוהר. האם ריבוי המודלים מלמד כי המודל עוזר להתפתחות החשיבה המדעית? האם ההיסטוריה של הרעיונות המדעיים היא היסטוריה של המודלים? במילים אחרות, האם אנו קופצים ממודל למודל בצורה אבולוציונית בניסיון להסביר טוב יותר את המציאות? מתי מוחלף מודל אחד במודל אחר? האם יתכן כי המודל מקבע תפיסות מדעיות או תרבותיות אחרות? מה קורה כאשר המודל מפסיק להיות כלי מחקר והופך להיות אייקון תרבותי? על המודל ככלי מחקר, על המושג חיית-מודל, ועל מודלים במדע שהפכו לאייקונים נוכל לקרוא בעבודה של פליקס לאוב ממכון וויצמן.

על הפיזיקאליות של המודל ועל האפשרות שהמודל יהיה מופשט וטראנסצדנטלי

ב-1930 לערך טען במפתיע הייזנברג כי כל "הציורים", כפי שהוא כינה את המודלים של האטום, מפריעים לו להבין מה באמת קורה, וכי הוא מסתפק בסדרת נוסחאות מתמטיות. האם עדיף לנו להשתחרר מן המודל לעולם שכולו תיאוריה מתמטית? ואם הייזנברג צודק, האם ניתן לראות במתמטיקה עצמה כמודל, אולי מופשט יותר, מודל למציאות פיזיקאלית?

בעבודה של אבשלום אליצור (המובאת כאן במצגת) נעסוק בסוגיה של המתמטיקה כמודל מופשט של המציאות, ועל כן גם בסוגיה הסבוכה של הקשר בין המתמטיקה לפיזיקה. כיצד יתכן שהמתמטיקה, פרי יצירה אנושית רוחנית, טובה כל כך בתיאור הפיזיס, הטבע. בעבודה של בעז תמיר מבצלאל, המודל יהפוך להיות אימננטי ופיזיקאלי ואילו ה'מציאות' תהיה מופשטת יותר, פלאטוניסטית ומתמטית. המאמר של דן דראי מבצלאל עוסק במודלים של החשיבה בשעת היצירה והקבלה של מושג מתמטי חדש, מופשט יותר מקודמיו.

על התפקיד החברתי של המודל

למודל גם תפקיד חברתי. חדר הפלאות של רודולף השני מפראג היה מיקרוקוסמוס, גדוש מודלים של המציאות. ואולם לא רק "לשם שמיים" אלא גם במטרה להאדיר את שמו של השליט, להפוך אותו ל"מודרני" יותר, לפטרון של המדע, לנאור ומשכיל בעיני נתיניו, וכן לתת אפשרות למדענים לעבוד מחוץ למסגרת הסכולאסטית של האוניברסיטאות של אותה תקופה. המאה התשע-עשרה הצטיינה בהצגה פומבית של מודלים בשפע התערוכות התעשייתיות שהתקיימו בה. מאמרו של משה אלחנתי מבצלאל מלמד כי מודלים הוצגו בעת ההיא לא רק בשל זיקתם למציאות, אלא גם בשל הערך הטמון בתהליך עשייתם. זה מסביר את הפופולריות של אומנות עשיית המודלים כמלאכת תחביב, בקרב שכבות חברתיות רחבות. עצם ההתמכרות לעשייה הדקדקנית של המודל היתה בבחינת הוכחה לסגולותיו של העושה ושיקפה את הבנתו ושליטתו במציאות. מלאכת עשיית המודל, בהיותה פעילות פנאי פרטית המוצגת במרחב הציבורי, קשרה בין המרחב הפרטי לציבורי ונתנה בידי העושה כלי חברתי באמצעותו יכול היה להכריז על נוכחות פעילה ויצירתית במרחב החברתי.

על המודל באמנות

האנתרופולוג לוי-שטראוס טען שאמנות (המערבית לפחות) מדגישה את המודל כאופן התקשורת היסודי. תרגום האובייקט לאמנות או ייצוג מחייבת רדוקציה כמותית כמו גודל או מספר תכונות. פישוט זה מאפשר תפיסה ב"מבט חטוף", מה שמפצה על האובדן. על כן אמן מייצר משהו שהוא גם ממשי וגם מופשט. הצורה המובהקת של אמנות כמודל היא מיניאטורה, כלומר דגם ממוזער, או מיקרוקוסמוס, שלטענת לוי-שטראוס הוא בעל תכונות אסתטיות אינהרנטיות. מלבד תפקודו של המודל הממוזער כאובייקט אמנות, הוא גם משמש תפקיד מרכזי בבניית מקטים לעבודות בגודל ממשי.

התפיסה הטוטלית של מודל כמעשה אמנות עצמו מובלטת במאמרו של יז'י מיכלוביץ מבצלאל. המאמר עוסק באומן מרק דיון, המציע מודל "אלטרנטיבי" של מוזיאון.

על מיצבים שהם גם מעשה אמנות וגם מודלים זמניים וביקורתיים של סביבה אורבאנית נוכל ללמוד מעבודתו של בילו בליך מהטכניון.

הקשר שבין המודל למציאות מובא לידי קיצוניות בעבודה של ראובן זהבי מבצלאל. עבודה זאת יוצאת ממושג המודל החוצה אל מציאות וירטואליות. היא מערבבות מציאות ומציאות וירטואלית. המודל הופך להיות מודל למציאות שהוא עצמו יוצר. מאותה סיבה המודל הופך להיות כלי מחקר של המציאות שהוא יוצר.

עורכים: יז'י מיכלוביץ ותמיר בעז