צילום והזירה הפוליטית, ינואר 2009

עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

"צילום והזירה הפוליטית"

חיים לוסקי: מסגד סידני עלי 2005, מצלמת טלפון סלולרי מוטורולה, 1 kilobyte

הגיליון הנוכחי מוקדש לדיון במעמדו של הצילום במרחב הפוליטי ולמחשבה אודות מעמד הייצוג במרחב הציבורי. המאמרים והמסות המאכלסים את הגיליון עוסקים כולם בפיתוח תובנות חדשות אודות תנאי האפשרות שנוצרו בשיח התיאורטי העכשווי. על פי הניתוחים והדיונים המופיעים בגיליון, נוכח עתה יחס אחר לצילום, המראה כי נוצר מרחב פעולה – צילום, מחשבה, ביקורת - הממקם את עצמו מחוץ לשיח האסתטי והאמנותי, מעבר לביקורת ולהבנה של הצילום ותפקידו ההיסטורי. מתגבשת עמדה שבמרכזה ההבנה שניתן עתה להשתחרר מהניתוח האסתטי כמכשיר בלעדי, ולהתייחס לצילום כבעל תפקיד מפתח בכינון היחסים הבינ-סובייקטיביים בשיח ובמחשבה החברתית והפוליטית; הצילום כמימוש, לפחות חלקי, של האפשרות העומדת בידי החלש להעצים את מעמדו מול כוחות הדיכוי, מעין הפעלת כוח לא כוח.

מעמדו של הצילום כמכונן עמדה פוליטית, כבעל כוח של מכונה אפירמטיבית, מכונת התנגדות, חורג ממעמדו של הצלם כבוחן, כמתעד וכעד להתרחשות שאינה בהכרח רציונלית ונשלטת, לעבר העצמת מעמדו של המתבונן והמתבוננת היוצרים מערך של מחשבה\דיבור\טקסט, היוצרים קהיליית שיח-דימוי שלא הייתה קיימת בעבר. שהרי אין כל אלימות במעשה הצילום, או בקריאה שלו, או בהפקה ובהפצה שלו, אבל יש אלימות לא אלימה ביכולת של הקהילייה המדומיינת וחבריה לייצר לעצמם, באמצעות הצילום, סוג של זהות ומעמד, סוג של מכונת התגברות על השיח השליט החיצוני. גילוייו אלה של הכוח החלש עומדים אפוא במרכז הגיליון, וניתן לראות את ריבוי העמדות והקולות המשקפים אותו דווקא במדור שאנו מכנים אותו "תערוכה וירטואלית" ולאו דווקא רק במאמרים. תיקי העבודות המובאים בגיליון מוכיחים את עוצמתו של "הכוח החלש", חולשה הבאה לידי ביטוי, בראש ובראשונה, ביכולת של האמן, ביכולת של המתבונן ללמוד סוג חדש של מבט, סוג אחר של התבוננות. בחרנו הפעם להמחיש רעיונות אלה באמצעות תיקי עבודות: החל מעבודתו של שמחה שירמן, דרך הופעת סימני השליטה בכביש 443 (אופיר, קרצמן), ובהמשך – בעבודותיהם של ינאי טויסטר, עודד ידעיה, אלדד רפאלי, אפרת שלם ושי אלוני, בעבודתה רבת הממדים של מיכל היימן וכן, בעבודותיו של אבירם ולדמן המספקות מבט אחר על החוויה האורבנית. לואי פאלו (Palu) צלם קנדי המתמחה בצילום דוקומנטארי תרם לגיליון תיק עבודות מרתק החושף את המלחמה באפגניסטן מזוויות שטרם ראינו כמותם. לכל אלה מצטרף תיק עבודות עדכני וטרי המתייחס ישירות אל שהתחולל זה עתה ברצועת עזה. משה אלחנתי מביא תיק עבודות של צלם (צלמים?) פלסטיני אנונימי המציב לפתחנו מציאות מצולמת שבדרך כלל אינה זוכה לחשיפה פומבית, אלא בתוככי הרשת ואתריה הוולונטריים, הבלוגוספירה ורשתות הדואר האלקטרוני. בכל אלה אנחנו רואים כיצד הצילום, מצליח לדבר ולהשמיע את הקול האילם, את הקול של אוכלוסיות ומרחבים מדוכאים ומושתקים.

הגיליון מחזיק הפעם גם שורה של טקסטים קצרים הנוגעים בעולם הצילום בדרכים מגוונות ואף מפתיעות. יז'י מיכלוביץ' מראה כיצד הצילום חושף את התהוותה של אדריכלות אורבנית מלמטה: "ארכיפרחיטקטורה" בלשונו, ואבי גנור בחיבורו, "שתיקת העיניים של המדינה: מבט מאוחר על צילום עד סוף שנות השבעים", דן בחילופי המשמרות ובתרבות החדשה שנוצרה בעקבות הטראומה שלמלחמת 1973 כמפתח לדיון אחר ב- 'העיניים של המדינה', עבודתה פורצת הדרך של מיכל נאמן. לטענתו, הפרשנות הישנה עמדה כמכשול לפרשנות הפוליטית שזכתה אך לדיון דליל ותוך-אמנותי. גנור מחדיר טריז בגלגלי המחשבה ששלטה עד כה כשהוא מראה כיצד נאמן מעבירה את העיניים של המדינה מהחרמון הגבוה, הגברי, הפאלי, שבגבול המזרחי אל המקום הנמוך, הנשי, השקט, שבגבול המערבי של המדינה. מתי שמואלוף מאפשר לנו באמצעות צילום ייחודי של ניר כפרי, הצצה בלתי שגרתית אל תוך כלא הדרים המאכלס אסירים ביטחוניים, ושרון אס מעצבת באמצעות שירה את עולמה האפשרי של מחבלת שתמונתה המתערטלת בפקודת החיילים פורסמה ברבים.

ליבת המאמרים שבגיליון מורכבת ממאמריהם של דרור לוי המתמקד באינדקסליות של הצילום כפי שזו נדונה במרחב המחשבה שבין ולטר בנימין ופול ויריליו, של מיכל שוורץ העוסקת במשמעותם של ההרס והחבלה ההיסטורית-אונטולוגית המחוללת הבנה אחרת של הצילום המתעד ממדים שאינם חזותיים טהורים (בדומה לעבודותיו של האמן האמריקני סאם בראקאדג') וכן מאמרה מאיר העיניים, המבצע ניתוח מפתיע צילומים של ארגון "בצלם", של רותי גינזבורג. סיון שטאנג מנתחת את ייצוגה המורכב של המיניות באמצעות מעשה הצילום ההופך כך לזירה פוליטית של משמעות כחלק מהמאבק הג'נדרי, וחיבורו המסקרן של שלמה אברהמוב, על צילומים נדירים שנשמרו מארועי האוטובוס שהותקף במעלה העקרבים, שהפכו לייצוגים מכוננים בהיסטוריה של הלאומיות המקומית. ברוך בליך עוסק בפן לא ידוע של הצילום במלחמת העולם השניה כאשר הוא דן בתצלומים של חיילים גרמניים שצילמו את היהודים במחנות הריכוז ובגטאות תוך שהוא שואל: " האם מדובר כאן בהנצחה, בתיעוד, בהבנייה של תודעה עצמית, בגיבוש גאוות יחידה, בסוג של מציצנות, או אולי מדובר כאן בהודאה עקיפה באשמה...".
ב"דינה דיסציפלינה", של חוה ברונפלד-שטיין, ממוקם הצילום במסגרת מרתקת, כחלק ממחקריו של מישל פוקו, בכוח, בשלטון ובאפשרויות העולות מהשימוש בצילום כמכשיר פוליטי, כטכניקה מיוחדת העוזרת ליחידים, ולקהיליות, להפוך את עצמם אמנם למושאים, אך גם למכשירים של הפעלת הכוח של התנגדות. היחס הזה בין הפיכת מושא הצילום, האדם למכשיר, לחפץ, למה שהיידגר מכנה "הדבר" (Das Ding), לבין התיאוריה העכשווית המאפשרת, מתוך מחקר אידיאולוגי והיסטורי מחודש של המודרניות, להעמיד את הצילום במרכז של פעולה חברתית, של התנגדות קהילתית החורגת מהצילום כייצוג, או כאמנות, ומחברת בינו לבין המגמות הפוטוריסטיות של ראשית המאה שעברה. בהמשך לניתוח נוכחותה הדכאנית של הממשליות (Governmentality) בכל הנוגע לייצוג במרחב הציבורי, התיאוריה של פוקו עוזרת לנו להבין כי הגוף והפונקציה של המבט הם נקודת המפנה של שינוי משמעותי בהפעלה של כוח. שינוי, שלטענתו של פוקו התרחש במעבר מחברה של ראווה לזו של פיקוח, מענישה למשמעת.

גם מדור הביקורת הוקדש ברובו לצילום ולנגזרותיו. רוב מאמרי הביקורת מבקשים להציג את התזה שלנו באמצעות התבוננות בחוויה הממשית של הצלם וכיצד זו מועברת אל הקורא\צופה. פיתוח הפרובלמטיקה הזו נוכחת במאמרה של אריאלה אזולאי העוסקת בעבודותיה של טירנית ברזילי וכן בצמד המאמרים של אריאל קריל הסוגרים את המעגל המתחיל בצילום ממשיך בציור וחוזר אל הצילום. ברוך בליך מביא את התרשמויותיו מתערוכתה של מירי דוידוביץ, 'היפה והחיה' תוך שהוא טוען כי דוידוביץ' מציבה לא רק צילום מרתק, "... אלא מציבה בפני השיח הביקורתי אתגר – להתייחס אל הצילום עצמו, מבלי לקחת בחשבון היכן הוא מוצג, ואיזו מעטפת תיאורטית מגינה עליו". גל ונטורה מרחיקה עד לונדון כשהיא סוקרת עבורנו את התערוכה שבו הוצגה ההיסטוריה של ייצוגי אופליה מן הציור של המאה ה-19 ועד לצילום העכשווי. ביקורת וכמה הרהורים על תערוכת הציורים של משה קופפרמן בה מוצגים שני צדי הנייר, הקדמי והאחורי הנסתר בדרך כלל, מביא דרור פימנטל. זהו הטקסט היחידי בגיליון שאינו מתייחס ישירות לצילום, אם כי גם בו ניתן לזהות את העיסוק במה שבלתי-נגלה בדרך כלל, עיסוק שהצילום העכשווי כה טרוד בו.

תקוותנו שהמאמרים שבגיליון ישכילו לחדד את המבט בשינוי שחל עתה ביחסי תצלום טקסט, ביחסי מקור ותרגום המבוססים על סוג של הרס (המקור) למען המסירה ובצילום כמעשה של הרס המבקש תמיד להותיר את עקבותיו, כך שהקורא/צופה יוכל להתחקות אחר שאריות המקור המבצבצים מתוך הכתב. ברוח טענתו של בנימין, שאל לו לטקסט המתורגם להדמות למשמעות המיידית של המקור, ושעליו לשאוף לכך שהמקור והתרגום ישרתו את הרעיון המצוי בין שניהם והמכיל את השניים, אנו מקווים כי המאמרים שאנו מביאים ישקפו היטב את השינוי האונטולוגי שחל בצילום. הצילום כאלימות פרטית, או הכיבוש הפרטי של התצלום, הופך מעתה לאירוע בעולם, ארוע הפונה למכנה משותף בסיסי, שהוא גם חברתי, גם תיאולוגי וגם אסתטי, אבל לא כחלק מתולדות האמנות שאליה הצילום מתנכר, אלא כחלק מהיסטוריה חברתית שלא מופיעה בתודעה של רוב האזרחים. הצילום, אם כן, מחלץ אותנו מהיות כלואים בתוך המבט של הקדמה, הודף את המבט לאחור, מסיג את המבט המודרני המבטיח פיקוח, ידע, כוח, ומותיר אותנו בחוסר מנוחה.