אנדרטה פראית

המרחב הציבורי בישראל היה בשנה וחצי האחרונות לאנדרטה פראית, מרובת קולות ומפושטת. ברחובות הערים, על מדבקות זולות ומתקלפות, הולך ונרקם מפעל הנצחה ספונטני שמתנהל כמו מעצמו, ללא מרכז וללא שוליים. נדמה שבכל אשר אפנה נגזר עליי להיתקל במבטיהם הדו־ממדיים של המתים המצווים עליי בדרכם המשונה והגמלונית: "זכור!". הציווי המקראי כמו פרץ את כל המתחמים הייעודיים והמבוקרים שעד כה הוקצו לו – ימי זיכרון, מצבות אבן דמומות, ספרי זיכרון, טקסים, צפירות, חדרי שינה מאובקים, חלומות, תפילות חרישיות – והציף בעוז את רחובות הערים הראשיות בשכול ססגוני ורועש. ההנצחה והזיכרון – מעמודי התווך של התרבות הישראלית־ציונית, שעד כה היו טריטוריה מובהקת של הממלכה – היו לפתע פתאום לנחלת הכלל, ואת נוסח ה"יזכור" האחיד והמונומנטלי מחליפה עתה, אולי ללא תקדים, מקהלה משונה של קולות שאיש אינו מנצח עליה.

פעולת ההנצחה פרצה כמו אינסטינקט המוני זמן קצר אחרי 7 באוקטובר 2023 והקדימה במידה רבה את כל תהליכי האבל, העיבוד והסקת המסקנות האישיים, הפוליטיים והחברתיים שעברו – ומן הסתם עוד יעברו – על החברה הישראלית. כמעט לא נותרו עוד שטחי הפקר נטולי מדבקות, מרחבים "נקיים" שיד השכול לא הפקיעה לטובתה: תחנות אוטובוס מנומנמות, משאבות דלק, ויטרינות שפעם היו שקופות, גדרות של אתרי בנייה, עמודי חשמל, אפילו פחי זבל – מרחבים יומיומיים לחלוטין, שמעולם בעבר לא נראו ראויים לשמש במה למטרה המקודשת של זיכרון המתים.

על פי רוב מדובר במדבקה קטנה, מלבנית או עגולה, שעוצבה על פי בקשת קרובי המשפחה וחבריו של המת. במרכזה תמונתו של המת וכמה מילים שמבקשות לייצג אותו: "עד הניצחון!", "תהיו טובים!", "פשוט, עם חיוך", "אמור מעט ועשה הרבה", "יותר טוב מזה נשתגע", "לאהוב את הארץ, את המדינה שלנו, את האנשים", "אלימות היא לא בדת שלי" וכן הלאה. למעט כמה יוצאים מן הכלל, המסרים נעים על הציר שבין קריאות לנקמה ולהכרעת האויב ועד למחוזות הניו־אייג' והפצת מה שמכונה "אהבת חינם". לא נדיר למצוא גם מדבקות מתובלות בהומור. הרקע של המדבקה יכול להיות אף הוא מגוון – מפל מן הטיול לדרום אמריקה, צבעי היחידה, ארץ ישראל השלמה, שקיעה, דגל ישראל או טנק. המדבקות אמנם מדגימות שונות גבוהה וגיוון במסר ובצורה, אולם בהצטרפן יחד הן יוצרות מעין אשכולות זיכרון צבעוניים, ולכן האפקט המרכזי שלהן טמון לא במסר האינדיבידואלי שכל אחת מהן נושאת אלא דווקא בריבוי המסנוור שלהן. כמעט תמיד אפשר למצוא אותן מקובצות זו לצד זו בצפיפות, וכך העודפות נעשית סימן ההיכר הבולט ביותר של התופעה בכללותה.

מה מבקשות לומר מדבקות ההנצחה הללו? איזו הבנה של המרחב הציבורי הן מבטאות? ואיך אפשר להבין את הבחירה בסטיקר – חומר זול ומתכלה – כאובייקט של הנצחה? בספרו המצאת היומיום מעלה מישל דה סרטו על נס את הפרקטיקות היום־יומיות, הצרכניות, המבטאות עבורו סטייה והתנגדות למנגנוני המשמוע של הסדר החברתי. בעיני דה סרטו דווקא בפעולות האפרוריות כביכול וחסרות הייחוד של היום־יום אפשר למצוא שטחים שמתקיים בהם "ציד בלתי חוקי" של מנגנוני המשמעות הרשמיים ושיבוש שלהם.¹ הצרכנות – מושג חבוט במיוחד, שהורגלנו לנהוג בו בזלזול – זוכה אצל דה סרטו לבחינה מחודשת ומקבלת משמעות מפתיעה של התנגדות ושל מרי שקט. אנו, צרכניה של התרבות, נהפכים למעשה ליצרנים זעירים מטעם עצמנו, אשר משכילים להשתחל לכל הרווחים הקטנים שמותירה מאחוריה פעולתה הגסה של הטכנוקרטיה. באמצעות המניפולציה על תוצריה של התרבות ניתנת לנו האפשרות לחמוק שוב ושוב מן התפקיד הסביל שיועד לנו בתוך הסדר החברתי ולשורר את שירנו, להמציא משפטים משלנו:

אף על פי שהצרכנים משועבדים לכללי המשחק שנכפו עליהם "מלמעלה" – לתחביר ולאוצר המילים שמתוות מערכות המשמעות הגדולות – יש בכוחם לעשות בהם שימוש חתרני ומשבש שחומק בדרכים לא צפויות מכל המסלולים המוכנים מראש שהותוו להם. לרשות יצרני המשמעות הגדולים עומדים הכוח ואמצעי הייצור, ואילו לרשות הצרכנים עומדים הריבוי וההתמדה, החוכמה העממית, הערמומיות, המשחק, יכולת ההסתגלות והתושייה. הצריכה, במילים אחרות, היא "אומנותו של החלש",³ ואי אפשר לפטור אותה עוד כעמדה סבילה ונשלטת בלבד:

דה סרטו עורך הבחנה חשובה בין שני מושגים: אסטרטגיה וטקטיקה. אסטרטגיה היא לדידו שדה הפעולה של הכוח: היא כבדה ומסורבלת אך מחושבת היטב, ובליבה נמצאת היכולת לעשות שימוש כוחני בשדה ידע מסוים. האסטרטגיה נקשרת תמיד למקום "מובהק" שמשמש "בסיס לניהול קשריו של אותו סובייקט עם חיצוניות הנבדלת ממנו".⁵ ההיגיון של האסטרטגיה דורש בהכרח בידוד של הסובייקט מן הסביבה שלו. מפות, סטטיסטיקות ורישום בתים בטאבו הם דוגמאות לדרכים אסטרטגיות לארגון הכוח. האסטרטגיה היא האופן שבו מוסדרות המערכות הפוליטיות, הבירוקרטיות, הכלכליות והמדעיות – היא סך כל אמצעי השליטה העומדים לרשות הבעלים של אמצעי הייצור. הטקטיקה, לעומתה, היא נשקו של החלש, ואין לה שום מקום מובהק או טריטוריה מוגדרת שהיא יכולה להסתמך עליהם. היא דקיקה וגמישה, תלוית זמן, והיא תמיד משכילה להתאים את עצמה למצב דינמי ולמשתנים רבים:

כלומר הטקטיקה היא שם נוסף לאותו תכסיס שדה סרטו מבקש לחלץ מפעולותיהם היום־יומיות של ה"צרכנים": חבלה עיקשת, מכוונת או בלתי מכוונת, שרוחשת תמיד מתחת לסדר החברתי.

בהשוואה לפרקטיקות שמרניות של הנצחה, מדבקות ההנצחה מתאימות די בקלות למה שדה סרטו מתאר כטקטיקה צרכנית. המאפיין הבולט ביותר של המדבקות הוא ה"אין־מקום" (ולחלופין ה"כל־מקום") שלהן – השתלטותן המסחררת על כל מרחב פנוי כמו נחיל ארבה רעבתני וביזורן המתעתע במרחב; הופעתן יחד ולחוד במקומות בלתי צפויים והיתלותן העיקשת במרחבים "בלתי הולמים". בקצרה, היותן תמיד במקום שהן אינן שייכות אליו. יצרני המדבקות מאופיינים בתזזיתיות, בפעלתנות ובעמלנות – ובעיקר בסירובם לקשור את עצמם לאתר או למקום מובהקים.

אני מבקש לטעון שבתוך גבולות השיח הישראלי, המדבקות מתפקדות כפרקטיקה צרכנית, וה"מוצר" המרכזי שנעשה בו שימוש הוא השכול עצמו, על סך המשמעויות החברתיות הנלוות אליו. בעיניי המדבקות הן אופן צריכה משוכלל ומשבש של השכול שהופקע, לפחות במידה מסוימת, מידי מערכות השליטה הפוליטיות והחברתיות והתגלגל לידיהם של הצרכנים. אלו בדיוק אותם "משפטים בלתי צפויים" שהצרכנים מייצרים בתוך "אוצר המילים" שכופים עליהם סוכני המשמעות בחברה. מדביקי המדבקות – כשאלה מופיעות באופן שבו אני מבקש להציגן כאן – מפנימים היטב את הערך החברתי המוצמד למוות ועושים שימוש מיומן במשאב הטרגי שנפל בחלקם – הם מתמירים את האנרגייה של השכול לצורכיהם בלי להוציא מאיזון את הבסיס החברתי שעליו השכול נשען. בהשאלה מדה סרטו אפשר לומר שיצרני המדבקות "יצרו מטפוריזציה של הסדר השליט: הם הפעילו אותו במשלב אחר".⁷

בניגוד למדבקות, ההנצחה המוסדית שואפת תמיד לתחם לעצמה מרחב מובהק. בהקשר זה מעניינת הפרקטיקה של הצפירה, שפעולתה המרכזית היא "נטיעה" של האדם במקום. הצפירה מבטאת את ההנצחה כעצירה זמנית של הזמן, תחימתו והמרתו במודוס מרחבי. בה במידה נדמה שכמעט תמיד אנו נוטים לזהות את חללי המלחמות כמי שמקושרים למקום פיזי – לקבר, לאנדרטה, למקום הנפילה – ושמותיהם חרותים באתרים שמפתה לתפוס אותם כנצחיים. מדבקות ההנצחה מסרבות לקבל את ההנחה הזו, ולכן הן מעוררות אי־נחת. אפשר לומר שהזריזות שלהן גובלת בחוסר כבוד כלפי המת: כיצד ייתכן שהן מבקשות מצד אחד לשמר את הרטוריקה של ה"נצח" – ובכך הן כמו מחקות את הפעולה של מנגנוני ההנצחה המוסדיים – ומן הצד האחר מסרבות לקשור את עצמן למקום?

דה סרטו מנסח זאת כך: "האסטרטגיות מהמרות על כך שהקמתו של מקום תעמוד בפני פגעי הזמן; הטקטיקות מהמרות על שימוש מיומן בזמן, בהזדמנויות שהוא מזמן וגם במרחבי התמרון שהוא מחדיר לתוך יסודותיו של כוח".⁸ כלומר אשליית הנצח שההנצחה השמרנית מתַחזקת (האמנם האנדרטות היפות שהקמנו יעמדו במקומן לעד?) מוחלפת על ידי המדבקות בנסיגה טקטית שמאפשרת לצרכנים להשיג ניצחונות קטנים ומקומיים – ניצחונות שמראש אינם נמצאים על סדר יומם של יצרני המשמעות הגדולים בחברה. במילים אחרות, המדבקות אכן אינן נצחיות, כפי שנטען כלפיהן,⁹ אך זאת משום שההנצחה והזיכרון אינן בראש מעייניהן.

הדוגמה הגלויה ביותר לכך היא החלפת ה"ז"ל" הממלכתי ב"הי"ד" האקספרסיבי המופיע לא אחת במדבקות השכול. הוספת הקיצור של "השם ייקום דמו" לשם המת, שבשנים האחרונות עשתה את דרכה מן הציבור החרדי והדתי־לאומי המזוהה עם מטבע הלשון הזה גם אל הציבור החילוני והליברלי, מבטאת לדעתי את אחת המוטיבציות המשמעותיות ביותר להנצחה באמצעות מדבקות: האפשרות לטעון את המוות במשמעויות אמוניות ובמסר גלוי של נקמה, שלפחות עד 7 באוקטובר 2023 נחשב בקרב רוב הציבור לקיצוני. מסרים אלו, אף שהם רווחים יותר ויותר בציבוריות הישראלית, עדיין לא מצאו לעצמם "מקום מובהק", ומכיוון שהם עדיין מודרים מפרקטיקות שמרניות של זיכרון, נאלצו לנדוד אל האין־מקום. כאן המדבקות משרטטות "את תחבולותיהם של אינטרסים אחרים ושל תשוקות שאינן נקבעות ואינן מושגות על ידי המערכות שבתוכן הן מתפתחות",¹⁰ כדברי דה סרטו, ובכך טמון הגרעין החתרני שלהן. לכן – ומשום שהן מציפות את המרחב הפומבי בנחשול של סימנים גרפיים ומילוליים,¹¹ בערב רב של משפטים בלתי צפויים ובלתי נשלטים – חשוב לקרוא אותן בתשומת לב יתרה.

כאמור השימוש בשכול במשלב נמוך מזה של פרקטיקות ההנצחה הממסדיות פותח לצרכנים מרחב תמרון חדש שמאפשר להתמיר את האנרגייה האדירה שלו – שכבר הוטענה בידי הסדר החברתי כולו – למטרות שוליות כביכול. מדבקת הנצחה משעשעת שנצפתה על פגוש מכונית במרכז ירושלים קוראת באותיות גדולות: "אל תחנה כמו חרא!". מתחת לציווי מופיעות המילים "לזכר עמר גאלדור הי"ד", ובשורה מתחת: "נפל בלבנון בהגנה על המולדת, י"ח בחשוון התשפ"ה, 19.11.24". לצד הטקסט מופיעים תמונה של גאלדור מחויך וציור מונפש שמדגים לקורא המדבקה מה עליו לא לעשות – להחנות את הרכב על המדרכה. הצבע הבולט במדבקה הוא ורוד – צבע לא שכיח, בוודאי במדבקה שמוקדשת לחייל – וגם הגופן שנבחר לה מבטא קלילות לא אופיינית ומזכיר כתב יד.

מה שהמדבקה הזו מדגימה בעיניי הוא את היכולת של יוצריה להלחים יחד בחינניות משלבים שונים של המציאות הישראלית ("חרא" ו"מולדת", חניה ונקמה) באופן ששומר על שניהם בשלמותם. המדבקה הביזרית הזו טוענת את המציאות היום־יומית של צפיפות וזעם בכבישי ישראל בכוחו האדיר של השכול, ולא זו בלבד, היא מעתיקה את המדבקה אל מקומה המתבקש, אולי המקורי – על פגוש של מכונית, לצד חבריה לז'אנר "איך אני נוהג?" ו"שמור מרחק". הינה ממש "משפט בלתי צפוי", במונחיו של דה סרטו, ובמילותיו של ז'אן בודריאר – "היפוך הקוד בהתאם להגיונו שלו ובזירה שלו".¹²

ניגשתי ללמוד על עמר גאלדור באתר צה"ל. וכך הוא מתואר שם:

המודעה הזו אינפורמטיבית יותר, ללא ספק, אך היא נראית מסורבלת לעומת הנוסח הקולע של המדבקה, שגם הולם כנראה יותר את רוחו של המת.¹⁴ בעוד נוסח ה"יזכור" הרשמי מחבר את החלל שוב ושוב למקומות מובהקים, המדבקה מבקשת להביא משהו מרוחו של המת וגם קושרת אותו אל הזולת המסומן במדבקה באמצעות הציווי והפנייה הישירה בגוף שני. כשהן מוצגות זו לצד זו, הדיאלוגיות של המדבקה מצליחה להעמיד את הטקסט הרשמי והאפרורי באור כמעט מגוחך. אם אמנם ניתן לקשור את המוות בהגנה על המולדת להרגלי חניה יום־יומיים, אפשר שהשכול היה לעוד מטבע עובר לסוחר ואיבד את בלעדיותו בראש פירמידת הערכים הישראלית.

תופעת ההדבקה של מדבקות במרחב הציבורי לא נולדה אתמול – וגם לא הקריאה הפרשנית שלה. הגר סלמון מזכירה שתופעת ה"סטיקרים" פרחה בשנות התשעים סביב תהליך השלום ובמיוחד לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־4 בנובמבר 1995 וטוענת שהסטיקרים שימשו במה לשיח פוליטי מורכב ומרובד.¹⁵ סלמון, שמאמרה התפרסם ב־2001, ראיינה אנשים מקבוצות וממגזרים שונים וביקשה מהם לפרש סטיקרים בני התקופה שהתגלגלו כולם מתוך הסטיקר האיקוני "שלום, חבר". הסיסמה הזאת, שביטא אותה לראשונה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בסמוך לרצח, הייתה קשורה גם היא בטבורה להנצחה, ממש כמו המדבקות הנבחנות כאן, והופיעה בה מילה רבת־משמעות – "שלום" – שניצבה אז בלב מחלוקת פוליטית עמוקה. מתוך הראיונות שקיימה סלמון עלה לדבריה שיח דרשני רווי פלפול, פולמוס ועוצמות מפתיעות של רגש.¹⁶ השיח הזה לא היה סתם נגזרת של השיח הפופולרי אלא שיח שאפשר להגדירו "פולקלוריסטי":

האם הצליחו הסטיקרים לשמור על כוחם הפולקלוריסטי במרוצת השנים שחלפו מאז? במחקר המשך שפרסמה סלומון כעבור כעשרים שנה היא עומדת שוב על טיבן הדיאלוגי של המדבקות, והפעם באמצעות התחקות על מקור הסטיקר הנפוץ "וְאָ֣הַבְתָּ֔" ופענוח המשמעויות השונות שהוא קיבל בקרב קוראיו.¹⁸ סלמון טוענת שבמהלך עשרים השנים שחלפו, השיח הרב־קולי והפולמוסי של הסטיקרים של שנות התשעים פינה את מקומו בהדרגה לסטיקרים בעלי מסר אמוני־דתי ש"נותר חסין מפני מענה פולמוסי ישיר".¹⁹ על רקע השינוי הזה, סטיקר כדוגמת "וְאָ֣הַבְתָּ֔" – על הפתיחות הפרשנית שהוא מאפשר – יכול לשגשג: מי שרוצה יקרא בו את "ואהבת לרעך כמוך" האוניברסלי, ומי שרוצה ישמע בו את המשפט מתוך קריאת שמע "ואהבת את ה' אלוהיך". כלומר מה שבעבר היה שיח פולקלוריסטי טעון ופולמוסי נהפך במרוצת השנים לתרבות פופולרית שנוקתה – לפחות במידה מסוימת – מן המטען הפוליטי והרגשי המורכב שליווה אותה. כפי שסלמון מדגימה, סטיקרים כדוגמת "וְאָ֣הַבְתָּ֔" אף נעשו בשנים האחרונות מעין אמצעי להפצת תרבות ישראלית ברחבי העולם, גם מחוץ לציבור דוברי העברית, בעיקר באמצעות פעולתם של תרמילאים ישראלים.²⁰ משכך, נראה שעד 7 באוקטובר 2023 כבר היו הסטיקרים לפרקטיקה פופולרית, נגישה ונטולת פולמוס בציבור הישראלי.²¹ בכך הם נעשו לחברים של קבע בניסוח רוח הקונצנזוס הישראלית.²²

הציטוטים הטקסטואליים הם ככל הנראה המאפיין העקבי ביותר של המדבקות; טרם נתקלתי במדבקה שלא כללה אותו. בדרך כלל מדובר במשפט או בכמה מילים שנוספים לנוסח ה"יזכור" הסטנדרטי ומעניקים לו נופך אינדיבידואלי מסוים. בהתבסס בין היתר על המאגר (הלא שלם) שמוצג באתר האינטרנט של פרויקט "מדביקים זיכרון",²³ אפשר לחלק את הציטוטים בחלוקה גסה לשלוש קבוצות: ציטוטים שנלקחו מתוך מקור פופולרי מוכר; נוסחים פרדיגמטיים כדוגמת "עד הניצחון"; וציטוטים שמיוחסים למת. הקבוצה השלישית היא המעניינת ביותר בעיניי, ופעמים רבות קשה לקבוע אם המת אכן אמר או כתב אי פעם את המשפט שעל המדבקה או שהוא הוצמד לו רק בדיעבד בידי קרוביו כדי לייצג משהו מרוחו. דומה שגם ההבחנה בין ציטוטים שממוסגרים במרכאות כפולות לכאלה שאינם ממוסגרים כך אינה מסייעת בקביעת מקור הציטוט, ושאלת ייחוסו למת נותרת במרבית המקרים עמומה.

אי־הבהירות שהמדבקות מדגימות בשאלת ה"מקור" עולה גם בציטוטים שנלקחו ממקורות מוכרים. נדיר למצוא על המדבקות מראי מקום, ועל פי רוב אין כל סמן חזותי שמסמן את הציטוטים כ"לא מקוריים". כך לדוגמה, מדבקה אחת מכריזה "טובים קוצי ארצנו מכל פרחי תבל", בלי לציין שאלה המילים – בשינוי נוסח קל – שייחסה מרים פרץ בנאומה בטקס קבלת פרסי ישראל ב־2018 לבנה אוריאל שנפל בלבנון ב־1998 ושאף הולחנו מאז: "טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל". מדבקה אחרת מצטטת משירו של דן אלמגור "שומר החומות" ("כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם אָז בַּכִּתָּה, / כְּשֶׁלָּמַדְנוּ לְדַקְלֵם / 'עַל חוֹמוֹתַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם, / הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים' – / שֶׁיּוֹם יַגִּיעַ, וְאֶהְיֶה אֶחָד מֵהֶם") – וגם הפעם בלי לייחס את המילים למי שכתב אותן; הציטוט על המדבקה מתחיל מאמצע השורה בשיר ואף משנה את המבנה התחבירי של המשפט המצוטט: "ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם". דוגמה אחרונה גורסת: "אני לדודי ודודי לי"; מעניין שגם במקרה הזה, כשנבחר למדבקה ציטוט קנוני מתוך המקרא שלכאורה אין פחיתות כבוד באזכורו, נמנעו יוצרי המדבקה מלציין את המקור שממנו נלקח – שיר השירים ו, ג.

מתקבל הרושם שככלל, המדבקות מתאמצות להסתיר את שאלת מקור הציטוט ומעדיפות לבסס קשר אינטימי בין הטקסט ובין תמונת המת ונסיבות מותו. פעולתן של המדבקות היא הוצאה מהקשר וניכוס סלקטיבי, שבעקבותיה הציטוט נתלש מתוך המקום המובהק שלו ומושלך אל תוך האין־מקום התזזיתי והפרוע של המדבקות. יוצרי המדבקות, היות שהם נמנעים מלשתף במדבקה מקור סמכות נוסף – גם אם הוא אלוהי – יוצרים רושם של "דיבור חי" של המת שכמו בוקע מתוך תהומות המוות. על רקע זה אני מבקש לראות גם בשימוש התכוף של המדבקות בציטוטים מעין צריכה משבשת שנעשה בה שימוש "בלתי חוקי" בערך החברתי המוצמד לפרקטיקה הזו.

מדבקה שראיתי בסוף החורף האחרון על תחנת אוטובוס ברחוב עזה בירושלים מציגה את תמונתו של החלל רס"ן גיא יעקב נזרי על רקע אדום, והוא מחויך, חובש קסדה משוכללת ולבוש מדים. במרכז הסטיקר בולט באותיות לבנות הציטוט "טוב לחיות בעד ארצנו".²⁴ מתוך עשרות המדבקות על תחנת האוטובוס תפס דווקא הציטוט הזה את תשומת ליבי מפני שברגע הראשון הוא נראה לי אירוני להחריד. חלל צה"ל, שקיפח את נפשו במלחמה, מכריז קבל עם ועדה, "טוב לחיות בעד ארצנו"? האם אין כאן בדיחה מקברית? באינטואיציה אני חושב על הציטוט הזה כפרפרזה ביקורתית שמועמדת כנגד הציטוט האלמותי של יוסף טרומפלדור – אמירה שמתנגחת חזיתית בתרבות השכול וההנצחה הישראלית. מה פירושה של הצמדת הציטוט הזה לתמונתו של חלל צה"ל בתוך ההקשר של הנצחה עממית?

בעוד המשפט האלמותי זכה למקום של כבוד בתרבות ההנצחה המוסדית – בראש אנדרטת האריה השואג בתל חי – מתחת לפני השטח רחשו סביבו תמיד אמביוולנטיות ואי־ודאות.²⁵ אך לעומת הספק במקרה טרומפלדור, מתברר שגיא יעקב נזרי אכן אמר את המשפט המיוחס לו על המדבקה – בדברים שנשא בהרצאה בבית ספר בחיפה חודשים אחדים לפני מותו:

גיא יעקב נזרי מבקש לומר משהו אחר. הוא אינו מתנגח עם טרומפלדור (או עם האנדרטה בתל חי) אלא מבקש לגאול אותו, להציל אותו מן השימוש הכוחני שעשו בו מנגנוני ההנצחה המוסדיים. באמצעות השיבוש המודע, כשהוא "טובע" בתוך "פרוזה יומיומית",²⁷ הציטוט של נזרי משיב לחיים את אמרת הכנף השחוקה ומסיר אותה מעל ראש האנדרטה הקפואה. הוא מנתק אותה מכבליו המובהקים של המקום ומניח אותה מחדש על רצף דיאכרוני – שבעה באוקטובר, שואה, גירוש ספרד, מצרים.

אם כן, הציטוט של נזרי על המדבקה אינו ציטוט של טרומפלדור ושל האנדרטה בתל חי, שכלל אינם מעניינו – הציטוט הוא הדהוד של ניסיון ההחייאה שביצע נזרי בטרומפלדור ושל התחבולה שבאמצעותה הוא ביקש להפיח חיים באיקון הקפוא. זהו הדהוד מחודש של אותן האמביוולנטיות והזרות שאפיינו את המילים המקוריות שהושטחו לאחר מכן כדי שיוכלו לשמש את תקשורת ההמונים ומדריכים בטיולים שנתיים. אולם כשהציטוט הזה מוצמד לנזרי, במדים, על גבי המדבקה, הוא שונה בתכלית מן הציטוט הישיר שלו בבית הספר בחיפה: הוא מחווה של מחווה, עקבה של עקבה, אפקט בלבד. נזרי כבר אינו "אומר" דבר אלא רק מניע את השפתיים והלשון. הציטוט כאן משחק על מה שהקוראות והקוראים אמורים להאמין בו, על קדושת המוות בשירות המולדת, אך הוא עושה זאת בלי להביא את הקוראות והקוראים לידי אמונה בו, שכן אם היה עושה זאת היה מביא אותם לידי הרהור מסוכן. הציטוט של הציטוט עושה את ההפך: הוא מצביע על ריקנות המחווה שלו עצמו כשהוא כאילו אומר "'טוב לחיות בעד ארצנו', אמר האיש המת". לכן אין לקרוא במדבקה הזו היגד שנושא מסר – מה שאני התפתיתי לראות כאמירה ביקורתית נגד תרבות ההנצחה – אלא הכרזה על טיבו המעורער של המדיום, על היעדרו של המקום המובהק ועל היותו של ההיגד בלתי נגיש לקריאה.

ייצור השכול וארגונו כמשאב חברתי הם מן האסטרטגיות המובהקות ביותר של מערכות השליטה החברתיות בישראל. בכל אתר שבו החברה הישראלית מנסחת את עצמה, היא מותירה אחריה שובל של פרקטיקות חברתיות, שהעיקרון המארגן שלהן הוא אכיפת הסדר החברתי של המיליטריזם – קרי הנכונות להרוג ולהיהרג. עיקרון יסוד זה הוא שמספק את אוצר המילים ואת התחביר לשיחים השונים שהסובייקט הישראלי מקיים עם זולתו. לכן, והיום יותר מתמיד, כל ניסיון לחמוק מן הסדר הזה נענה במכת אגרוף חברתית מהממת – סירוב להשתתף בפולחן המוות והשכול הישראלי משמעו, בעיקרו של דבר, יציאה מכלל ישראל.

הלחמת המיליטריזם תחת עורו של "היהודי החדש" דרשה ועודנה דורשת השקעת אנרגייה עצומה. הצפת המרחב הציבורי בעשרות אלפי מדבקות הנצחה היא בעיניי דוגמה אחת, בולטת במיוחד, למשאבים האדירים שהחברה הישראלית נדרשת להשקיע כדי לשמור על מצב עניינים זה – תמיכה ללא עוררין והצדקה של ההרג ההמוני בעזה כמו גם בנחיצותם הבלתי נמנעת של הקורבנות הישראלים.

אם יש בשיטפון המדבקות הזה משהו מבעית, הרי זה קודם כול משום שהסדר החברתי שהוא מבקש לייצג יצא מכלל איזון. הרעש החזותי הבלתי פוסק שהמדבקות מייצרות משמש עדות לקיומו של הספק: המדבקות מכסות על הכול משום שאינן יכולות לסבול מרחב שאינו נענה להיגיון שלהן; הן "יורות" לכל הכיוונים משום שהן רואות איום בכול. הספק מציץ אליהן מכל עבר, וככל שפעולותיה של מדינת ישראל נעשות אבסורדיות יותר – אובדניות, הרסניות – כן נדרשות עוד פעולות הדבקה כדי להסירו – או לפחות להסתירו.