מה קרה לעתיד?

בריאיון עם אנתוני דאן (Dunne) שהתפרסם ב־2008 בעקבות תערוכה שהציגה מבחר עבודות של אמנות ושל עיצוב ובהן גם עבודות שלו ושל שותפתו פיונה רייבי (Raby), שאל אותו המראיין מה דעתו על הגישה האוצרותית המציגה את התחומים זה לצד זה בלי החלוקה לקטגוריות המקובלות.¹ תשובתו הייתה כי הוא אינו אוהב את החלוקה בין אמנות לעיצוב. המראיין לא הרפה, ואז הכריז דאן: "לפעמים אני חושב שעצם קיומה של האמנות נובע מכישלונו של העיצוב". אפשר לחשוב על העיצוב, הוא אומר באותו ריאיון, כעל יישום של האמנות, שהיא עצמה מחקר טהור – ממש כשם שהמדע הוא מחקר טהור, וההנדסה היא היישום שלו. כישלונו של העיצוב נעוץ בעיניו בכך שהוא מגביל את עצמו לשפה חזותית, ולא לתוכן. הפרויקט האינטלקטואלי והיצירתי המשותף שלו ושל רייבי מבקש לפתוח את העיצוב אל המרחב ההיפותטי, המחקרי, אבל דומה שעולם העיצוב התקשה לאמץ את הפרויקט הזה לחיקו, ולכן למרבה האירוניה הוא מתויג לא פעם כ"אמנות", ולא כ"עיצוב".

ספרם של דאן ורייבי 'לא כאן, לא עכשיו: מחשבה ספקולטיבית, אי־אפשרות והדמיון העיצובי' ראה אור באנגלית במאי השנה,² אחרי כמעט שלושה עשורים של כתיבה ועשייה משותפות של השניים בניסיון למצוא מסגרת מושגית ושפה עיצובית שיאפשרו להם לפעול במנותק מן ההיגיון הכלכלי והמסחרי של כוחות השוק אך בלי שהדבר ייחשב לאמנות.

בראשית דרכם טבעו דאן ורייבי את המונח "דיזיין נואר", "עיצוב אפל" – פרפראזה על הז'אנר הקולנועי "פילם נואר", "סרט אפל" – ובאמצעותו ביקשו למקם את העשייה שלהם מחוץ לזרם המרכזי של עולם עיצוב המוצרים בלי להוציא אותה לגמרי מגבולות המשחק.³ העיצוב האפל היה הצעה אטרקטיבית ורדיקלית לז'אנר חדש שיענה על צרכים אנושיים מורכבים וחבויים שאינם זוכים למענה בעולם המוצרים הקיים. דאן ורייבי הצביעו על כך שלהבדיל מריבוי הז'אנרים שאפשר למצוא בתחומי יצירה רבים כגון הספרות, השירה, הקולנוע והתיאטרון, עולם העיצוב מתכנס ברובו לז'אנר מרכזי כמו שהקולנוע המסחרי מרוכז בייצורם של "שוברי קופות": זהו עיצוב בלי שוליים של טעות ובלי אפשרויות קריאה מגוונות – עיצוב שמזמין עונג מסוג אחד בלבד.

הרקע של רייבי הוא בארכיטקטורה, ושל דאן – בעיצוב תעשייתי. שניהם למדו עיצוב אינטראקצייה בקולג' המלכותי לאמנות (RCA) שבלונדון והתחילו שם את קריירת ההוראה שלהם. כבר בסוף שנות התשעים – כשהטלפונים הניידים עוד לא היו חכמים והעבודה מהבית באמצעות מחשב והשימוש ברשתות היו נפוצים הרבה פחות משהם היום – העסיקה אותם מאוד השאלה בדבר משמעות החיים בסביבה של קרינה מתמדת.

אחת העבודות האיקוניות והמטרידות שלהם מאותה תקופה היא "כיסא פאראדיי" (Faraday Chair) – אובייקט מסתורי שאינו כיסא לישיבה אלא תיבה מוגבהת על עמודים שדופנותיה שקופות ובתוכה שוכבת אישה בתנוחה עוברית ונושמת בעזרת מתקן שמזכיר מכונת הנשמה וגם את חבל הטבור ומחבר אותה אל האוויר שבחוץ.⁴ ה"כיסא" של דאן ורייבי מדמה את הפעולה של "כלוב פאראדיי", מתקן שבנה הפיזיקאי הבריטי מייקל פאראדיי ב־1836 למניעת חדירתם של שדות חשמליים, והוא נועד להציע מפלט מדומיין מן השדות המגנטיים המקיפים אותנו. ככלל הם ביקשו באותה עת לחשוב על אובייקטים חשמליים שאינם רק "חכמים" אלא גם "חולמים" – אובייקטים שחורגים מגבולותיהם הפיזיים המתוחמים במארזים פלסטיים מעוצבים, וחלומותיהם עתירי הקרינה דולפים אל המרחב הביתי, מתערבבים זה בזה וחודרים אל הגוף.

הספר החדש מתפרסם שתים עשרה שנה לאחר פרסום ספרם הקודם, 'כל דבר ספקולטיבי', שבו הציגו הצעה מפורטת ומעוררת השראה לעיצוב ספקולטיבי ול"חלימה חברתית" על תרחישים עתידיים בקנה מידה גדול.⁵ הספר הציע לחשוב על עיצוב ככלי שבאמצעותו אפשר לא רק לפתור בעיות, אלא עוד לפני כן להציב אותן – כלי לא רק לייצור אובייקטים אלא גם ליצירת רעיונות והפיכתם למוחשיים באמצעות עיצוב של אובייקטים. לשיטתם מטרתן של הספקולציות היא להשתמש בכוחו החזותי והחומרי של העיצוב כדי לעורר דיון פתוח על עתידים אפשריים, רצויים יותר או פחות. בספרים ובפרויקטים הראשונים שלהם ביקשו אפוא לפתוח את הזרם המרכזי של עיצוב המוצרים לז'אנרים נוספים, ומאז הרחיבו את "זירת המאבק" לספקולציות על עתידים אפשריים. הספר החדש מזמין את עולם העיצוב לאזורים שהוא לא נוהג לשוטט בהם – יש בו הצעה לדיון באונטולוגיה כמסגרת עבודה שבאמצעותה אפשר לחקור לעומק כמה הנחות יסוד משותפות שלנו: מה יכול להתקיים ומה לא, מהן הדרכים להיות בעולם ומהו היחס בין האפשרי לבלתי אפשרי.

המעבר מתפיסה של "עתידים" לדיון בפוטנציאל של האונטולוגיה מפנה אותם למגוון רחב של רעיונות מן הספרות, הפילוסופיה והאנתרופולוגיה וכן לרעיונות מדעיים (5).⁶ הם מבקשים לשאול מהן הנחות היסוד המשרטטות את הגבולות של האפשרי והבלתי אפשרי ואיך אפשר להרחיב את הדיון בהן מנקודת המבט של עולם העיצוב, שנוהג להשאיר את מה שנתפס כבלתי מציאותי, בלתי סביר או בלתי אפשרי במרחק בטוח מאזורי הפעולה המרכזיים שלו (vi).

פרקי הספר בוחנים כל אחד בדרכו את הרעיון של "אובייקט בלתי אפשרי" דרך פורמטים רבים ומגוונים, שכל אחד מהם מתייחס בעצמו לריבוי של אובייקטים: פרק אחד בוחן את ההשפעה האפשרית של התאוריה הקוונטית על קונספטים, דימויים ומטפורות בעיצוב, פרק אחר מדמיין ספרייה שאפשר לשאול ממנה אובייקטים לעיון ופרק נוסף מוקדש לארכיונים של אובייקטים רעיוניים ומוחשיים, אמיתיים ומומצאים. הפרקים מלווים בהצעות עיצוב שבוחנות את הרעיונות הרבים המופיעים בספר – החל בעבודה עם כלים של בינה מלאכותית יוצרת כדי לבחון את מראהו האפשרי של מחשב קוונטי, המשך בדימויים שבוחנים אובייקטים בלתי אפשריים שנמצאים בתהליך קריסה של זמן ומרחב וכלה בדימויים של דמויות אנושיות כפי שהן נתפסות בחושים של מינים אחרים.

'לא כאן, לא עכשיו' הוא ספר גדוש רעיונות ודימויים. ניסיון לסקור אותו סקירה מדוקדקת עלול להוליד – כמו בסיפור של בורחס – מפה שמידותיה יהיו כמידות הספר עצמו.⁷ ובכל זאת, מהו המהלך המרכזי של הספר? דומה שבמרכזו עומדת הפּרֵדה מן העתיד כמרחב מועדף לדמיון עיצובי, לניסויי מחשבה וליצירה של אובייקטים שמעוררים דיון. כותרת הספר – "לא כאן, לא עכשיו" – מזמינה את המעצבות והמעצבים למרחב פעולה שונה מזה שהיה מזוהה עם העיצוב הספקולטיבי: דאן ורייבי כבר לא רואים בעתידים אפשריים קרקע פורייה לניסויי מחשבה, שכן לדבריהם "לאחר שהעתיד נכבש לגמרי בידי החלומות הטכנולוגיים של תעשיות הבידור והטכנולוגיה, הוא איבד את האיכות שלו כמרחב רעיוני שמעודד את הדמיון" (4).

הכותרת "לא כאן, לא עכשיו" הופיעה ביצירתם כבר לפני כעשור בפרויקט שהציג המחשות בהדמיה ובווידאו של שישה אובייקטים בדיוניים שפעולתם עוסקת בתקשורת, פרטיות, יחסים ואתיקה בעולם שהתמסר לחלוטין לקיום הדיגיטלי.⁸ שפת הפרויקט התרחקה מן הריאליזם והנטורליזם כדי לייצג עולם מוכר ומובהק פחות שיכול להתקיים בהווה, בעבר או בעתיד. הדמויות הופיעו בבגדים אפורים וחסרי ייחוד, בחללים אנונימיים, עם אובייקטים ורדרדים ושקופים שיוצגו באמצעות הטלה איזומטרית, ולא בפרספקטיבה. גם החומריות של האובייקטים הייתה מתעתעת. הפרויקט נגע בשאלה עקרונית: איך אפשר לעצב עתיד ספקולטיבי באמצעות כלי העיצוב הזמינים לנו כאן ועכשיו? כלים אלה אומנם מעוררים את הדמיון החזותי, אבל בו בזמן הם מגבילים אותו.

הספר אינו מספק הסבר ברור וממצה לביטוי "לא כאן, לא עכשיו". עם זאת, היות שהמציאות הנוכחית שרויה בעיניהם במשבר, ובהינתן שהעתיד איבד לשיטתם מאיכויותיו המשחררות, דומה ששאיפתם היא לייצר מרחבים שאפשר לנוע בהם לזמן מה מעבר למציאות הקיימת ולדמיין דרכים חדשות להיות בעולם. במילים אחרות, במקום לפנות אל העתיד יש לצעוד הצידה, אל מחוץ למציאות הקיימת, כדי להשיל מעלינו הרגלים ישנים ולהכשיר את הקרקע למציאויות שעדיין אינן ידועות (3).

בתקופה שבה שיח העיצוב עוסק יותר ויותר בבינה מלאכותית ובאפשרויות הגנרטיביות שהיא מציעה, יש משהו מרענן בהתעקשות של דאן ורייבי להמשיך לפעול דווקא באמצעות אובייקטים פיזיים. בעיניהם אובייקטים הם מדיום רב־עוצמה לדיון בדמיון (22), וזאת משום שהם מתקיימים ממש בעולם – אפשר לגעת בהם, לראות או למשש אותם – ובה בעת הם נפרדים מבחינה מושגית מן העולם הממשי (9). אבל איפה פוגשים אובייקטים כאלה? היכן אפשר להעיף בהם מבט, להיות איתם באותו חלל ולחוות את הממשות החומרית שלהם? אחד הפרקים היפים בספר מוקדש למחשבה על מוסד כזה בדיוק: "ספרייה ציבורית להשאלת דברים" (פרק 5).

היות שמדובר באובייקטים שלא נועדו להיות מוצרים, הם אינם מתקיימים בזירה המסחרית הפיזית או המקוונת. גם המוזיאון או הגלריה אינם מציעים את התנאים המתאימים למפגש מן הסוג הזה, שכן מדובר בחללים שמתרכזים לרוב בתצוגה שמכוונת אל חוש הראייה. שם הם יוצגו בצג, יוצבו מאחורי ויטרינה או לצד שלט שמנחה את המבקרים "נא לא לגעת". רעיון הספרייה הציבורית מאפשר לדמיין מתקן שיכלול ארכיונים, חדרי קריאה או צפייה וסוגי חללים נוספים שיזמינו מפגשים אינטימיים עם חפצים, מקום ציבורי שהקהל יכול לבקר בו ואפילו לשאול ממנו אובייקטים (138).

מה טיבם של האובייקטים שאפשר לשאול מן הספרייה הציבורית להשאלת דברים? לדברי דאן ורייבי אלה דברים "שלא נועדו להיות מיוצרים, או אפילו משוכפלים, אלא פשוט להתקיים [...]. קרובים יותר למודלים מאשר לפרוטוטיפים" (שם). משל הספרייה אינו מסתכם בטיב היחסים המתקיימים בין קוראים ובין דברי דפוס או באפשרויות המרחביות שהספרייה מציעה: הוא מוביל למחשבה על חלל שבו יכולים להתקיים אובייקטים דיסקורסיביים שלא נועדו לשימוש אלא לעיון.

הדיון במרחב שבו יכולים להתקיים האובייקטים הפיזיים־תאורטיים האלה ובמהות שלהם מוביל לשאלות נוספות על טיבם. הפרוטוטיפ במהותו נוצר כשלב ביניים לקראת המימוש שלו כמוצר. אבל איך מעצבים אובייקטים שאינם מיועדים לייצור המוני אלא צפויים להתקיים כפריט יחיד או כסדרה מוגבלת של פריטים? אובייקטים שלא נועדו לפתור בעיות אלא לעורר רפלקסיה? דאן ורייבי רואים בַּמוֹדל בסיס טוב יותר מן הפרוטוטיפ למחשבה על רעיונות שנעשים מוחשיים באמצעות אובייקטים יום־יומיים. כמו המודל המדעי, גם המודל העיצובי עובר הפשטה, לעיתים הוא גם משנה קנה מידה, ונשארים בו רק החלקים והפרטים ההכרחיים למילוי תפקידו. אלו מובילים בתורם לשפה אסתטית שמבדילה בינו ובין מה שאנו רגילים לתפוס כ"אובייקט מעוצב". עם זאת, הם מדגישים כי השאיפה להפשטה, לניקיון צורני ולהיעדר פרטים אינה מחייבת בחירה בשפה אסתטית מודרניסטית או מינימליסטית, אלא יש לראות בה מתכונת אפשרית לייצור אובייקטים תאורטיים שמאותתים שהם אינם מוצרים של ממש (141).

הדיון באובייקטים תאורטיים שאינם מוצרים מוביל להשוואה לאביזרים בתיאטרון ובקולנוע, "פְּרוֹפְּס" שנועדו לשרת עלילה נרטיבית. מה קורה אם מתהפכים יחסי הקדימות הרגילים בין האובייקט ובין הנרטיב ונוצר מצב עניינים שבו דווקא העולם הבדיוני הוא שמשרת את היווצרות האובייקט (140)?

בפרק שעוסק בארכיונים של אובייקטים בלתי אפשריים דאן ורייבי חוזרים אל הריאליזם המגי – רעיון שלפי עדותם דחו בעבר אך כעת הם מבקשים לבחון אותו כפריזמה שאפשר לחקור דרכה את העיצוב של אובייקטים שנועדו לספר סיפור או להעיד על תמונות עולם חלופיות. הם מציעים לפנות אל הריאליזם המגי בספרות כאפשרות לתנועה מעבר למגבלות "שכופות על מעצבים לדמיין שוב ושוב, לעד, וריאציות על אותה מציאות שבורה" (46). כבר בפרויקטים מוקדמים, כגון "פרויקט הפלצבו" מ־2001, שבו יצרו סדרה של שמונה רהיטים שנועדו להנכיח קרינה אלקטרומגנטית בסביבה הביתית ולבחון את הדרכים והסיפורים שבאמצעותם אנשים מתווכים לעצמם את נוכחותה, הם פנו לטכניקה האמנותית המכונה "הזרה".⁹ טכניקת ההזרה, המקובלת בשירה, בספרות ובקולנוע, הופכת את המוכר והידוע לזר ומאלצת את הקוראת או את הצופה לפגוש את הדברים מחדש.

הריאליזם המגי בספרות משלב אלמנטים קסומים בתוך סביבה מפורטת שנתפסת כטבעית וריאליסטית: לתוך הרקע הריאליסטי חודר אירוע מוזר שקשה להאמין לו, אבל הטכניקה האמנותית כמו מתעלמת ממנו, והסיפור ממשיך להתקדם כאילו לא אירע דבר יוצא דופן. למתח המתקיים בין המוכר והשגור ובין הרכיב יוצא הדופן יש פוטנציאל להבנות תמונות מציאות מורכבות, שבהן אובייקט מעוצב משתחל לתוך העולם המוכר, שחלקים ממנו ממשיכים להתקיים כרגיל. בעיניהם של דאן ורייבי, הריאליזם המגי יכול לאפשר למעצבים להיחלץ מן המציאות השבורה כאן ועכשיו. הם מזכירים בהקשר זה את הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו ואת הרומן שלו רפסודת האבן שמספר על חצי האי האיברי המתנתק מיבשת אירופה ונעשה רפסודה בלב האוקיינוס.¹⁰ לצד הכתיבה על הספר הם מציגים הצעת עיצוב – הדמיה של אותה רפסודת אבן שמתנתקת מן היבשת כמעין משטח שעליו חבל ארץ שמוצב על מספר רב של רגליים על גלגלים (48-45).

ברוח זו הם מציעים בפרק השישי טקסט שונה באופיו, מעין מעשייה שבה הם מבקרים כתיירים בתוך פרויקט מכונן שלהם עצמם מ־2013-2012, "מיקרו־ממלכות מאוחדות".¹¹ זהו פרויקט שבו, בעתיד לא מוגדר, בריטניה מתפצלת לארבע מיקרו־ממלכות על רקע משבר. המהלך שלהם מייצר שבר בזמן – חזרה אל עבר שמציג עתיד שטרם התממש כאילו הוא הווה. כמו בריאליזם המגי, תמונת המציאות שמייצר העיצוב של המיקרו־ממלכות – על החפצים, אמצעי התחבורה והנופים שלהן – נותרת על כנה כרקע אדיש לביקורם הפיקטיבי של דאן ורייבי כתיירים סקרנים.

השאלה המלווה את הספר – איך אפשר להרחיב את העולם שלנו מעבר למערך התפיסות הקיים ולאופנים שבהם הוא משרטט את קווי המתאר של האפשרי והלא אפשרי – מגיעה גם אל מעבר לאנושי. הסדרה מן השנים 2023-2022 "עיצובים לעולם אחד מני עולמות רבים: אחרי הפסטיבל" בודקת איך אפשר לחוות את העולם דרך תפיסות ודרכי חישה של מינים אחרים. זהו אחד הפרויקטים הבשלים בספר, הכולל הדמיות ואף תיעוד של מודלים פיזיים ממש.¹²

דאן ורייבי מבקשים לקרוא תיגר על ההנחה שקיים עולם אחד, העולם האנושי, ושאר המינים חולקים אותו איתנו (114). הם מציעים לבחון את האופן שבו האנושי מדומיין, מופיע ונוכח בעולמות של מינים אחרים באמצעות ניסוי מחשבה שמתגלם בהצעות עיצוב. "מה המשמעות של כניסתנו כמעצבים לתוך מרחב מאד ספקולטיבי של אונטולוגיה לא אנושית", הם שואלים, "מקום שבו דברים שאיננו מסוגלים לראות הם מוחשיים מאוד בעולמות אחרים?" (שם).

הזחת נקודת המבט מעולם שנתפס כאנושי בלבד למה שהם מכנים "עולם של עולמות מרובים" מייצרת משבר באופן שאנו תופסים לא רק את הנוכחות הגופנית שלנו אלא גם את הנוכחות של אובייקטים פיזיים, ולו היום־יומיים ביותר. הפרויקט מציג דימויים ואובייקטים ששוברים את קווי המתאר החזותיים והרעיוניים שלפיהם אנו תופסים אנשים וחפצים. הגוף האנושי, על הריחות, החום, הזיעה, הקולות והתנועה שלו, לובש צורה ופושט צורה, הגבולות הפיזיים שלו אינם מוצגים כקווי המתאר שלו, אלא הוא מוקף בצורות אמורפיות שמרחיבות את הנוכחות שלו ומשנות אותה מול דרכי חישה שונות. אבל לא רק הגוף האנושי עובר טרנספורמציה דרך החושים של מינים אחרים – גם סירה, קנקן תה או ספל מופיעים כאילו הנוכחות שלהם אינה מובחנת מסביבתם. הקול של הסירה, האוויר החם סביב הקומקום והאדים העולים מן הספל נעשים נוכחים גם הם, משנים את קווי המתאר שלהם ומטשטשים את ההבדל בין מוצקים, נוזלים ואלמנטים נוספים שאינם נתפסים בעין האנושית.

קשה לפענח את הפרויקט ללא התיווך המילולי של דאן ורייבי, אולם גם בלי דברי ההסבר הוא מצליח לעורר מחשבה על החיים של כל אחד מאיתנו, ובייחוד של מי שחי עם חיית בית או בסביבה של חיות משק או של מי שמרבה לשהות בטבע. האם קווי המתאר של הבשר שלנו הם אכן הגבולות שלנו בעיני בעלי החיים? האם הריח שאני מפיצה מוחשי יותר לכלבה שלי מגופי? האם היא חווה אותי כצורה אמורפית, כמעין פקעת בתנועה שמורכבת מספֵרות של ריח, קול וחישה? ניסוי המחשבה הזה מזמין מעצבות ומעצבים לשאול איך נוכל להרחיב את תפיסת העולם שלנו כך שתכלול מינים נוספים, אילו הזדמנויות אסתטיות ומושגיות נובעות מניסיונות מחשבה כאלה ובאיזו מידה הן יכולות להוביל אותנו לחלוק טוב יותר את הסביבה שלנו עם המינים שחיים לצידנו (116).

הדיון באובייקט הבלתי אפשרי עשוי להישמע תלוש, מופשט או כאילו נלקח מעולמות הדמיון והבדיה. עם זאת, לקראת סוף הספר מופיע פרק שטורף את הקלפים: הפרק השביעי מציג אוסף חלקי של מגה־פרויקטים, אובייקטים גדולים מאוד, שדאן ורייבי מתארים כ"חלומות לאומיים שהתגשמו". נדמה כי אובייקטים אלו לא יכלו להתקיים בטרם הבשילו התנאים הפוליטיים, הכלכליים או הטכנולוגיים שאפשרו אותם, ורבים מהם לא יכלו להמשיך להתקיים ברגע שהתנאים השתנו. הפרויקטים הללו מוכרים: מתעלת פנמה דרך תוכנית החלל אפולו של נאס"א ועד שירות הבריאות הלאומי של בריטניה (NHS) שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה באקלים אידאולוגי מסוים.

קראתי את הספר בזמן מלחמת ישראל־איראן. מדי פעם נכנסתי באזעקות לחדר שנקרא "ממ"ד", שמתפקד בטבעיות כמקלט וכחדר למתבגר בעת ובעונה אחת. השינוי של תפיסות המציאות והמעבר בין האפשרי לבלתי אפשרי – לכאורה נושאים לדיון אינטלקטואלי מרוחק – הם המציאות שלנו. אנחנו חיים בין אובייקטים גדולים שהיו עד לא מזמן לא אפשריים ועתה נעשו אפשריים, בתוך מציאות שלא היה אפשר לדמיין ובן רגע נהפכה לשגרה. תוך כדי הקריאה המקוטעת בספר שוגרו טילים מתימן ומאיראן ישירות על העיר שאני גרה בה, ומערכות של הגנה אווירית בלמו את חלקם. כיפת ברזל ואתר להעשרת אורניום, קלע דוד ופצצות חודרות בונקרים, היו לאובייקטים ממשיים במציאות שלנו.

חלומות וסיוטים לאומיים מן העבר אכן מתגשמים, אובייקטים בכל קנה מידה צצים בחיינו ומעצבים אותם, מה שהיה לא אפשרי נעשה אפשרי וחוזר חלילה – לפחות בהיבט זה ספרם של דאן ורייבי נוגע לנו מאוד כאן ועכשיו.