מעורבים בעל כורחם

זה כמה שנים נדמה שמוצאי שבת הוא הזמן לצאת להפגין ברחובות. גם אם מוקדי ההפגנות משתנים מעת לעת – כיכר גורן, בלפור, גשרים וצמתים, כיכר רבין, הבימה, קפלן, כיכר החטופים או שער בגין – וגם אם נושאי המחאה משתנים, נדמה כי האנשים הם אותם אנשים. כמו טקס שבועי – עם שלט ביד, דגל, חולצה עם כיתוב או בלי שום דבר – מתייצבים יחד ברחובות, וגם אני בין המשתתפים. כשמדלגים על האירוע השבועי – אם מחמת העייפות או הייאוש – מתגנבת לה תחושת אשם: מה יקרה אם לא נגיע? אך כשכן יוצאים, נשאלת השאלה: מהו האפקט של ההפגנה? רוב המפגינים הם חילונים המזדהים כמי שמחזיקים בתפיסות ליברליות, ועם זאת נראה כי המחויבות להתכנסות הקהילתית היא כמעט אמוּנית. ההפגנה היא ריטואל בעל כוח מארגן: טקס מצווה שעשוי לעורר תחושת התעלות שנובעת מחיוניות הפעולה ומן החוויה המשותפת – מן ה"קומוניטס" שנוצר בה.¹ לצד זאת מופיעות גם תחושות של תסכול וחוסר אונים, בייחוד כשהפעולה המחאתית נעשית רפטטיבית ואינה מביאה לתוצאות המיוחלות. ההפגנות החוזרות ונשנות מעידות על דבקות בַּהנחה שבכוחה של ההפגנה להביא לשינוי ולהשפיע על המציאות. אך בכך הן גם מעידות על קיבעון – על היעדר שינוי בהנחות היסוד בנוגע לתכלית ולתוחלת של הפעולה הפוליטית.²

על רקע זה התבלטו במיוחד המיצגים של תצלומי הילדים מעזה. החל ממרץ 2025 התארגנה קבוצה של מפגינות ומפגינים שעומדים ויושבים דומם, ובידיהם תצלומי דיוקן של ילדים פלסטינים שנהרגו מפעולות כוחות צה״ל.³ המיצג הראשון התקיים בפינת הרחובות קפלן ודה וינצ׳י בתל אביב, על נתיב התהלוכה השבועית מכיכר הבימה לשער בגין בקריה. מפגינים שבאו למחות נגד הממשלה בכיכר הבימה ובעד החזרת החטופים בשער בגין לא יכלו שלא להבחין במיצג התמונות בעוברם במקום. הפעולה הפשוטה הזאת – ההחזקה השקטה של תמונות הילדים – שוכפלה ועברה באמצעות תנועת "עומדים ביחד" גם למוקדים נוספים, כגון הכניסה לבסיסי חיל האוויר, מחוץ לאולפני ערוץ 2 ובערים אחרות. המפגינות והמפגינים ניצבים לרוב בשולי הכביש – ובשוליהן של הפגנות גדולות משלהן.

למיצג המחאה הזה כללי טקס ברורים. הוא נפתח בשליפת התצלומים בידי מארגנות המיצג וחלוקתם למשתתפות ולמשתתפים בו, המסתדרים בשולי הרחוב או לצד הפגנה אחרת, ופניהם אל המפגינים והמפגינות החולפים. כל משתתפת ומשתתף מחזיקים ביד אחת תצלום וביד השנייה נר נשמה. האורות הקלושים של הנרות לצד התצלומים מעניקים למיצב מעמד של טקס זיכרון. על כל דף תצלום מופיע טקסט שמציין את שמם של הילדים – מהא, איהאם, פאטמה, יחיא, איברהים, מוסא – וגילם, תאריך מותם והשם של העיר או מחנה הפליטים בעזה שבו מתו – חאן יונס, נוסיראת, ג'בליה, דיר אל בלח. אין במיצגים שלטים למעט שלט שמציין את מספר הילדים שנהרגו.⁴ המארגנות מבקשות מן המשתתפות והמשתתפים לבוא בחולצות חלקות, ללא סיסמאות, לשמור בהקפדה על דומייה – שתיקה שבולטת על רקע הרעש וההמולה של הפגנות סמוכות – ולהימנע מכל חיכוך עם הקהל. תצלומי הילדים עצמם מזכירים תצלומים של אלבום משפחתי או של חשבון אינסטגרם: ילדים מחויכים, לבושים בבגדים חגיגיים, מביטים בפנים מאירות אל המצלמה. הפער הבלתי נסבל בין הפנים הקורנות של הילדים ובין התוכן הכתוב ניכר בפניהם החתומות של המשתתפות והמשתתפים.

המספר הגדול של פלסטינים שנהרגו בעזה והתחושה שרוב הציבור הישראלי אדיש להרג זה הביאו קבוצה של פעילות לארגן את מיצג הצילומים.⁵ תמונות הילדים לקוחות מאתר שהקימה עדי רונן ארגוב, וכותרתו ״מעורבים בעל כורחם״.⁶ כותרת האתר יוצאת נגד התפיסה שאין בעזה פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה נגד ישראל – תפיסה שכיחה בישראל מאז שבעה באוקטובר.⁷ מתוך תפיסה זו מיעטו וממשיכים למעט בערוצי התקשורת המרכזיים, גם באלה שמבקרים את התנהלות הממשלה, בהצגת ההרג המתחולל בעזה. אם הוא מוזכר, הדיווח מוצג לרוב כעניין של פגיעה בהסברה של המדינה ולא כעניין של פגיעה בפלסטינים.⁸ לפני הסכם הפסקת האש האחרון ברצועה (8 באוקטובר 2025) נקשרה הקריאה לסיום המלחמה – גם בהפגנות הגדולות בחוצות תל אביב – בעיקר לגורל החטופים והחיילים ולא בזיקה למספר הרב של הרוגים עזתיים – תופעה שאפשר להבינה כחלק מאדישות רחבה יותר לגורל הפלסטינים.

ההתייחסות ל"בלתי מעורבים" בזמן מלחמה נשענת על החוק הבין־לאומי המגדיר כך אוכלוסייה שאינה משתתפת בסכסוך השתתפות פעילה ועל כן ראויה על פי הדין להגנה מיוחדת. אף שהחוק אמור לחול על כל מי שאינו מעורב בסכסוך האלים, הלכה למעשה ילדים, נשים וקשישים הם שמקבלים חסינות אוטומטית מצד הקהילה הבין־לאומית.⁹ ילדים זוכים מסיבה זו – ובזכות האמפתיה המיידית שהם מעוררים – לנראות בולטת במיוחד בדיווחים על פגיעה באוכלוסייה שאינה מעורבת בלחימה. למשל ארגוני זכויות אדם שמבקשים להניע את הציבור לפעול נגד עוולות שמתרחשות במקומות שונים בעולם, כגון סכסוכים אלימים, מתמקדים לא אחת בעדויותיהם של ילדים ובצילומים המתעדים אותם.¹⁰

התצלומים המוצגים במיצגים אינם קשים לצפייה. הם אינם מציגים מראות של מוות וחורבן אלא ילדים כפי שנראו לפני פרוץ המלחמה. תצלומי הילדים מושכים את תשומת הלב כי הם מתעדים חיים; הם חושפים את האובדן אך לא מראים אותו.¹¹ הצופים בתצלומים אינם רואים רק את המצולמים אלא יכולים גם לשחזר בעיני רוחם את פעולת הצילום עצמה, שכן צילום ילדים הוא פעולה חברתית מוכרת שמתקיימת כמעט בכל משפחה.

סוזן סונטאג טוענת בספרה הצילום כראי התקופה שהצילום הוא פולחן חברתי.¹² לדבריה, ״הנצחת הישגיהם של יחידים כבנים של משפחות (או כחברים בקבוצות אחרות) הוא אחד השימושים המוקדמים ביותר של הצילום״.¹³ הפעולה החברתית ויצירת הדימוי הצילומי שלה כרוכות אפוא זו בזו, והצילום אינו משמש רק לתיעוד אלא הוא חלק בלתי נפרד מן הטקס. לדברי סונטאג, אפשר לראות את זה למשל בצילומי חתונה – וככלל, היא אומרת, "המצלמות נלוות לחיי המשפחה", והצילום נועד לתת להם תוקף ולהנציח אותם.¹⁴

ההצבה של ילדים מול מצלמה – כמו שהיא נשקפת גם בתמונות הילדים המוצגות במחאה – היא אפוא אירוע חברתי־צילומי שהמשפחה מונצחת בו וגם מוצגת בו לראווה. האירוע המשפחתי הטקסי תלוי בצילום, והצילום עצמו מייצר ריטואל שיש לו כללים: מבקשים מן הילדים לחייך ולהציג את עצמם למצלמה כשהם במיטבם. ההורים הם שמכתיבים את הצילום, ואילו הילדים נדרשים להתאמץ למענם. בכך הילדים לא מציגים רק את עצמם אלא גם את משפחתם, ובפרט את הוריהם. צילום הילדים מעיד על ההורים שלמעשה מביימים ומצלמים אותם: הילדים היפים עם העיניים הנוצצות והפנים התמימות מפגינים את ההישג החברתי של ההורים עצמם.

והם גם מפגינים בתצלומיהם את הישות הכללית, המופשטת והמוכרת כל כך המכונה "משפחה". דן מרון ששירת בעזה טען במאמר דעות כי המלחמה פוגעת בחיילים פגיעה מוסרית וחברתית ושזר בטיעונו תיאור של תמונה שמצא באחד הבתים בעזה שאליהם פלש עם חיילים נוספים – ״תמונה משפחתית, פשוטה, בשחור־לבן, שככל הנראה אין עותק נוסף ממנה לאנשים המצולמים״; התמונה גרמה לו, לדבריו, להיעצר ולהיזכר כי ״יש חפים מפשע בעזה״.¹⁵ אם כן, זיהוי הריטואל המשפחתי – זיהוי ה"משפחה" – היה מבחינתו הכרה באנושיות של הפלסטינים ובה בעת גם הכרה בפגיעה שלו במרקם חייהם.

המיצגים של תצלומי הילדים מעזה התמקמו פעמים רבות לא הרחק מהפגנות משפחות החטופים הישראלים. כמו בתמונות הילדים, גם פני החטופים שהוצגו בפוסטרים שנשאו המפגינות והמפגינים נלקחו מצילומים של אלבומים פרטיים. הסיפורים המשפחתיים שהושמעו בכיכרות ובתקשורת חברו לתמונות והעמיקו את ההיכרות הציבורית עם החטופים, שנתפסו בראש ובראשונה בהקשר משפחתי – "ילדים של...", "הורים של...", "אחים ואחיות של...", "בני ובנות זוג של..." – והסטטוס המשפחתי היה מהותי לקריאה הדחופה של המפגינים להשבתם. בני המשפחה, חברות וחברים, בני הקיבוצים ופעילים שלמדו להכיר את החטוף או החטופה באמצעות הדימויים, הפגינו במרחב הציבורי קרבה משפחתית או כמו־משפחתית עם החטופים בזמן שאחזו את תמונותיהם בידיהם. אידיאל המשפחה היה תמונת־על שעל בסיסה נקשרו המוחים בקשר אינטימי עם החטופים. דומה שהמפגינים – ורבים בציבור הישראלי איתם – תפסו את עצמם כחלק ממשפחה אחת גדולה שאחראית על גורל בניה ובנותיה שבשבי.

היחס בין תצלומי הבנים והבנות שמוקמו בלב ההפגנות למען החטופים וזכו לחשיפה רבה ובין תצלומי הילדים והילדות מעזה שהוצגו בשולי ההפגנות המרכזיות מחדד הבדלים עמוקים במנגנוני ההזדהות והנראות של המחאות.

ההיבט החזותי של מחאה אינו שולי לה.¹⁶ אירוע ההפגנה הוא אירוע ייצוגי, ולפיכך חלק מרכזי ממהלכו הוא הפקת דימוי שלה.¹⁷ הצילום והווידאו מתווים את האופן שבו הציבור מבין את המחאה ואינם משמשים תיעוד במובנו התמים. במילים אחרות, הדימוי החזותי מבנה ומעצב את המחאה ולא בא בעקבותיה.¹⁸ הצילומים אינם רק מעידים על התנהלות המפגינים אלא גם מביימים אותה, בייחוד בהפגנות שאינן מתפרצות או ספונטניות אלא מאורגנות כאירועים שחוזרים על עצמם. על כן היחסים בין הפגנה לדימוי הם יחסים הדדיים ולא יחסי כפיפות: ההפגנה נשענת על הדימוי, והדימוי תלוי בהופעה האנושית ההפגנתית.

מציגי תצלומי הילדים תועדו בלא מעט תצלומים, אולי דווקא בשל אופיים הפרפורמטיבי החזיתי: המשתתפות והמשתתפים האוחזים בצילומים והניצבים בשתי שורות יוצרים מעין לוח מודעות אנושי. באמצעות גופם הם מעניקים נפח ותלת־ממד לדימויים השטוחים. המפגינים הישראלים בצילומי המיצגים מופיעים כאשר הם נושאים בידיהם את תצלומי הילדים הפלסטינים, והתוצאה החזותית היא חיבור בין שתי קבוצות. המחזיקים בתצלומי ילדי עזה מאמצים צורת ריטואל הגמונית ובכך מאתגרים את הנחות המוצא של זהות הקורבנות: גם הילדים בעזה הם קורבנות – לצד החטופים, החיילים, תושבי העוטף ונפגעי שבעה באוקטובר. אולם במיצגים אלה לא נוצרת זהות משותפת כמו בהפגנות למען החטופים, ואין מדובר בהאחדה על בסיס יחסי שארות, אלא מתקיימת הבחנה ברורה בין שתי הקבוצות – המציגים את התמונות והמיוצגים בהן.

התצלומים המציגים את מיצגי המחאה, שעוצמתם נשענת על הסדר המוקפד של המבנה הריטואלי, אינם חושפים את מיקומם השולי לעומת הפגנות אחרות שנערכות באותו זמן. בחלק מן התצלומים אפשר לראות מפגינים אחרים חולפים על פניהם של המשתתפות והמשתתפים במיצג התצלומים, אך גם בהם היחסים בין המרכז לשוליים אינם באים לידי ביטוי.

מיצגי הצילומים הם פעולה מן השוליים. זוהי פעולה שנתלית בפעולה המחאתית המרכזית שבהפגנות הסמוכות. זוהי פעולה מחאתית שמתמקמת במפגיע בגבול המרחב ואף מסמנת אותו. את הזמן והמיקום של המיצגים מכתיבות הפגנה אחרת או תהלוכה סמוכה, והם מתקיימים כנספח של התרחשות מחאתית גדולה יותר. ברגע שתהלוכת המפגינים הנעה ממוקד אחד לאחר חולפת, המיצג מסתיים, ועם תחילתה של ההפגנה המרכזית, המחאה השולית נחתמת. קהל היעד של ההפגנה המרכזית הוא הציבור שמגיע להפגין, הציבור שייחשף להפגנה דרך התקשורת ואולי גם השלטון ונציגיו, ואילו קהל היעד של מיצגי הילדים הוא בראש ובראשונה המפגינות והמפגינים בהפגנה המרכזית.

הצופים במחאה שבשוליים הם אפוא מי שמשתתפים בהפגנה שהמחאה הזאת מסתפחת אליה: מפגינות מפגינים שדומים להם אך גם שונים מהם. אלו אנשים שיוצאים להפגין נגד מדיניות ממשלת נתניהו ולמען החזרת החטופים אך לא בהכרח נגד ההרג של פלסטינים בעזה. הם עשויים לתמוך בסיום המלחמה, אך לא בהכרח מתוך דאגה לאוכלוסייה החיה ברצועה. פעולת המחאה השולית הזאת היא פעולה מן השוליים גם במובן מטפורי: עצם ההחזקה בדימויי הקורבנות הפלסטינים של המלחמה מגלמת עמדה שמצויה מחוץ למעגלי ההזדהות הלאומיים של רבים מן המפגינים האחרים, כלומר בשולי הקונצנזוס הלאומי.

הוגות פמיניסטיות מצביעות על מגבלותיו של פרגמטיזם פוליטי שמשתף פעולה עם מנגנונים מדינתיים פטריארכליים ומיליטריסטיים ומציעות תחתיו צורות פעולה פוליטיות שאינן נשענות על תחושת שייכות מובטחת או על הזדהות עם קולקטיב נתון.¹⁹ שרי אהרוני מזכירה למשל כי וירג׳יניה וולף ניסחה בספרה שלוש גיניאות עמדה פציפיסטית שמבוססת על דחיית ההשתייכות לקולקטיב השש אלי קרב.²⁰ וולף רואה את עצמה כמי שמצויה מחוץ למעגל ההזדהות של הלאום המיליטריסטי – בשוליו ולעיתים אף ממש בניגוד לו. מתוך עמדה זו הפעולה הפוליטית אינה מכוונת בראש ובראשונה לשיתוף פעולה עם הקונצנזוס הקיים אלא לערעורו ולסירוב להשתלב בו. במקום להשתתף במרחב הפוליטי המושתת על מכנה משותף לאומי, נשים וגברים כמו אלה שמשתתפים במיצג תצלומי הילדים יכולים לבכר פעולה שמכוונת לשינוי המציאות הפוליטית באמצעות יצירת מרחבים אחרים, בשולי הקונצנזוס – מרחבים שבהם אפשר להעיד, לשהות עם הפגיעה ולדאוג לנפגעים גם כאשר דאגה זו אינה זוכה ללגיטימציה ציבורית רחבה.²¹ זוהי פעולה שאינה מבקשת פתרון מיידי או הכרעה פוליטית ברורה אלא מתעקשת על נוכחות מתמשכת של אי־נחת.

לורן ברלנט השוזרת בכתיבתה את הפוליטי באינטימי מוסיפה על תפיסתן של ההוגות הפמיניסטיות הנוקטות עמדה של אי־נחת כלפי המרחב הפוליטי הקונצנזואלי נדבך נוסף כשהיא מראה כיצד המציאות החיצונית מערערת את תפיסת הריבונות העצמית. בספר שראה אור לאחר מותה ברלנט טוענת שאי־נוחות היא תחושה מכוננת בחיים העכשוויים.²² אי־הנוחות איננה רגעית אלא מתמשכת, ומסגירות אותה תגובות כדוגמת רתיעה, דחייה ואף גועל שעשויות להתעורר במפגש עם חוץ מכל סוג שהוא. לנוכח התנהגות שנתפסת כמביכה או בזויה עשויה תחושת האי־נוחות להתבטא כהסתייגות ואף כתגובה גופנית של התכווצות והסתגרות. לא מדובר במטרד בלבד אלא בהבנה שתפיסת הריבונות – הדימוי העצמי של שליטה – נתונה למתקפה.²³ לשיטתה של ברלנט, תחושת אובדן הריבונות נוכח פעולות שאנו כרוכים בהן בלית ברירה אך איננו יכולים להשפיע עליהן עלולה לעורר גם רגשות של אוזלת יד ורפיון. מיצגי התצלומים מציגים אפשרות של פעולה פוליטית בתוך התנאים האלה: הם אינם נשענים על תקווה לעתיד טוב יותר אלא על ההכרה במגבלות האפשרות לשנות את המציאות. זוהי פעולה של מי שמרגישים שהם מעורבים בעל כורחם במציאות פוליטית בלתי נסבלת.

מיצגי תצלומי הילדים מעזה חושפים אפוא אפשרות של פעולה פוליטית שאינה נשענת על שייכות, זהות משותפת או הבטחה להשפעה, אלא מתעקשת על נוכחות בשוליים. זוהי מחאה שאינה מבקשת להתמזג עם הקונצנזוס המחאתי אלא להציב בו סדק מתמשך: עדות שקטה, מטרידה, שמופנית אל מי שכבר יצאו לרחוב אך אינם מוכנים בהכרח להרחיב את גבולות הדאגה שלהם. באמצעות ריטואל חזותי מוכר – תצלומי ילדים, נרות זיכרון ודומייה – המיצג מפעיל מנגנוני הזדהות בלי לייצר אחווה ומבטא אי־נחת שאינה נפתרת בקריאה לפעולה. במובן זה מדובר בפעולה שאינה מבקשת ריבונות, הכרעה או גאולה פוליטית אלא מתקיימת כעמדה לא ריבונית במובהק – פעולה נספחת שתלויה בהפגנות גדולות ממנה ומודעת למגבלותיה ולפגיעותה. דווקא מתוך ההכרה בקיבעון, באוזלת היד ובכשל של הדמיון הפוליטי, מיצגי התצלומים מנסחים צורה אחרת של מחאה – כזו שאינה מבטיחה שינוי אך מסרבת להיעלם, שאינה מציעה פתרון אך מתעקשת להעיד ושבוחרת לפעול מן השוליים כדי להחזיק יחד דאגה ואחריות במציאות שבה עצם תחושת השייכות מוטלת בספק.