תנועה, תוכנית, תפילה

אני זז. העיניים חקרניות, למודות טקסטים ובני אדם, עכורות, זקנות. הדברים זזים ומתייצבים על פי התמקדות האישון למוד היופי, הצהוב כאות על דף, הנפתח כמו פרח אל החושך, הנסוג כמו צל אל האור.

בחדר אפלולי, רצפת עץ חורקת. בינות לשידה ישנה ולציורי קיר מטושטשים, על הקיר המפריד בין הסלון למסדרון החשוך, הוא מונח, תלוי. אפלת המסדרון מקרינה את צבעה על צבעו החום, הנדמה כשחור נוכח הקיר המאובק. בין משחקי האור והצל ניצב כארון קבורה, מפותח ומפואר בגוונים של זהב מוכתם ושל עץ מושחר, האורלוגין.

המבט יורד מקצהו העליון, הרחב. תנופת העץ גולשת מטה בתנועה מרהיבה, מדורגת, וחושפת את פיתוחי העץ העדינים הנושאים את המדרגה העליונה ומקשרים אותה אל העמודים הארוכים, החדים והזוויתיים הניצבים משני עברי השעון.

השעון: העיגול – התנועה הלא חדלה. פיתולי עץ, זהב ושנהב. מחוגי המתכת השחורים זזים בעצלתיים, בשלושה מקצבים שונים, וחולפים ללא מנוח על פני הסימנים החקוקים בלוח. סביב השעון ניצבים בארבע זוויות שונות פרחי זהב דקים שמשרטטים צורת ריבוע.

ראשית הצליל מגיעה במרווחים קבועים, שיוצרים בתורם את המקצב השקט של הבית. התקתוק התמידי, היציב, כמין צליל עץ בעץ. המבט היורד מתעכב על המדרגה הבאה של האורלוגין: משטח עץ ישר ומפולס שחוצץ בין שלב השעון לשלב הבא אחריו – המטוטלת.

המטוטלת: המשרעת – זהירות עדינה. המשקל העגול והכבד תלוי על מוט מתכת מוזהב. הוא נע בתנופה חרישית וקודרת, מטפס כנגד כוח הכבידה אל הנקודה המסומנת, אל עבר האפס. התנגדות איטית, תהומית, לתשוקת הנפילה. הטיפוס הולך ומאט, המאבק בין תנופת המטוטלת לעוצמת האדמה הולך ומחריף, הכוח כמעט אוזל. כמעט התמקדות. רגע, והמטוטלת קופאת באוויר במה שנראה כמו הזמן עצמו – רועד, שברירי כלהבת נר, ספון ומוגן, שמור בנקודת האפס. נגיעה בנקודה מביאה אל היפוך התנועה – אל הצניחה, אל נפילת הדממה, במהירות הולכת וגוברת ששיאה בנקודת הניצב. ואז שוב בתנופה פוחתת, במעגליות, אל נקודת האפס שמנגד.

נקודת האפס: הרגע שאינו קיים, אך גם שיאה של ההתמקדות, קיצו של הטיפוס ורגע שינוי הכיוון, המעבר לתנועת הנפילה, תפנית הזרימה. המשרעת המקבילה אל הקרקע אוצרת בתוכה את שעתיד להתממש. נקודת האפס: שם מתחוללת התנועה, שם המעבר ממצב למצב, מהלוך לשוב, מטיפוס לנפילה. שם, בנקודת האפס, נולדת התנועה, נהרית התוכנית.

התוכנית היא התנועה. השאר – הנפילה, הנסיקה, שרטוט המעגל – הם רק הגשמה של מה שכבר הוכרע בנקודת האפס. המשרעת – קפואה, צמודה לתוכנית – היא ההוצאה לפועל, המימוש של מה שהוכן זה מכבר, של דבר מה ששורטט כבר בנקודת האפס ומפציע עתה באורח כפול: כהגחתו של דבר מה וכהפצעתה של תוכנית – של עצם קיומה של תוכנית – לחלל העולם.

אומנם יש נקודת אפס.

שום חדש – לא תורה ולא מילה – לא יצמח מאירועי שבעה באוקטובר. אך למצער – אולי, אם יתמזל מזלנו – ניפגש סוף־סוף, ואולי לראשונה, עם דבר מה קדום: עם טקסטים רדומים, עם תורה ישנה.

הפרק הזה הוא פרישׂה של תוכנית, הצדקה של ניסיון. התוכנית נפרשת פה כהקדמה למה שעדיין לא נכתב. לכן אין בה חשיפה אלא רק מצע ראשוני, הצעה – רק קווי מתאר, שרטוט של מהלך אפשרי.

המילים נעות בין העין ובין הפה בתנועת מטוטלת. שהות רבה מדי בנקודה מביאה אל נקודת האפס, ואחריה אל הצניחה. הצניחה היא מצב – אין לזהות אותה כישות, אין לה אופק, היא הגשמה של מה שנשתל בה מלכתחילה. הצניחה והטיפוס הם מימוש התוכנית. ומהי תוכנית? ההתאמה בין מה שהעין קולטת ומפנימה למה שהפה פולט ומחצין.

הפה והעין מקיימים מערך משלים, מבנה של היפוכים. החומר היוצא דרך הפה מופנם חזרה דרך העין ויוצא שוב דרך הפה. אנו רוצים בדבר הפנימי, בדבר מה שקיים בפנים, באיזו עצמות שקודמת לכל החצנה, לכל ביצוע של פעולה חיצונית, אך כדי להגיע אליה אנו מוכרחים להסתובב בסיבוב העין והפה. כדי להכניס אל "פְּנים" כלשהו (מדובר כאן בהכנסה כפולה: הכנסה של דבר מה פנימה אבל גם הפנמה של "פנים" שאפשר להכניס לתוכו), יש להוציא (את הדבר ואת הפנים) החוצה. קדימותה של התוכנית, של נקודת האפס, קשורה בהוצאתה, בהגשמתה של תוכנית.

הפה קודם לעין כי הוא מבסס אותה כקודמת. הפה הוא החושף איזו תוכנית נהגתה בפנים, איזה פנים קדם להוצאתו של הדבר החוצה. המפגש הוא לעולם מפגש עם דבר מה חיצוני שמעיד על מהות פנימית (ויהא זה ה"אני" או ה"אחר"). אין איזו "מחשבה" שקודמת להוצאתה החוצה, דהיינו לדיבור, אלא הדיבור מעיד על מחשבה שקדמה לו. הפה אינו קודם לעין אלא במובן זה שהפה טוען לקדימותה של העין.

יהי כן: ניתֵן לפה את קדימותו הארעית, הזמנית, המבססת את ביסוסו, את חלקלקותו הפילוסופית המטרימה את עצמה. התהפכות משונה, מעגליות עקומה – נתגלגל הלאה בדרך העין והפה. נסתובב במעגל הדברים המתחלפים, נטבול בעולם, בחומר הלובש צורות ופושט צורות, ניכנס ונצא, ניתקל בדבר מה.

אחרי שבעה באוקטובר מצאתי שאני שב אל הטקסטים. המפגש המחודש של העיניים עם הטקסטים צפן בחובו ציפייה למצוא את האבסורד, לפגוש את הפער והזרות – את האי־הלימה – שהטקסטים מקיימים, שתמיד קיימו, עם המצב. אך לא כך: את הפער והמרחק הרגילים החליפו התאמה מוחלטת ומפגש קיצוני.

והינה אבסורד שונה בתכלית. בזמן הקצה, במרחק אי־הלימה מכל דבר, לפתע נתקלים בהולם הגמור, במוכר להחריד, במתאים מדי. כנאמר בשמות רבה:

שאו שערים ראשיכם: שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים. עשה ארון של עשר אמות, כיון שהגיע לפתח בית המקדש – היה הפתח של עשר אמות, והארון של עשר אמות, ואין עשר אמות יכולין להכנס בתוך עשר אמות; ועוד, שהיו טעונין בו.¹

שלמה מבקש להכניס את הארון לבית המקדש, כלומר מפנים, קורא את הטקסט. אך הארון והפתח מקיימים הלימה גמורה, זהות מוחלטת – שמייצרת דווקא אי־הלימה.

ההלימה המוחלטת מייתרת את העין, מוחקת את הפרשן, את זה ששומה עליו לקיים את ההפנמה. המפגש עם הטקסטים היה אפוא הגחתה הקמאית, הראשונית, של תוכנית קיצונית. במקום תוכנית שתבסס את הסובייקט, עלתה מן התהום תוכנית שמוחקת את הפרשן ומייתרת את הסובייקט.

הפרשן המחוק, הסובייקט המיותר, נזרק החוצה מן העולם, ניצב בחוץ, כעוד – "ועוד, שהיו טעונין בו", כלומר כאי־הלימה מסדר שני.

ועם זאת, בין הפה הדומם ובין העין הבוהה, אולי יהיה אפשר לבסס עוד מהות אחת, קודמת אף יותר – תוכנית חדשה.

כיון שבא להכניסו, לא היה יכול. עמד שלמה והיה מתבייש, ולא היה יודע מה לעשות.התחיל להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.²

העמידה נוכח ההלימה הגמורה מעוררת מבוכה, בושה, אי־הבנה. או אז מתחילים להתפלל.

התפילה לעולם נסבה על דבר, הרי שהיא שייכת לסדר משני ופועלת על הסדר הראשי. היא ביצוע של התחלפות העין והפה. ואומנם היא מסוגלת להטרים את בסיסה, ללכת אחורה מרגע ההזנקה שלה. התפילה היא הצבה של תוכנית מחדש.

אך תפילה היא גם ריקון של המקור מתוכנו: תפילה־התפלה. היא חוזרת אל החומריות הראשונית, אל החומר המזמין שימוש מחודש, תפעול מחודש. תפילה היא הזמנה לפעולה.

בין עליית המטוטלת לצניחתה ניבט דבר מה. דבר מה חוזר, מבעד להתהפכויות המטוטלת, מבעד להבלחותיה של התוכנית – דבר מה קדום ופראי. מבעד לכל הרצוא והשוב, מבעד לכל משחקי המילים, למועקות ולנסיונות ההיחלצות, דבר מה עולה וקם, מתנשא בשתיקתו: המשחק עצמו – ציר המטוטלת.

כל זאת כדי לומר: אנחנו כבר בעולם. אנחנו תמיד מתחילים מן האמצע. אבל ביכולתנו לחזור אחורה, להטרים את המצב. ההבנה בוקעת מבעד לפרשנות, בעקבות הפרשנות. כמו העֵרות, כמו השינה, לעולם לא מתעוררים, לעולם כבר ערים, לעולם כבר ישנים, לעולם כבר נמצאים בעולם.

אין לנו אלא לשהות בעולם ולפעול מתוכו. ועם זאת, אפשר בתפילה גם להטרים את העולם. לו יהי כך, הטקסטים שהותירו את הסובייקט מאחור יהיו שער הכניסה. הקהות האופפת, הסבך המסוכן, העולם – מכונה משומנת – מבעד לכל הסחות הדעת:

מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך (אולי יתעשת האלהים לנו ולא נֹאבֵד).³

הפה המתפלל מוציא את הדברים שהעין רואה. שמא יצליח לבסס, אך הפעם, עוד מהות, היחלצות אחרונה.

תפילה זו נכתבה בעקבות מסתו של אליעזר שטיינמן "קיהות".⁴ היא נכתבה כדיאלוג או כהערות בשולי הנייר, פסקה פסקה.

ביצועה: בשעת קהות. ישתדל לנקות מחשבתו, להשהות כל פער בין העין והפה. שהקול יטפס עד האוזן, ייעשה ערוץ למילים – אפשר ותעלה לו ישועה.

*

יוֹצֵר הַזְּמַן, מְהַוֶּה עוֹלָמוֹת אֶל גּוּפָם, אַתָּה, הַמִּסְתַּוֶה בֶּעָשָׁן – מַצְלִיף בְּעָלִים שַׁלֶּכֶת, כִּתְמֵי צַחֶקֶת. הַמַּרְבֶּה שָׁעוֹת כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם, מַרְבִּיעַ זְמַנִּים כִּדְגֵי הַמַּיִם. אוֹי, הַנּוֹתֵן עוֹד יוֹם, הַנּוֹתֵן רַק עוֹד יוֹם. מַעֲטִיר זְמַן עַד הָעֵינַיִם, אַתָּה, הַמְרַחֵם כִּפְלַיִם.

הוֹי, מַעֲנִיק שְׁעוֹת חֶסֶד לַאֲסוּרֵי בֶּגֶד. הַמֵּטִיחַ דַּקּוֹת מִשָּׁמַיִם, עַל עוֹלָם חָרוּךְ שְׁנָתָיִם. פְּצִיעוֹת סַכִּינֶיךָ הֵן דִּמְמַת שְׁנִיּוֹתֶיךָ. פּוֹקֵד עַל אָדָם שְׁנוֹתָיו, רוֹגֵשׁ רָעוֹת עַל יָמָיו. הֱיֵה רַחוּם בִּשְׁעוֹת רֵיקוּת – הַקָּשָׁה שֶׁבָּהֶן: שְׁעַת קֵהוּת. מִי יוֹדֵעַ מַעֲטֵה אֵימַת הַדְּמָמָה – חֲלַל הַשְּׁתִיקָה?

הֱיֵה רַחוּם בְּעֵת יְצִיאָה מִשַּׁעַר – תְּנוּעַת כִּבּוּי הָאֵשׁ, עוֹבְרֵנִי מֵחֲמֵשׁ לְשֵׁשׁ, בּוֹרֵא אַיִן וָיֵשׁ. מַצִּיג כֹּל, מַעֲלִים אֶת מָה שֶׁאֵין, מַצִּיג וְשׁוּב מַצִּיג, מַצִּיג עַד הַגָּרוֹן הַיָּבֵשׁ. הַצֵּג נָא לַמֹּחַ הַקְּהֵה עוֹד תְּחוּשָׁה – חֻלְשַׁת הַדַּעַת אוֹ עַצְבוּת, רְאֵה הָרֵיקוּת, רְאֵה אֶת הַפַּחַד הַנֶּאֱבָד. שְׁמַע קְרִיאַת נַשׁ: אַיֵּה מוּעַקְתְּךָ הַמּוֹצֶצֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ, גַּע בֶּאֱנוֹשׁ וְיֵמָשׁ. אֲנִי כֻּלִּי צְעָקָה – הֲוָיָה שֶׁל אַיִן, רִיק נִכְנַס אֶל פִּי הַפָּעוּר, וַעֲדַיִן: אַיֵּה שַׁעַר וּמַדְרֵגָה, אֵין כָּל תּוֹךְ וְאֵין יְצִיאָה. אַיֵּה שׁוֹצֵף הָאוֹר, אַיֵּה חֶשְׁכַת הַלַּיִל, וְאַלְלַי בְּקֶרֶן תַּיִל אוֹ דִּקּוּר הָאָיִל. הַכֹּל עוֹמֵד מֵת וְקַר מָשָׁל הַנֶּפֶשׁ: דְּמוּת הַבָּקָר. חֲרָדָה וּבוּשָׁה – מָשָׁל הַנֶּפֶשׁ הֶחְזִיקָה בְּחַיּוּתָהּ. הֲוָיַת סְרָק סְרָק מְהַדְהֶדֶת still וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת עוֹד מְלַטְּפוֹת steel, וְכָל הַמִּפְעָלִים מְיַצְּרִים טֶקְסְטִיל.

וְאַתָּה.

אֲנִי נִכְנָס אֶל הַתּוֹךְ, וְאַתָּה מְגַלֶּה אֶת אֵינְפָּנֵיךָ. אֲנִי יוֹצֵא מֵחָדָשׁ וְשׁוּב, בִּתְחוּשַׁת כִּשָּׁלוֹן, מֵסֵב פָּנַי אֶל הַתּוֹךְ. אַיֵּה גְּבוּרָתְךָ, אֲדוֹן עוֹלָמִים. אֵינְפָּנֵיךָ בּוֹהֲקוֹת הַיּוֹם בְּאוֹר יְקָרוֹת, הַשָּׁמַיִם כְּתָמִים, דָּמִים. הַחֹשֶׁךְ מִתְאַסֵּף סְבִיב רַגְלֶיךָ, אוֹי, רַגְלֶיךָ הַיּוֹרְדוֹת מָוֶת. שֶׁמָּא זוֹ שְׁעַת רַגְלַיִם. הִנֵּה, כְּבָר שְׁעָתַיִם. וַעֲדַיִן, מִתְיַפֶּה. לוֹבֵשׁ צְלָלִים כַּעֲדָיִים.

הָיִיתִי רוֹצֶה לְהִדָּבֵק בְּחֶשְׁכָתְךָ. לְהִשָּׁטֵף בְּבֹהַק פָּנֶיךָ הַמְּנַקּוֹת, לִרְאוֹת דֶּרֶךְ עֵינַי הָעֲכוּרוֹת. רְאֵה הַשֶּׁמֶשׁ אֵל מוּלְךָ כְּאֵינָהּ זוֹרַחַת, זֶה רַק קִפְאוֹנְךָ הַנָּסוּךְ סָבִיב. הֱיֵה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת, הֱיֵה דְּמוּת מֻגְדֶּרֶת, הַצֵּל עַל הַנּוֹפִים וְהַמַּרְאוֹת. דַּבֵּר דֶּרֶךְ הַשְּׁתִיקוֹת.

הַמֹּחַ הַקְּהֵה מְצַפֶּה לְהִתְגַּלּוּת. הַכֹּל נוֹהֵר בַּאֲלַכְסוֹן אוֹ בִּמְהֻפָּךְ, אֶל הָאֲדִישִׁים! רְאֵה אֶת הָעֵצִים! הַמֹּחַ הַבּוֹהֶה מְמַלְמֵל תְּפִלָּה, הָעֵצִים מְמַלְּאִים אֶת הָאֲוִיר וְהַשָּׁמַיִם, הָעֵצִים בִּמְהֻפָּךְ לָעֵינָיִם! מַרְאֵה תַּעֲתוּעִים אוּלַי, הִשְׁתַּפְּכוּת הָרְקִיעִים אוּלַי, הַמֻּשְׂכָּלוֹת אִבְּדוּ מַשְׁמָעוּתָם וַדַּאי! אַיֵּה אַתָּה אֲדוֹן הַנְּחִירַיִם, נוֹפֵחַ הַשְּׂפָתַיִם? אַיֵּה טַעַם וְרֵיחַ? הוֹי הַמַּכְחִיד עוֹלָם וְנֶפֶשׁ, הוֹי הַמְהַוֶּה אֶת הָעוֹלָם בְּאֵינְסְפוֹר פְּעִימוֹתָיִים. גַּאֲוָתוֹ עַל אֵשׁ וָמַיִם. הוֹי הַמִּתְגַּדֵּל בְּיוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא שָׁמַיִם, אַיֵּה כַּעַס וּבְאוּשִׁים, אַיֵּה עֲנָבִים וּבִעוּתִים?

רַק אַתָּה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רַק אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה קָשׁוֹת הַשָּׁעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת עַל הָאָדָם, וּבִפְרָט כַּמָּה קָשָׁה הִיא שְׁעַת הַקֵּהוּת. וְלוּ לְפָחוֹת אָהַב אוֹ שָׂנָא דָּבָר, וְלוּ לְפָחוֹת פָּצַע בַּבָּשָׂר, וְלוּ לְפָחוֹת עָבַר חֵשֶׁק, וְלוּ לְפָחוֹת נְעִיצַת שִׁנַּיִם, וְלוּ בִּבְשָׂרִי, וְלוּ יָחוּשׁ בְּחִילָה, גֹּעַל נֶפֶשׁ אוֹ שְׁאַט נֶפֶשׁ.

שְׁמַע נָא אַךְ אַחַת: רָאִיתִי אוֹתוֹ בְּעִזְּבוֹנוֹ, וְלוּ נִחֲתָה בּוֹ מַהֲלֻמָּה אַחַת לְטַלְטְלוֹ, לְזַעְזֵעַ אֶת רוּחוֹ, דְּבָר מָה מִפְלַצְתִּי שֶׁיִּגְדַּל בּוֹ, אוֹ מִסְּבִיבוֹ.

אַךְ הֵיטֵב יָדַע כִּי דְּבַר מָה לֹא יִתְחוֹלֵל.

רְאֵה אֶת עֲלִיבוּתוֹ, דַּלּוּת כְּפִירָתוֹ, מָתַי עַד מָתַי יִתְבַּזֶּה זֶה הַחוֹלֵם הַזֶּה, זֶה מִין צְלִיל כָּזֶה, זֶה הוֹ זֶה, אוֹ, אוּלַי זֶה. הוֹזֶה. אַיֵּה.

אַתָּה בְּאֵינוּתְךָ, בְּהוֹד אִלְּמוּתְךָ, רְאֵה בְּנֵי הָאָדָם לְפָנֶיךָ כְּעַמּוּדִים בִּפְנֵי תִּקְרָה, מְטִיחִים מִשְׁקָלָהּ עַל הָאָרֶץ. וּמִי יוּכַל הֶחֱזִיק שְׂאֵת?

אַדְמָתְךָ אַדְמַת בּוֹץ, שָׁמֶיךָ שְׁמֵי גֶּשֶׁם. אֵל קַנַּאי, נָע בַּחֲשַׁאי. מִתְקַיֵּם וְאֵינוֹ חַי. מְאַיֵּן אֶת הֲיֵשׁ וּמְְיַיֵּש אֶת הָאַיִן. מְשַׁעֵר הַמַּחֲלָה, הַגּוּף הַבָּרִיא זוֹעֵק תְּפִלָּה. הַכֹּל קוֹרֵן אוֹתְךָ הַבֹּקֶר הַזֶּה. מַלְכוּת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ מְבַשֶּׂרֶת גְּבוּרָתְךָ. וְהַכָּן הַמִּתְקַפֵּל, וְהַמִּקְלֶדֶת. הֱיֵה רַחוּם בִּתְפִלָּתוֹ הָאוֹבֶדֶת. לְבַשׁ טַלִּית, הִתְאַזֵּר בְּאַדֶּרֶת. גַּע וְיֶעֱשַׁן. שְׁמַע תְּפִלָּתוֹ הַקַּבְרָנִית: בֵּית דִּין צוֹרֶרֶת, וְיִגְרְרוּ אוֹתוֹ לַשַּׁעַר בִּשְׂעָרוֹ. מַכָּה תַּהַלְמֶנּוּ, רוּחוֹ מִתְנַדֶּפֶת – כָּל יֵשׁוּתוֹ מִתְפַּצְפֶּצֶת. שׁוֹמֵעַ הוּא בַּמֶּרְחָק קִינַת הַכִּנּוֹר, אוּלַי בְּכִי צִפֳּרִים – אַךְ לֹא, עֵינָיו עֲכוּרוֹת, לִבּוֹ כַּוֶּרֶת.

לִבּוֹ חֹרִים חֹרִים – לִבּוֹ פִּנּוֹת סְתָרִים, לִבּוֹ מִשְׁחֲקִי צְלָלִים, לִבּוֹ חוֹלֵם לְתִפְאֶרֶת: אֲהוּבָיו קָמִים – נוֹרִים וְנוֹפְלִים, אַיֵּה אַתָּה אָדוֹן מְחְשַׁכִּים, פַּסָּל הֶעָלִים? מוֹחֵא הַכַּפַּיִם, רְעָמֶיךָ תֻּפִּים מְצִלְתָּיִם. אֵל הַהִיסְטוֹרְיָה, סְבִיבוֹתָיו אָדָם רַב, אָדָם בַּהֲמוֹנָיו. אָדָם מְלוֹא הָעַיִן. מַרְעִים בְּצֶבַע וּתְנוּפָה, צְבָעָיו אֲדֻמִּים, צְבָעֶיךָ – צַיָּר הַשְּׂרֵפָה.

הוֹי אֵל יָחִיד וּמִתְיַחֵד, אֵל מְפֻצָּל וּמִתְפַּצֵּל, הַבּוֹרֵא עוֹלָמוֹ לִשְׁנַיִם, אַף יוֹתֵר. הַנֶּעְלָם בְּהִשָּׁמַע קוֹל, הַנִּסְתָּר תַּחַת הַמַּסְוֶה. הַמְיֻחָד בִּשְׁמוֹ שֶׁאֵין לִנְקֹב, מוֹפִיעַ בֶּהָדָר וְנֶעֱלָם, בִּתְנוּפַת חֲרִיטָה וְרַעַשׁ מַזְגָּן. מִפָּנָיו נוֹפְלִים כְּמוֹ בְּגָדִים מֵאָרוֹן. תַּחְתָּיו מִתְלַחֲשִׁים כְּמוֹ קָנִים עַל יְאוֹר. אוֹי אָב יְקָר וְרַחֲמָן, "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע", שְׁמַע נָא תְּפִלָּתִי, אֲנִי, שֶׁרָצִיתִי יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה מֻתָּר לִי לְבַקֵּשׁ. שְׁמַע נָא אֶת נַפְשׁוֹ הַמְּטֻמְטָמָהּ, נוֹהֵם הוּא כְּחַיָּה: וּלְוַאי יָבוֹא עָלָיו שֶׁבֶר. מַעֲטֵה כְּבוֹדוֹ הִשְׁלִיךְ, גּוּפוֹ כְּבֶהֱמַת הָעֵדֶר. צִוְחוֹתָיו וְנַהֲמוֹתָיו אֵלֶיךָ, קִרְקוּרוֹ בְּשֶׁצֶף קֶצֶף. חַיָּה מוּזָרָה, מְדַבֵּר כַּבְּהֵמָה, צוּרָתוֹ – גְּאוֹן אָדָם, רוּחוֹ – רוּחַ קֶבֶר. אָדָם נָע וָנָד, אָדָם לְלֹא הֶרֶף. מַכִּיר פָּסוּק אֶחָד מֵאֶלֶף: "יְהַלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד".

זוֹהִי תְּפִלָּתוֹ אַב הָרַחֲמִים, אֵל קָדוֹשׁ, אֵינְפָּנִים. זוֹהִי תְּפִלָּתוֹ, תְּפִלָּה עוֹלֶבֶת, תְּפִלַּת קֵהוּת. רוֹצֶה הוּא לְהַחֲלִיף אֶת הָאַיִן בַּיֵּשׁ, אֶת אֲדִישׁוּתְךָ הַכַּבִּירָה בְּזִמְזוּמוֹ הַמַּטְרִיד שֶׁל הַשֶּׁבֶר. וְרַק אַתָּה, אֵינְפָּנִים, אֵל קָדוֹשׁ, מְעַקֵּם הַמִּלִּים, הַמֵּקִים לִתְחִיָּה, וּבַאֲמִתּוּתְךָ, מִשְׁוָאָה: הַמַּכָּה הִיא הַתְּרוּפָה.

אָכֵן, כְּשֶׁבָּא אָדָם עַד דַּכָּא אֵין סָעַד לוֹ ואֵין תְּרוּפָה אֶלָּא בַּשִּׁבָּרוֹן הַגָּמוּר. אָכֵן, אַתָּה, הַהוֹלֵם, פּוֹעֵל צֶדֶק וְגוֹמֵל חֶסֶד, מַכִּיר צִפְעִי צְפוּנוֹת, הַמִּתְקָרֵא רָכוּן, הַמְּיָרֵא חָמוּם. הוֹ אַתָּה, אֲדוֹן הַתַּבְהֵלָה, בִּשְׁעַת מְצוּקָה, אַתָּה הַמְּצַוֶּה: הִתָּקַע.

אוֹ – הִלָּחֵם. רוּץ וְאַל תְּרַחֵם. הִתְקַפֵּל, וְשׁוּב הִתְקַפֵּל. וַאֲנִי הַקָּטָן נִבְהָל וְנִבְהָל, עַל סַף תְּהוֹם, יוֹדֵעַ. הֵן אַתָּה. רוֹחֵק מֵחֲשֵׁכִים, לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ מִתְפַּלְלִים וְקוֹפְצִים. מִבַּעַד חֹשֶׁךְ וְעוֹד חֹשֶׁךְ, דְּיוֹטָה תַּחְתּוֹנָה שֶׁל נֶפֶשׁ. אֵל נְפִילוֹת, צְנִיחַת תְּהוֹם רוּחוֹ, תִּפָּתַח אֲדָמָה לִקְרָאתוֹ. בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי הָאֲרֻכּוֹת, עַצְמוֹתַי הַגְּרוּמוֹת, אֲמַשֵּׁשׁ אַחֲרֶיךָ, מַפִּיל הַדְּמָעוֹת.

אָנָּא, אֵל נִשְׂגָּב, מִלּוֹתָיו הֵן צַו וְצַו, עֲזֹר וּתְנַעֵר רוּחִי. בִּצְרִיבָה. בְּמַעֲלֵה הַסְּפִירָה. לְטַפֵּס עַד הַיְּסוֹד, וּבִתְנוּעַת הַתְּפִלָּה, מִלּוֹת הַנְּפִילָה, תָּשִׁיב לָאָדָם צַלְמוֹ, תָּרִים קַרְנוֹ, הַבּוֹלֶטֶת מִמִּצְחוֹ. אוֹת קַיִן עַל גּוּפוֹ. פַּחַד אֵימִים, אֵל מְרוֹמִים. מַה בֶּצַע לְנֶפֶשׁ מֻכַּת קֵהוּת וּנְגוּעַת טִמְטוּם בִּלְטִיפוֹת וּבְלִבּוּבִים? שַׁצֵּף אַדְרֵנָלִין.

אָדָם נִתָּךְ לְלֹא צַעַר וְרֹגֶז, גּוּפוֹ קָרוּעַ, לִבּוֹ שָׂרוּעַ, לֵב חַיַּת הַשָּׂדוֹת, לֵב תְּלוּלִיּוֹת, לֵב בּוּל עֵץ. שְׁבֹר נָא, יָקָר וְרַחֲמָן, אֶת אֲדִישׁוּתִי הָרֵיקָה. חֲשֹׂף אֶת הַיְקָר בְּנִשְׁמָתִי, אוּלַי תָּשׁוּב וְתִרְפָּא לִי. לֵב עָקוּד בְּיַד סַדָּן, הַפַּטִּישׁ הַמּוּנָף בְּעָצְמַת הָאָב. מַבָּטוֹ הַקַּר, פַּרְצוּפוֹ הַמֻּרְעָב. קוֹלוֹת חֲבָטָתְךָ – רְעָמִים בַּמֶּרְחָק. בָּרָק מַבְהִיק וּפַרְצוּף נִבְהָל. גִּצֵּי הָאֵשׁ, לֵב בְּפַטִּישׁ, אֶבֶן בְּאֶבֶן. הַדְלֵק הַזּוֹלֵל בַּמַבָּט.

מוֹצִיא אֲנִי דְּבָרִים אֵלֶּה מִפִּי. בְּעַל כָּרְחִי. מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ, רַבְפָּנִים. הֵן רָאִיתִי פַּעַם מַקֵּל בַּמֶּרְחָק, מַקֵּל כְּמִין שִׂרְטוֹן – גַּעְגּוּעַי אֵלָיו, אֶל עַמּוּדוֹלָם.

עָלָיו רָאִיתִי נֹגַהּ וּפְרָחִים, מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים.

הֵן עַל כָּל מַכּוֹתַי חַיָּב אֲנִי בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל.