רמזים מתחת למנורה: על ה"אחר" הכישופי של קופרניקוס

זהו סיפורה של הדיאגרמה המדעית המפורסמת ביותר בהיסטוריה – תמונת מבנה היקום של ניקולאוס קופרניקוס (Nicolaus Copernicus), שבה לראשונה הוצבה השמש במרכז. הנה היא, כפי שהופיעה במהדורה הראשונה של ספרו, הנקרא על תנועת הכוכבים ומסלוליהם (1543) .

הדיאגרמה של היקום ההליוצנטרי מתוך ספרו של קופרניקוס ״על תנועת הכוכבים ומסלוליהם״ (1543). באדיבות ספריית הוטון, אוניברסיטת הרווארד

ספרו המונומנטלי של קופרניקוס מכיל לא מעט דיאגרמות גיאומטריות המסבירות את עצמן. כמו בכל ספר מדעי המבוסס בעיקר על ייצוגים לוגיים וגיאומטריים של הטבע, גם כאן נזקק הקורא רק לאינדקס הייצוגים של הנקודות על הדיאגרמה הגיאומטרית כדי לקרוא ולהבין את משמעותן. זאת ועוד, גם בכתבים פילוסופיים תואר הטבע באמצעות לוגיקה וטקסט המסביר את עצמו, ושאינו נדרש כלל לייצוגים של הטבע כמו שהם, כאובייקטים. מה שנראה לעין, תופעות הטבע הנחזות והנקלטות בחושים, נדחק למעמד של אשליה. המדע הישן – הפילוסופיה של הטבע של אריסטו והאסטרונומיה של תלמי – לא נזקק לאובייקטים של הטבע. תיאור האובייקטים של הטבע ואיכויותיהם נשאר בממלכת המאגיה, ובעיקר המאגיה של הכוכבים, שבה התמקדו הוגים שונים בתיאורם של כוכבי הלכת כאובייקטים של הטבע, בהבנת איכויותיהם, בשחזורם הצורני והאיכותי על גבי ארטיפקטים וקמעות, ובאמצעותה תומרנו ונשלטו חוקי הטבע וגורל האדם.    

מיליוני זוגות עיניים ודורות של חוקרים שהתבוננו בדיאגרמה ההליוצנטרית של קופרניקוס ראו בה ניסיון פילוסופי או גיאומטרי להבהיר את חוקי הטבע ולהסביר את הטעות האופטית של האדם הרואה את השמש, הירח, כוכבי הלכת וכוכבי השבת כסובבים את כדור הארץ. למען המתמטיקאים הצליח קופרניקוס לבנות תיאור גיאומטרי אסתטי, הרמוני ואחיד לתנועתם של כל כוכבי הלכת. למען הפילוסופים של הטבע, חסידי אריסטו ואבן-רֻשד, סילק קופרניקוס כמה סתירות פיסיקליות בשיטתו של תלמי, בעיקר באמצעות מבנה יקום קונצנטרי שבו כל גלגלי הכוכבים מקיפים מרכז משותף. אבל אף אחד מן החוקרים לא ראה בדיאגרמה של קופרניקוס לא רק ייצוג אסתטי גיאומטרי המבהיר את חוקי הטבע, אלא גם ייצוג של אובייקט של הטבע. 

זאת ועוד, לדימויים שנדפסו בספרים הישנים לא נלוותה, כפי שמקובל כיום, פסקת הסבר מתחת לתמונה האמורה להבהיר את  משמעות הדימוי ותפקידו בשרשרת הטיעונים של המחבר. תחת זאת העדיפו המחברים והמדפיסים להציב את הדימוי במקום הרלוונטי ביותר בטקסט, שבו מתקיימים יחסים מפורשים בינו לבין המילים. הטקסט המקיף את הדיאגרמה של היקום ההליוצנטרי נקבע ככל הנראה על ידי קופרניקוס עצמו. לא רק מכיוון שהוא פיקח (באמצעות תלמידו יואכים רטיקוס [Joachim Rheticus]) על מלאכת ההתקנה של כתב היד לדפוס, אלא בעיקר משום שאנו מוצאים טקסט דומה, הממוקם סביב הדיאגרמה, גם בכתב-היד של קופרניקוס (שלפיו נדפס הספר). מכאן נוכל להניח כי הטקסט המקיף את המקום שבו מציג קופרניקוס את הרעיון ההליוצנטרי באמצעות דימוי הוא בעיניו בעל חשיבות רבה להבהרת הרעיון כולו. ואמנם, הטקסט המקיף את הדימוי מתייחס לבני סמכא מן העת העתיקה, שטענו שהשמש היא מרכז הטבע. וכך כותב קופרניקוס:

"אולם, במנוחה ניצבת השמש במרכז של הכול. שהרי במקדש יפה זה, מי ימקם מנורה זו במקום אחר או טוב יותר מאשר במקום שבו היא יכולה להאיר את הכול בו זמנית? שהרי השמש לא בטעות נקראת בפי כמה אנשים 'המנורה של היקום', השכל של היקום'; ו'השליט של היקום' בפי אחרים. הֶרמֶס טריסמֶגיסטוּס כינה אותה 'האל הנראה', ו'אלקטרה' של סופוקלס – 'הנראית על-ידי הכול'. ואמנם, כאילו היא יושבת על כיסא מלכות, השמש מושלת במשפחת כוכבי הלכת הסובבים אותה" (9 .p ,1543)1 [ההדגשות שלי, אב"ז].

בפסקה זו מבסס קופרניקוס שני מהלכים: שימוש במטפורות מאגיות הגוזרות את מיקום השמש מתפקודהּ בטבע, והתייחסות אל השמש כאל אובייקט של הטבע, שאפשר לתאר את תפקודו ומיקומו בצורה של דימוי ולא רק של ייצוג גיאומטרי, כלומר כייצוג אמיתי של אובייקט של הטבע. ברור כי קופרניקוס אינו מתכתב בפסקה חשובה זו עם הביקורת הפיסיקלית או המתמטית של המודל ההליוצנטרי, אלא דווקא עם מסורת אינטלקטואלית שהיא כביכול א-רציונלית, קרי: עם הפרדיגמה של המאגיה של הכוכבים שביקשה לייצג את תפקודה ומיקומה של השמש בצורה של אובייקטים.

רעיונות ומטפורות מסוג זה היו זמינים לקופרניקוס במסגרת קורפוס מקיף של כתבים אסטרולוגיים ומאגיים שהיו נפוצים ביותר באוספי כתבי-היד של ימי הביניים. אך השימוש במטפורות לתיאור תפקוד השמש כ"מושלת" (gubernat), ומכאן כ"מנורה" המאירה את היקום (lampadem) וכ"מלכה" המושלת בכוכבים, מצביע על מקור אחד מסוים, שאותו בחר קופרניקוס להסתיר באמצעות סימונו כ"אחרים" (alri). לא נראה שהמקור למטפורות המאגיות של קופרניקוס הוא הקורפוס של כתבי הרמס טריסמגיסטוס שנאספו, הובאו לדפוס והופצו על ידי מרסיליו פיצ'ינו (Ficino Marsilio), שכן כאשר קופרניקוס מתייחס לקורפוס זה הוא עושה זאת בגלוי, ואף שם מילים בפיו של הרמס טריסמגיסטוס, כגון "השמש היא השכל של היקום". זאת ועוד, למרות מרכזיותה של השמש בכתבי הרמס טריסמגיסטוס, איננו מוצאים בהם התייחסות לשמש כאל "מנורה" ומלכה ה"מושלת" בכוכבי הלכת. למַעט הקורפוס של הרמס טריסמגיסטוס, החיבור הפופולרי ביותר ששימש בתקופת הרנסנס מדריך למאגיה של הטבע (magia naturalis) היה הפּיקַטריקס (Picatrix), בשמו המקורי בערבית ע'איית אל-חכים, ובתרגומו העברי הימי-ביינימי תכלית החכם.

הפּיקַטריקס הוא טקסט פילוסופי מן המאה ה-11 העוסק בקמעות, שנכתב באנדלוסיה; בתרגומו הלטיני הוא נעשה לאחד הטקסטים החשובים להוגים ששאפו לחולל "מהפכה מדעית-מאגית" והתכוונו לאתגר את הפילוסופיה של הטבע של אריסטו ולהעמידהּ על יסודות חדשים. הפּיקַטריקס הופיע ברגע היסטורי, שבמהלכו עשו פילוסופים שימוש במושגים מאגיים כמו "כוחות", "פעולה מרחוק", "קרינה" ו"שליטה בטבע", תוך שהם מתארים טבע בעל נפש המלא כוחות ואנרגיה, ותוך שהם חונכים למעשה את הפילוסופיה האינדוקטיבית כפילוסופיה החדשה של המדע. 

בידינו רק ידיעות מועטות על טקסט זה, שנכתב במקורו בערבית ותורגם תחילה לעברית, ועל מחברו האנונימי ומתרגמו האנונימי. אלפונסו העשירי הורה לתרגם את הטקסט לספרדית קסטיליאנית ב-1256 (1980 Pingree) כחלק משאיפתו להפוך את השפה הקסטיליאנית המדוברת לשפת הספר בכל רחבי ממלכתו. הוגים נוצריים מאוחרים יותר תרגמו את הטקסט ללטינית, תוך שהם מציינים בהקדמה שכותרת התרגום היא "פיקטריקס" הואיל ו"הפילוסוף פיקטריקס החכם, האצילי והנכבד קיבץ את הכתבים ממאתיים ספרים שונים של פילוסופים רבים".2

המחבר האנונימי, או "פיקטריקס" כפי שהתרגום הלטיני מכנה אותו, חילק את חיבורו לארבעה ספרים, שכל אחד מהם מכיל כתריסר פרקים. מבט חטוף על תוכן העניינים מגלה כי החיבור כולל (נוסף על מרשמים מאגיים) דוקטרינות פילוסופיות החיוניות, לדברי המחבר, לכל מי שמתעניין במאגיה של הכוכבים. בין הדוקטרינות הללו נוכל למצוא: תיאוריה של המאגיה; תפקידה של "רוח היקום" ביצירת תנועה; מרכזיותם של השמש וקרניה כנושאות את האיכויות הפיסיקליות של "רוח היקום"; ותפקידו של המכשף בחשיפת ישויות פיסיקליות-רוחניות אלה – ושליטה בהן – באמצעות ניסוי, כימות ומניפולציה של חוקי הטבע. אך הטקסט לא רק מבהיר את הדרכים שלפיהן גופים "פועלים מרחוק אחד על השני" באמצעות ישויות פיסיקליות-רוחניות (כוחות, קרינה, חום), ומתקדמים במרחב באמצעות המדיום של האוויר או האֶתֶר, אלא גם מבקש לצייד את הקוראים בטכניקות לשליטה בישויות פיסיקליות-רוחניות אלה, וכך ליצור "פעולה מרחוק" מניפולטיבית על הגופים השמימיים למען מטרות האדם.

בהקדמה לטקסט פורש המחבר את סיבת חיבורו – רצונו להאיר את טבעה של המאגיה, שנשמר בסוד על ידי הפילוסופים הקדומים. המחבר מציב את עצמו אפוא ברגע של משבר היסטורי, שבו התעורר הצורך ללקט את הידע האזוטרי על המאגיה של הטבע ואת המרשמים וההוראות המעשיות בתחום זה למעין "מורה נבוכים" של המאגיה על מנת להנגישהּ לציבור כולו. ואמנם, בכמה אזכורים ביוגרפיים בטקסט טוען המחבר שנועץ ב"מאתיים ספרים של פילוסופים רבים". הוא מזכיר מקורות שונים, ביניהם טקסטים הודיים, כשדיים ונבטיים (במקביל לטקסטים נוספים, אך חשובים פחות, של היוונים והמצרים), תוך שהוא מגלה שליטה מרשימה בתרבויות המזרח בעת העתיקה. המחבר האנדלוסי חי בנקודת מפתח בזמן ובמרחב, שבה הביאו עימם זרמים של חילופים בין-תרבותיים ידע ופרקטיקות מאגיות, שנוצרו בנקודות מוצא תרבותיות שונות ועברו תהליך של הנהרה, סטנדרטיזציה וליקוט לספר אחד.

במטפורות המאגיות של קופרניקוס אנו מוצאים דמיון מורפולוגי לפסקאות מסוימות המופיעות בפיקטריקס, שבהן מהדהדים טיעונים בעניין מרכזיותה של השמש ועוצמתה יוצאת הדופן. הפּיקַטריקס טוען שהגופים השמימיים משפיעים על הטבע בתיווכן של ישויות רוחניות-פיסיקליות (כוחות), הניתנות לתפיסה ושימוש באמצעות חפצים ודימויים מקודשים וקמעות. הוא גם טוען שהשמש, מקורן של ישויות אלו, מושלת באמצעות קרניה ביקום כולו. בספר 3 פרק 8 מטעים הפיקטריקס: "החכמים הנבטיים אמרו שהכוח והפעולה של הגופים השמימיים מקורם בשמש" וש"כוכבי הלכת הולכים אחריה בהשפעותיהם, מצייתים לה ומשתחווים בפניה, ומפעילים את כוחם על פי מיקומה של השמש. שורשי כוחותיהם של כוכבי השבת הם בשמש ו"כוכבי השבת הם השפחות של השמש, הם משרתים אותה, מצייתים לה ומשתחווים לה". אמונה זו לוּותה גם בטקסי פולחן. "האנשים האלה, הנבטים", מציין הפיקטריקס, "התפללו לשמש ושיננו: 'כל הדברים הנוצרים, נוצרים מן הכוח שלָך; כל הדברים הנשלטים, נשלטים על ידי המשילות שלָך; באמצעותֵך חיים כל כוכבי הלכת, וכל הדברים בטבע שורדים בזכותֵך" (Ghāyat al-ḥakīm p. 229).3

הפּיקַטריקס אינו מסתפק בהבאת מטפורות כמו "מושלת" או "דומה למלכה", המוצגות כשאולות מן התיאולוגיה העתיקה של הנבטים, אלא גם מציג את המטפורה של היקום כ"מקדש" ואת השמש כ"מנורה" שלו. בספר 4 פרק 3 מספר הפּיקַטריקס על חכמי הכשדים, שתיארו את העיר האגדית שייסד הרמס טריסמגיסטוס במצרים. הייתה זו עיר שהוקמה בהתאם למודל מבנה היקום. שמה היה אדוסנטין (Adocentyn ,[madīnat al-Ashmūnīn] ,الأشمونين) ואנשיה היו "המלומדים ביותר במדעים העתיקים, בדברים העמוקים שבהם ובסודותיהם, ובמיוחד במדע האסטרונומיה" (שם).4 בפסגת המצודה שבמרכז העיר, מספרים חכמי הכשדים, בנה הרמס טריסמגיסטוס מגדל בגובה שלושים אמה ועל פסגתו קבע ספֵירה דמוית מנורה, אשר "צבעיה משתנים בכל יום בשבוע" והיא מאירה את העיר בכל יום "בצבע אחר". את העיר הקיפו חפצים ודימויים שונים ומשתנים, שבאמצעותם הפכו תושבי העיר "למוכשרים ומלאי פעילות, חופשיים מחטא, חולשות ועצלות" (שם).

בחינת היחסים הבין-טקסטואליים מראה כי המטפורות שהביא קופרניקוס בדברו על המאגיה של הכוכבים מהדהדות את אלה של הפיקטריקס. אך אנו לא נוכל להסתפק בדמיון מורפולוגי זה. האם ייתכן שקופרניקוס היה מודע לקיומו של הפּיקַטריקס ולטיעונים שבו? האם יש סיכוי שאחד מכתבי-היד של הפּיקַטריקס הגיע לידיו?

סקירה של כתבי-היד של הפּיקַטריקס ששרדו בארכיונים אירופיים שונים ממחישה את היקף הקריאה בטקסט זה ואת גלגוליו, כפי שאפשר לראות גם מציטוטים של ספרים בני התקופה. הוגים בני המאה ה-15 ראו את המאגיה והמאגיה של הכוכבים כדיסציפלינות שנולדו במזרח הקרוב בעת העתיקה כתוצאה מחילופים בין-תרבותיים של כתבי קבלה עבריים ושל כתבי כישוף ערביים. מגלגוליו של הפּיקַטריקס במרכזי הרנסנס האיטלקי ובמרכזים אירופיים אחרים התפתחה המאגיה של הטבע כתורה מעשית חלופית לפילוסופיה של הטבע. בעיני ההוגים בני תקופת הרנסנס שהיו אנטי-ממסדיים נחשבה המאגיה של הכוכבים  לא רק למסגרת של מדע אינדוקטיבי לפילוסופיה של הטבע, המשמשת לערעור ההגמוניה של הפילוסופיה האריסטוטלית הטלאולוגית; הם גם הציגו את המאגיה הזאת כפרקטיקה מדעית המושרשת בתרבות הלא-אירופית. מרסיליו פיצ'ינו (Ficino Marsilio) וג'ובאני פיקו דלה מירנדולהPico della Mirandola) Giovanni), למשל, רכשו כתבי-יד של הפּיקַטריקס וגם שאלו ממנו בכתיבתם על התיאולוגיה הקדומה, על המאגיה של הטבע ועל האסטרולוגיה. בספרו המונומנטלי De vita libri tres  (שלושה ספרים על החיים), שזכה לתפוצה רבה, מצטט פיצ'ינו את הפּיקַטריקס בשמות הגנריים "אסטרולוגים ערביים", "אוספים ערביים" ו"קמעות ערביים", תוך שהוא מציב אותו כ"אחר" האולטימטיבי, ולעיתים הוא מצטט אותו אף ללא הפנָיָה למקור כלשהו. פיצ'ינו הרבה להישען על הפּיקַטריקס בספר השלישי של "על החיים", במסגרת דיון בשתי סוגיות מרכזיות: ראשית, במקום ההסבר האריסטוטלי על התנועה נטולת-הכוחות, הוא מצטט את הפּיקַטריקס וטוען שהתנועה הטבעית נגרמת על ידי תיווך של כוחות, של רוח-היקום. הוא מדגים את טענתו בהדגישו שהחום וקרני השמש ממחישים את כוח "נתינת החיים" של השמש (321 .p ,1998) גם בהסבירו את ההיבט הטבעי של הקמעות הוא מצטט את הפיקטריקס, באומרו כי ברגע שקרני השמש פוגעות בעצם מסוים, כפי שקורה בליקוי חמה מלא, הן מתפצלות לאורך ולרוחב וכך הן יוצרות את סימן הצלב, שהוא הסימן הטבעי והאוניברסלי ביותר של כוח "נתינת החיים" של השמש (335 .p) מכך הסיק פיצ'ינו כי השמש היא מקור החיים של היקום ומרכז השפעותיו.     

לא רק מרכזים הומניסטיים איטלקיים מסוף המאה ה-15 השתמשו בפיקטריקס כדי להציע תובנות חדשות לפילוסופיה של הטבע. הוגים חשובים במרכז אירופה, כמו היינריך קורנליוס אגריפה (Heinrich Cornelius Agrippa), ראו את המאגיה הטבעית כנושאת עימה פילוסופיה חדשה של הטבע והציבו במקום המכשף את המדען הניסויי – פרסונה שנוצרה למעשה כבר בעת העתיקה במזרח והתקיימה מתחת לפני השטח בכתבים המאגיים הלא אירופיים.5 במקום הפרסונה הימי-ביניימית, החוקר הפסיבי המתבונן בטבע, תיאר אגריפה את המכשף האקטיבי, הפרקטי, ה"מושך" אליו את "כוח החיים" של השמש באמצעות כימותן של השפעות קרני השמש והכוכבים, איכויותיהן ועוצמתן, תוך תרגומן לאובייקטים מוחשיים, דימויים וקמעות. לאור כל אלה טען אגריפה כי אין לכפות את המודלים המתמטיים על תופעות הטבע. הפרקטיקה המאגית והתצפיות האינדוקטיביות שנועדו לחשיפה ומניפולציה של "כוח החיים" של השמש יובילו אל המודלים המתמטיים והגיאומטריים.6 המאגיה של הכוכבים הייתה לו אפוא כלי חיוני לחקירת מבני היקום.

אפילו ההוגים בתקופת הרנסנס המאוחר שהיו מראשוני חסידיו של קופרניקוס, כמו תומאסו קמפנלה (Campanella Tommaso), השתמשו בפיקטריקס בחיבוריהם על המאגיה של הכוכבים ועל מבנה היקום. קמפנלה ראה במאגיה של הכוכבים מודל לבניית פילוסופיה מתוך גילוי הטבע הלכה למעשה, מלמטה למעלה. מודל כזה חייב לא רק אימוץ פילוסופיה חדשה של הטבע, אלא גם בנייה של חברה חדשה ומוסדות חדשים הפועלים כולם בצורה אינדוקטיבית ומושתתים על אדני התבונה והניסוי, שהם רכיבי היסוד ליצירת סדר חברתי צודק. מעניין לציין כי בספר שבו הוא שוטח את האוטופיה ההליוצנטרית שלו, עיר השמש (Civitas solis), עשה קמפנלה שימוש נסתר בפסקה המופיעה לעיל, הלקוחה מהפיקטריקס, על מנת לתאר את "אנשי-השמש" – ממש כמו הנבטים, העובדים את השמש ומהללים אותה על היותה מקור החיים האולטימטיבי של היקום. זאת ועוד, הוא מתאר את מבנה עיר השמש באותו אופן שבו תיאר הפּיקַטריקס את מבנה עירו של הרמס טריסמגיסטוס, "אדוסנטין": שתיהן מובאות כמודל למבנה היקום, ובשתיהן מוצג היקום כמקדש ובמרכזו אובייקט, מנורה המאירה את כל פינות העיר.7 המעקב אחר קריאתם של פיצ'ינו, אגריפה וקמפנלה את הפּיקַטריקס ממחיש את עוצמתם והיקפם של גלגולי היצירה ופרשנותה בסוף המאה ה-15. כולם התייחסו אליה בדַבּרם על "כוח-החיים" של השמש, על האופן שהיא מושלת באמצעותו ביקום כולו, על האופן שבו היא פועלת כמלכה והכוכבים הם שפחותיה המצייתות לה, על האופן שבו היא משמשת כמנורה הניצבת במרכז היקום. הטיעונים שהעלה קופרניקוס בטקסט המקיף את הדיאגרמה שלו ריחפו אפוא בחללו של המילייה האינטלקטואלי שבו פעל. ספרו של פיצ'ינו, על החיים, היה נפוץ ביותר בשעתו, והקוראים גם התעמקו בו ובמשמעויותיו. אפשר לשער שהטקסט היה גם בהישג ידו של קופרניקוס, לפחות כאשר למד בבולוניה ושהה בביתו של מורהו ועמיתו דומניקו מריה נוברה דה פֶרָרָה (Novara de Ferrara Domenico Maria), שהיה תלמידו של פיצ'ינו.

אך קופרניקוס לא היה צריך להרחיק לכת לאיטליה. הוא היה עשוי להיתקל בטקסט גם בקרקוב, העיר שבה רכש את השכלתו האקדמית הבסיסית, ושבה נודעה לפיקטריקס השפעה רבה לא רק על החיים האינטלקטואליים, אלא גם על חיי התרבות והאמנות. רק עותקים ספורים של כתב-היד של הפּיקַטריקס שרדו במאה ה-15; המלא והקדום שבהם הוא זה המהווה חלק מקודקס (המכיל גם חיבורים נוספים) השמור עד היום בספרייה היַגֶלונית בקרקוב.8 בסוף כתב-יד זה של הפיקטריקס, שלא כבכתבי-יד אחרים שלו, אנו מוצאים  ציורים של דמויות המסמלות את הכוכבים והשפעתם ביקום. ציורים אלה מצאו את דרכם מאוחר יותר לפרסקאות באולם האירוח של טירת וַאוֶול (Wawel) שבקרקוב, כפי שהעיד סימון סטֶבין (Simon Stevin), שביקר במקום בתחילת 1570.9 החומר החזותי העשיר הנמצא בכתב-היד של הפּיקַטריקס בקרקוב מסייע בתיקופו: היסטוריונים של האמנות טוענים שבגדיהן של דמויות אלה (המסמלות את הכוכבים) משקפים את אופנת הלבוש בבוהמיה בסוף המאה ה-15, וזו עדות נוספת לכך שהטקסט הועתק בנוסח מיוחד בקרקוב עצמה, עדות המורה אף היא עד כמה הייתה המאגיה של הטבע משוקעת בתרבות החזותית של קרקוב (Ameisenowa 1958) .

דמויות פלנטריות המתארות את כוחם והשפעותיהם של כוכבי הלכת. מתוך: הפּיקַטריקס עותק קרקוב, 793 BJ, 189r-191r באדיבות הספריה היגלונית, קרקוב

בקודקס נכללים גם שני חיבורים אסטרולוגיים מטאורולוגיים "על טבע האוויר", ואת שניהם חיבר פטרוס גאצוביץ', רופא ואסטרולוג, דיקאן הפקולטה לרפואה ולימים הרקטור של אוניברסיטת קרקוב, מי שככל הנראה הביא את כתב-היד עימו בשובו מלימודי הרפואה באיטליה (Zathey 1974). גאצוביץ' הוא גם מי שהיה הבעלים הראשון של כתב-היד, שכנראה הגיע לאחר מותו לספרייה של אוניברסיטת קרקוב.10

בהיעדרן של ראיות מוחשיות לכך שהפּיקַטריקס הגיע לידיו של קופרניקוס או לידי מישהו מחוג ידידיו, כל שנותר לנו הוא לבחון את אופייה הייחודי של אסכולת האסטרונומיה של קרקוב שמתוכה ובתוכה פעל קופרניקוס.

באסכולה זו התבלטו שני אישים, בעיקר בזכות פרשנותם לכתבים שהתחברו באירופה באותה עת. הראשון שבהם הוא יאן מגלוגאו (Jan z Głogowa), יוהנס גלוֹגובִייֶנסיס (Johannes Glogoviensis) בלטינית, שנוסף על היותו מרצה לפילוסופיה ולוגיקה באוניברסיטת קרקוב, חיבר כתבים בתחום האסטרונומיה שכללו לוחות אסטרונומיים, תחזיות אסטרולוגיות ואף פרשנות לטקסט היסוד של האסטרונומיה בעת ההיא, הנקרא מאמר הספירה (Tractatus de Sphaera), שכתב יוהנס סַקרוֹבּוֹסקוֹ (Goddu 1995) (Johannes de Sacrobosco).

אך מכל כתביו של יאן מגלוגאו חשוב לענייננו החיבור הנקרא שאלות על המטאפיסיקה של אריסטו, שהוא הפחות ידוע והפחות נחקר מכל יצירותיו. בחיבור זה הוא מעלה טענה מוזרה בדבר מקומה של השמש ביקום: השמש היא הכוכב החשוב ביותר בין כוכבי הלכת, והיא לא רק מקור כל האור ביקום, אלא גם "מושלת בדרכים מסוימות בתנועתם של כל כוכבי הלכת"  (p. 100 ,1973 Zwiercan). עם תלמידיו של יאן מגלוגאו נמנה גם מרצין ביליצה (Marcin Bylica), שלמד באותו מחזור עם קופרניקוס באוניברסיטת קרקוב, ושהיה גם אחיינו של מרצין ביליצה – ההוגה החשוב ביותר בתחום המאגיה של הטבע בקרקוב. חוקרים רבים טענו כי קופרניקוס היה תלמידו של יאן מגלוגאו, אך בהיעדר ראיות ברורות לטענה זו, עלינו להסתפק בתיאור נסיבתי של הקשר ביניהם. קופרניקוס החל את לימודיו באוניברסיטת קרקוב ב-1491, בעת שיאן מגלוגאו היה בשיא פעילותו האקדמית בפילוסופיה של הטבע, באסטרונומיה ובאסטרולוגיה. ייתכן שקופרניקוס שמע את הרצאותיו הפילוסופיות של יאן מגלוגאו והשתתף בחבורת המתדיינים שהתכנסה בקרקוב בכל יום ראשון באותה תקופה, ואפשר ששמע באחת ההזדמנויות על התיזה של יאן מגלוגאו בדבר מרכזיותה של השמש.

האישיות החשובה השנייה באסכולה האסטרונומית של קרקוב הייתה ווֹייצ'יץ' בּרוּדזֶבסקי (Brudzewski Wojciech), או בשמו הלטיני אלברטוס דה ברוּדזאו (Brudzewo Albertus de), אשר חקר את הסתירות הפנימיות בשיטתו של תלמי. בחיבורו ספר השקידה (Liber diligentiarum) אנו מוצאים את רשימת הנושאים של הרצאותיו במהלך השנים. בשנה האקדמית 1489-1488 הרצה ברודזאו על תנועת מסלולי הכוכבים על פי מַשַאללה, האסטרולוג הפרסי המפורסם, שחיבורו Dorbise scientia motus (על המדע של תנועת הגלגלים) נמצא אף הוא בקודקס שבו נכלל כתב-היד של הפּיקַטריקס בקרקוב (Pawlikowska 1973). מחיבוריו של ברודזבסקי, אשר שרדו בעיקר ככתבי-יד, אנו למדים על היקפן ועומקן של ידיעותיו בכתבים מן העת העתיקה ומימי הביניים, וסביר להניח שהיה מודע לפיקטריקס, ואולי אף קרא בעותק של החיבור הזה שבספריית האוניברסיטה היגלונית בקרקוב.

אך ברודזבסקי התפרסם בעיקר בהיותו הראשון שכתב (ב-1482, בוונציה) דברי פרשנות לספרו של גיאורג פון פּוֹיירבך (Georg von Peuerbach) תיאוריות פלנטריות חדשות (Theoricae Novae Planetarum [1474]), שבו טען כי השמש ממלאת תפקיד בחישוב תנועתו ומיקומו של כל אחד מכוכבי הלכת. ברודזבסקי הביא את הטענה הזאת לתחום האסטרולוגיה. לתפיסתו יש לשמש איכויות וכוחות שבזכותם היא ממלאת תפקיד מרכזי לא רק בחישוב תנועותיהם של שאר כוכבי הלכת, אלא אפילו בסידורם על פי איכויותיהם האסטרולוגיות. ברודזבסקי הלך בעקבות מערך הכוכבים של תלמי, תוך ביצוע כמה שינויי התאמה קטנים בתיאור איכויותיהם של הכוכבים. על פי תיאורו ממוקמת השמש "במרכז של הכוכבים, כמו לב", וחום השמש "מפיץ ומחייה את הזרעים הנותנים חיים".11

ברודזבסקי המשיך וטען כי "המורה (פויירבך) הוסיף התאמה (קורלציה), המביאה לידי כך שלכל תנועותיהם של כוכבי-הלכת יש קשר מסוים לשמש. זאת משום שיש להם קשר טבעי לשמש כאל גוף המאיר את הכול והמשפיע על תנועתם, השפעותיהם ופעולתם". בטענה זו הלך ברודזבסקי צעד אחד מעבר לזה של פּויירבך, תוך שהוא מתייחס ישירות לשמש כאל מקור איכויותיהם וכוחותיהם של שאר הכוכבים, וכאל גורם המאזן באופן פיסיקלי את פעולתם של הגופים השמימיים האחרים.

אך ההתאמה המאגית-האסטרולוגית שמקיימת השמש עם שאר כוכבי הלכת עדיין אינה מביאה את ברודזבקי להקיש ממנה על מיקומה הבעייתי של השמש בשיטה של תלמי. עם זאת עולה מתפיסתו בבירור כי השמש הפכה מגורם שמימי הניתן לתיאור בצורה גיאומטרית לאובייקט פיסיקלי, המשפיע וקובע את תנועותיהם של שאר הכוכבים. במהלך זה מכניס למעשה ברודזבסקי את תורות המאגיה של הכוכבים אל תוך האסטרונומיה, והדור הבא של האסטרונומים בקרקוב הוא שידון בפער העצום בין תפקודה של השמש לבין מיקומה, אותו פער שבין הטענה כי היא מקור השפעה על כל כוכבי הלכת האחרים לבין מיקומה הפריפריאלי יחסית באסטרונומיה של תלמי. מסתבר שמהלך זה היה למשימה הגדולה ביותר שבפניה ניצב קופרניקוס, שבהסיטו את השמש למרכז היקום יישר את ההדורים וייצר את התאמה הנכספת בין המאגיה של הכוכבים לבין הגיאומטריה של מערך הכוכבים.

עדות לכך שאכן זו הייתה הבעיה המרכזית שעמדה לפתחו של קופרניקוס אנו מוצאים בדבריו של תלמידו היחיד וחסידו הנלהב – יואכים רטיקוס (Rheticus Joachim). בספרו שנכתב ב-1540, הנקרא דיווח ראשוני (Narratio Prima), שבו הקדים לספר לעולם על התיאוריה ההליוצנטרית המהפכנית של קופרניקוס, חזר רטיקוס על טיעוניה של המאגיה של הכוכבים והצהיר כי כבר חכמי העולם העתיק ראו את השמש כבעלת כוח השולט בתנועתם של שאר כוכבי הלכת. "השמש היא המנהיג, המושל, המלך של היקום", כותב רטיקוס, ולכן היא "הגורם העיקרי והראשוני לכל תנועה ולכל אור" (1982 [1540], p. 113 Rheticus). רטיקוס מוסיף ושואל: "כיצד קיבלה השמש את תפקידה (למשול בטבע כמו מלכה)? האם באותו אופן שבו האל מושל ביקום כולו? או האם (כפי שטענו תלמי וחסידיו) חוצה השמש במסעה את היקום כולו לעיתים כה קרובות ואינה נחה בשום מקום, עד שהיא פועלת למעשה כשליח האל בהשלטת סדר בטבע כולו? נראה ששאלות אלה לא נפתרו עדיין לגמרי" (183 .p). בפסקה של קופרניקוס הסובבת את הדיאגרמה ההליוצנטרית, כמו בתיאורו של רטיקוס, אנו מוצאים סימנים לכך שהשאלה הגדולה שהטרידה את קופרניקוס הייתה היחס הלא פרופורציונלי בין תפקודה של השמש לבין מיקומה.

לסיכום, ממצאים ראשוניים אלו מצביעים על כיוון חדש בתולדות חייו והגותו של קופרניקוס ובחשיבה הפילוסופיה שהניעה אותו להעביר את השמש למרכז היקום. קופרניקוס פעל לא רק במסגרת השיח המתמטי הגיאומטרי שניסה להסדיר את חוסר ההרמוניה במודל הגיאוצנטרי של תלמי. הוא לא פעל רק במסגרת השיח הפילוסופי הפיסיקלי שניסה להתאים את מודל היקום לעקרונות הפיסיקה של אריסטו. יתרה מכך, ניכר כי קופרניקוס היה נתון רובו ככולו לטקסטים, לפרקטיקות ולדיונים נרחבים על המאגיה של הכוכבים שהתקיימו בקרקוב, ואשר הציפו את הסתירות המשמעותיות בין כוחה של השמש לבין מיקומה הפריפריאלי בשיח המדעי בן זמנו. הסתירה בין הפרדיגמה הפונקציונלית של המאגיה של הכוכבים לבין הפרדיגמה הצורנית של האסטרונומיה הגיאומטרית הישנה הייתה למעשה הבעיה הבוערת ביותר בסביבתו האינטלקטואלית של קופרניקוס והיא שדחקה בו להסיט את השמש למרכז היקום. מהלך רדיקלי זה חולל למעשה את החייאתה של הפרדיגמה ההליוצנטרית העתיקה, שראתה בשמש את האובייקט המרכזי בטבע, ואת השיבה אליה. זאת ועוד, הפרדיגמה של המאגיה של הכוכבים הייתה היחידה שתפסה את הטבע כאוסף של אובייקטים שאפשר לתאר את איכויותיהם, כוחם ופעולתם. תיאור שכזה לא היה אפשרי באמצעות שימוש בטקסט לוגי, כפי שנעשה שוב ושוב במסורת האריסטוטלית, וגם לא באמצעות דיאגרמות גיאומטריות אוקלידיות, אלא רק באמצעות דימויים וארטיפקטים – ציורים, מטבעות וקמעות. ארטיפקטים שכאלו היו לאובייקטים שלא רק תמצתו את התיאור הפיסיקלי של גורם שמימי זה, אלא גם אפשרו את השימוש בהשפעותיו ובכוחותיו. זאת ועוד, כאשר בחר קופרניקוס להניח סביב הדיאגרמה ההליוצנטרית טקסט המהדהד טענות שעניינן מאגיה של הכוכבים יחד עם מטפורות המתייחסות אל השמש כאל אובייקט, הפכה הדיאגרמה עצמה לתיאור של אובייקט של הטבע שבו מתגלה השמש מבעד לסדר הגיאומטרי של הדיאגרמה כמנורה המאירה בקרניה את היקום כולו.

ממצאים ראשוניים אלו מצביעים על כיוון חדש בתולדות הגותו של קופרניקוס ובסיבות שהניעו אותו "להסיט" את השמש למרכז היקום. קופרניקוס לא פעל כאמור רק במסגרת השיח המתמטי-גיאומטרי ובמסגרת השיח הפילוסופי פיסיקלי; הוא היה משוקע גם בטקסטים, פרקטיקות ודיונים נרחבים שנקשרו במאגיה של הכוכבים. הדיאגרמה עצמה התגלתה במסגרת תהליך זה כמתארת סדר לא גיאומטרי, קרי: כמייצגת אובייקט של הטבע. באופן פרדוקסלי, דווקא הדימוי שטבעה הדיאגרמה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, דימוי המייצר לכאורה הפשטה של אובייקט, הוא שאפשר את תיאורו כאובייקט אונטולוגי ובכך הביא להבנת תפקודו באופן פוזיטיביסטי. בכך היה קופרניקוס הראשון שטען כי הייצוגים הגיאומטריים חייבים לייצג מציאות ריאלית של הטבע.

• 1. “Quis enim in hoc pulcherimo templo lampadem hunc in alio ule meliori loco poneret, quàm unde totam simul possit illuminare. Siquidem non inept quidam lucernam mundi, alii rectorem cuncta. Trismagistus uisibilem Deum, Sophoclis Electra inuente omnia.Ita profecto tanquam in Solio regali Sol residens circum agentem gubernat Astrorum familiam”.
  Nicolaus Copernicus, De Revolutionibus Orbium Coelestium, (1543), Libr. I, p. 9.
• 2. ציטטה מתוך הפרולוג המופיע בתרגום הלטיני של היצירה.
• 3. Ghāyat al-ḥakīm, Book III, Chp. VIII, p. 229.
  واما النبط فانھا تزعم ان الفعل كله في العالم للشمس وحدھا والكنھم لما علموا ان القمر معين لھا على افعالھا من غير حاجة منھا اليه ولا الى غيره وكذلك ايضا السبة المتحيرة فانھا تتبع الشمس في الفعل اتباعا وتطيعھا طوعا وتسجد لھا وتسبح ليلا ونھارا وھي الدھر داءمة في طاعتھا ومستمرة في مرضاتھا  قولا وفعلا والافعال كلھا للشمس وحدھا عندھم وساءر السبعة مشاركة لھا في بعض افعالھا وكذلك الكواكب الثابتة عبيد لھا تسبحون ويسجدون لھم  شركة  في الافعال دون  حاجة اليوم وجعلة صلاتھم للشمس...
  Neptinorum sapientes dixerunt quod potencie et opera celorum et stellarum sunt Solis simpliciter, et ideo quia vident et intelligunt quod Luna iuvat eum (hoc est, quantum in suis effectibus), non quod Sol indigeat ea nec aliis planetis; et similiter alii quinque planete sequuntur Solem in suis effectibus et obediunt et humiliantur eidem, et secundum disposiciones Solis in predictis effectibus procedunt. Et ideo omnes effectus sunt in Sole secundum eorum opinionem primitus radicati, ceteri vero sex planete iuvant eum in suis effectibus. Et similiter stelle fixe ancille sunt eidem, serviunt, obediunt et humiliantur ei, et in suis effectibus iuvant ipsum, non propter indigenciam quam habet ex eis. Et he gentes Soli hanc oracionem facere solebant. Picatrix: The Latin Version of the Ghāyat al-ḥakīm, p. 138.
• 4. Ghāyat al-ḥakīm, Book IV, Chp. III, p. 310.
  "وممن  عن  بھذا  الشٲن  جيل  يسمون  القبط  وھم  اعلم  الناس  قاطبة  بھذا  العلوم  وھم الذين  يقولون  ان  ھرمس  الاول  بنى  بيت  تماثيل  يعرف  بھا  مقادير  النيل  عند  جبل  القمر  وعمل  للشمس  ھناك  ھيكلا  وكان  يختفى  عن  الناس  فلا  يرونه  وھو  معھم, وھو  الذى  بنى  المدينة  الشرقية  من  مصر   وكان  طولھا  اثنى عشر ميلا  وجعل  فيھا  حصنا  له    اربعة  ابواب  من  جهاته  الاربع  وصنع على الباب  اشرقي صورة  عقاب  وعلى  الباب  الغربي  صورة  ثور وعلى  الباب  الشمالي  صورة  اسد  وعلى الباب  الجنوبي  صورة  كلب  وأسكن  فيھا  الروحانيات  فكانت  تنطق  اذا  قصدها  القاصد  وتسمع  لها  اصوات  مفزعة  فلا  يجسر احد  على  الدنؔو منها  الا  باذن  الموكؔل  بها  وغرس  فيها  شجرة  عظيمة  تحمل  كل  صننف  من  الفاكهة  وجعل  في  اعلى  القصر  منارا  طوله  ثلاثون  ذراعا  وعلى  رأسه  قبؔة  تتلوؔن  كل  يوم  بلون  حتى تنقضى  سبعة  ايام  ثم  تعود  الى  اللون  الاول  وتكسو  المدينة  من  ذلك  اللون  لونًا  جديدًا  وجعل  حول  المانر  ماءً  كثيرًا  وولؔد  فيه  سمكًا   وجعل  حول  المدينة  طلاسم  ممن  كل  صنف  تدفع  عن  اهلها  المضارؔ  وكانت  تسمى مدينة  الشمونين  وهذا  مذكور  ايضاً  في  "اخبر  مصر"  وھٶلاء القوم اعنى القبط  ساكنون  بمصر  وھم العارفون  باخبار  البرابى  ونقوشاتھا  وما  اودع  فيھا  من  العلوم.
  Sunt etenim magi qui in hac sciencia et opere se intromiserunt Caldei; hinamque in hac perfectiores habentur sciencia. Ipsi vero asserunt quod Hermes primitus quandam domum ymaginum construxit ex quibus quantitatem Nili contra Montem Lune agnoscebat; hic autem domum fecit Solis. Et taliter ab hominibus se abscondebat quod nemo secum existens valebat eum videre. Iste vero fuit qui orientalem Egipti edificavit civitatem cuius longitude duodecim miliariorum consistebat, in qua quidem construxit castrum quod in quatuor eius partibus quatuor habebat portas. In porta vero orientis formam aquile posuit, in porta vero occidentis formam tauri, in meridionali vero formam leonis, et in septentrionali canis formam construxit. In eas quidem spirituales spiritus fecit intrare qui voces proiciendo loquebantur; nec aliquis ipsius portas valebat intrare nisi eorum mandato. Ibique quasdam arbores plantavit, in quarum medio magna consistebat arbor que generacionem fructuum omnium apportabat. In summitate vero ipsius castri quondam turrim edificari fecit, que triginta cubitorum longitudinem attingebat, in cuius summitate pomum ordinavit rotundum, cuius color qualibet die usque ad septem dies mutabatur. In fine vero septem dierum priorem quem habuerat recipiebat colorem. IlIa autem civitas quotidie ipsius mali cooperiebatur colore, et sic civitas predicta qualibet die refulgebat colore. In turris quidem circuitu abundans erat aqua, in qua quidem plurima genera piscium permanebant. In circuitu vero civitatis ymagines divers as et quarumlibet manerierum ordinavit, quarum virtute virtuosi efficiebantur habitantes ibidem et a turpitudine malisque languoribus nitidi. Predicta vero civitas Adocentyn vocabatur. Hi autem in antiquorum scienciis, earum profunditatibus et secretis atque in astronomie sciencia erant edocti.
  Picatrix: The Latin Version of the Ghāyat al-ḥakīm, p. 188-189.
• 5. בספרו על היהירות של המדעים מתאר אגריפה את תפקידו של המכשף המפליא-לעשות: לשקול את "הכוח והעוצמה של ישויות טבעיות ושמֵימיות ולשקוד בסקרנות רבה על גילוי השפעותיהן, תוך יצירת פעולה שתחשוף את כוחות הטבע הסמויים מן העין". בין המקורות המגדירים את תפקידו של מכשף שכזה הוא מציין בני סמכא כמו זרתושטרה, הרמס טריסמגיסטוס ואחרים, אבל רק על אישיות אחת הוא מרחיב את הדיבור: "המחבר של הספר של אלפונסו בשם 'פיקטריקס', שבמאגיה הטבעית הוא מערב גם הרבה אמונות טפלות..." (Agrippa 1676, p. 111)
• 6. אגריפה מקדיש דיון שלם לעליונותן של המאגיה הטבעית והמאגיה של הכוכבים על פני דיסציפלינות אחרות במדעי הטבע. בספר ראשון פרק 2 (I:2) של שלושה ספרים על הפילוסופיה של הכישוף הוא מפרט את האיכויות הנדרשות מן המכשף המפליא לעשות העוסק במאגיה טבעית. הכותרת של הפרק היא "מהי מאגיה, מה הם מרכיביה וכיצד יש להגדיר את המורים שלה". המאגיה נשענת בהכרח על דיסציפלינות קיימות: הפילוסופיה של הטבע בעולם של איתני הטבע, המדעים המתמטיים בעולם השמֵימי, והתיאולוגיה בעולם השכל. "כל החפץ ללמוד מאגיה טבעית", הציע אגריפה, חייב להיות בקי בפילוסופיה של הטבע, "שבאמצעותה אפשר לגלות את האיכויות של הדברים הטבעיים ושבה נמצאות האיכויות הנסתרות של כל ישות". הוא גם חייב להיות מיומן במתמטיקה, "בהיבטים ובצורות של הכוכבים, שבהם תלויות האיכויות הנסתרות של הדברים". כמו כן עליו לשקוד על לימוד התיאולוגיה, "שבה מבוטאות במדויק כל אותן מהויות לא חומריות". לאחר טיפוס בשלבים ראשונים אלה בסולם הפילוסופיה, יוכל אותו מכשף המפליא-לעשות להתחיל "להבין את הרציונליות שבמאגיה". אגריפה מסכם ואומר כי המאגיה הטבעית אינה עוסקת רק בתיווך בין גופים בעולם הזה, אלא גם בין גופים שונים של ידע, מאחר ש"אין עולם הניתן להסבר רק באמצעות המאגיה, ואין עבודת השכל שהיא אך ורק מאגית ואינה משלבת בתוכה את שלוש הדיסציפלינות הנזכרות (פילוסופיה של הטבע, מתמטיקה, תיאולוגיה. לכן המאגיה הטבעית היא המתווכת בין השלוש (Cornelius 2010, p. 6).
• 7. תוך שהוא משעתק את אדוסנטין מתאר קמפנלה את המבנה של עיר השמש במוטיבים דומים. בראש הכיפה של המקדש "עומדת ספֵירה גדולה כמנורה, שעליה מצוירות הדמויות של הגופים השמֵימים, ובסמוך גלובוס ובו ייצוגים של חלקי כדור הארץ". כמו שאדוסנטין היתה מוארת במשך שבעה ימים בשבעה צבעים שונים, כך היו במקדש בעיר השמש שבע מנורות סביב הספירה במרכז (המייצגת את השמש) שדלקו תמיד, ועל כל אחת מהן ייצוג של כוכב לכת.
  Tommaso Campanella, The City of the Sun, p. 3.
• 8. העותק הקרקובי של הפּיקַטריקס הוא חלק מקודקס 793 BJ (171r-197r .fols) בספריה היגלונית, קרקוב.
• 9. “J’ay veu une partie d’anutres signes en peinture contre les parois d’une chamber, àla court du Roy de Pologne en Craco qui étoient de forme monstrueuse, dont les membres éstoient composez de diverses espèces d’animaux, et éstoit érict auprès Signa Hermetis, c’est à dire les signes d’Harmes”. Simon Stevin, Les oeuvres mathématiques (Leiden 1634), p. 107 ; see also Stanislaw Mossakowski, « La non più esistente decorazione astrologica dell castello reale di Cracovia », in Magia, astrologia e religione nel Rinascimento: convegno polacco-italiano, Varsavia, 25-27 settembre, ed. Lech Szczucki. Wroclaw, 1974, p. 90-98.
  בשל שריפה שפרצה בארמון כעשרים שנה לאחר ביקורו של סטֶבין במקום, שכילתה חלקים גדולים מאולם הקבלה ואת כל ציורי הפרסקו, איננו יכולים לדעת אם אכן היה דמיון בין הדמויות בכתב-היד של הפיקטריקס לבין אלה שבפרסקו. אך כפי שהציע סטינסלב מוֹסַקובסקי והדגיש לאחרונה בֶּנֶדֶק לאנג, הדמויות הללו הועתקו כנראה מן העותק הקרקובי של הפיקטריקס, הואיל ובשום כתב-יד אחר מאותה תקופה אין טקסט המכיל דמויות מאגיות שחציין אדם וחציין בעלי חיים, המסמלות את הכוכבים סביר להניח שהטקסט של הפּיקַטריקס היה מקור להתפשטותן של קמעות ודמויות כישופיות אחרות שמצאו את דרכן לבסוף לפרסקו באולם הקבלה בארמון המלוכה בקרקוב (Lang 2008, p. 81).
• 10. Catalogus codicum manuscriptorum Medii Aevi Latinorum qui in Biblioteca Jagellonica Cracoviae asservantur, 6: 136. Codicis origo et fata.
• 11. ראו את הדיון של רוברט ווסטמן ביחס לאסטרולוגיה של ברודזאו (2011 Wetman).