יהושע סימון

האם ההכרזה על מות האובייקט הייתה מוקדמת מדי?

תלוי למה מתכוונים. נראה לי שהיום, כאשר לחפצים יש יכולות תקשורת ויכולות קוגניטיביות, אנחנו יכולים לתפוס גם מוצרים או דברים שאינם אלקטרוניים כמדיומים: אבנים, קרשים, רקמות או ציורים – כולם מתַקשרים. הם מתַקשרים את היחסים החברתיים. הבריאתנות (Creationism) והדרוויניזם מציעים לכאורה מודלים סותרים לקיומם של החיים, אבל שניהם מספרים אותו סיפור מבחינה סובייקטיבית: פעם היו צורות חיים אחרות (ימי הבריאה לפני הולדת אדם וחווה; או צורות של דגים, דו-חיים, ואז לטאות ענק ויונקים יבשתיים שהזדקפו ונעמדו על שתיים) – ואז הגיעו בני האדם. ואילו מסורות ילידיות, למשל, מציעות לראות בגלגול נשמות מודל שבו הסובייקטיביות כבר טבועה בדבר (אבן, עץ, חיה, כלי) והיא עוברת הלוך ושוב בין אנשים, חפצים, חיות ודברים. למרבה הפרדוקס זו גישה הנראית לי נאמנה הרבה יותר לניתוח המרקסיסטי של הסחורה. אז במובן הזה הטענה בדבר מות האובייקט מאבדת את משמעותה. אם כבר, לאובייקט יש כיום הרבה יותר חיים מאשר קודם לכן. 

האם וכיצד משפיעים השינויים בתפיסת האובייקט על עבודתך?

משפיעים מאוד. ברור שהחפץ הוא סוכן באותה מידה שהאמן, האוצר, הצופה או המוסד משמשים ככאלה. לכן גם נקודת ההתחלה של השאלה בדבר הסחורה איננה יכולה להיות המעבר מ"עבודת האמנות" ל"שוק האמנות". הסחורה קודמת להיות הדבר חפץ-אמנות. חפץ-האמנות לא מתמסחר בשוק האמנות אלא מפורש בו בדרך של ספקולציה, אבל הסחורה היא המדיום של כל המדיומים, הפורמט של כל הפורמטים, החומר שממנו עשויים כל החומרים. בתרבות הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון, שבה אנו חיים, כל דבר בא לעולם כסחורה, ורק חלק מן הדברים האלו נעשים לאמנות (דבר שאיננו סותר את היותם סחורה). השינוי בתפיסה מבחינתי קשור בהכרה שהדברים הם סחורה, הואיל וההיגיון הדיאלקטי מורה שדווקא הסחורה, שהיא המטריאליזציה של היחסים החברתיים – אם לצטט את הקפיטל – היא הציר או התדר המאפשר היכרות עם כל מי שיש לנו יחסים חברתיים איתו. הסחורה מציעה אמנה חברתית וזיקה פוליטית הנוגדת את השימוש הפֶטישיסטי שלה. זה מה שאמורה לאפשר למשל צורה מסויימת של הצגת הסחורה כאמנות – מסורת המוכרת, בין השאר, גם בבצלאל: למשל צורה של אסטרטגיות פוסט-ניכוס.

איזה יוצר/אוצר/תיאורטיקן שינה לתפיסתך את מעמד האובייקט? 

יש רבים כאלה. קודם כל כריסטינה קֵייר (Christina Kiaer), שחקרה את האובייקט בעולם הסובייטי. מחקרה של קייר, שבהיותה דוקטורנטית התמחתה אצל סוזן באק-מורס ועבדה איתה על ספרה פורץ הדרך עולמות-חלום ואסון: לכתה של אוטופיית ההמונים במזרח ובמערב, הנקרא Imagine no possessions, בוחן את כתביהם של הוגים ואמנים קונסטרוקטיביסטיים דוגמת בוריס ארבטוב (Boris Arbatov), סרגיי טרֶטיאקוב (Sergei Tretiakov), דז'יגה וֶרטוב (Djiga Vertov) ואלכסנדר רודצ'נקו (Alexander Rodchenko). מכתיבתם עולה יחס אחר, חברי וסולידרי, כלפי החפץ. והרי פירוש המילה "חפץ" בעברית הוא גם רצון. זהו האופק הקומוניסטי, שדרכו מקבל כל דבר או חפץ פרספקטיבה שונה לחלוטין מזו של עולם הסחורות והחפצים שאנו משתמשים בהם ומנצלים אותם. כאן נפגשות כמה מסורות – מצד אחד מסורת שמתחילה בקרל מרקס ותורסטֶן וֶבּלֶן (Thorstein Veblen) וכוללת גם את ההמרה של המופשט (כסף) בקונקרטי (סחורה), למשל אצל גיאורג זימל (Georg Simmel), והרבה אחריו אצל דייויד הארווי (David Harvey), ואת היחס לחוב, למשל אצל מאוריציו לזראטו (Maurizio Lazzarato) והמסקנה הנגזרת מרעיונותיו, שלפיה החפץ הוא ביטוי פלסטי לחלל נגטיבי – החוב. אל אלה אפשר לצרף למשל את החפץ החצוי בין הדאדא לסוריאליזם, כפי שמתאר זאת סוֶון לוּטיקֶן (Sven Lütticken) באמנות ודבריות (Art and Thingness). אל מול אלה נמצא הריאליזם הספקולטיבי, המיטיב לתאר את חוסר השליטה שלנו על החפצים, כגון בעבודותיהם של גרהם הרמן (Graham Harman), קוונטין מיאסו (Quentin Meillassoux), רזה נגרסטאני (Reza Negarestani), ג'יין בנט (Jane Bennett), אבל עושה רק את מחצית הדרך מבחינתי. רק בחינה של התנאים הפוליטיים-כלכליים (זאת אומרת ניתוח מרקסיסטי) מאפשרת להבין את מהותו של אותו חוסר שליטה במעבר ממרקנטליזם (Mercantilism) לטיילוריזם (Taylorism), ומשם לצורות שונות של פורדיזם (Fordism), (גם פוסט-פורדיזם הוא פורדיסטי, ותעיד על כך כלכלת החוב של הקפיטליזם הפיננסי, הנגזרת מיחסי צריכה וייצור שהתבססו בעידן הקפיטליזם התעשייתי). יחס חדש לאובייקט מתאפשר באמצעות הפרספקטיבה שנקודת המגוז שלה היא האופק הקומוניסטי.