יוני ניב

האם ההכרזה על מות האובייקט הייתה מוקדמת מדי?

"עמדתי מול מפה, ובו בזמן בנוף שהוצג בה. הנוף היה שומם וחשוף להבהיל. אי אפשר היה לומר אם זהו שיממון של מדבריות סלע או של הרקע האפור הריק, המאוכלס רק באותיות דפוס. אותיות אלו נסתלסלו על פני משטח הצבע, עוקבות כביכול אחרי רכסי הרים. המילים שנוצרו על ידיהן היו מרוחקות פחות או יותר זו מזו. ידעתי, או נודע לי, שאני מצוי במבוך של צינור השמע. אך המפה הייתה בו בזמן מפת הגיהנום" (ולטר בנימין, חלום. מתוך "קארל קראוס", הרהורים כרך ב' [1996]. תרגום: דוד זינגר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד).

הרהורים על "העולם שמעֵבר" לעולם הזה (או לחילופין על עולם שאבד ואיננו עוד) נושאים לרוב אופי משיחי. בפועל, ההיסטוריה מלמדת כי במאה השנים האחרונות, אם לא מאז שלהי המאה ה-17, נסיגת האובייקט היא כשלעצמה האירוע המכונן של התקופה המודרנית. מפרספקטיבה כזאת קשה גם להצביע על הוגה או יוצר יחיד ששינה את מעמדו של האובייקט. מות האובייקט, במילים אחרות, הוא אירוע שאינו מפסיק שלא להיכתב.

בכל אופן, לפחות בכל הנוגע לאובייקט הסונורי, נדמה שנכון יותר להצביע על פיצולו של האובייקט מאשר לאשש (שוב) את דבר מותו. ב"טימפאן" (תוף האוזן), המסה הפותחת את ספרו שוליים לפילוסופיה, היטיב ז'אק דרידה לנסח את הפיצול המאפיין את האובייקט הסונורי: כיצד, שואל דרידה, נדע להבחין בין הלמות התוף של העולם לפטיש הפנימי של המחשבה? בין מרחב המסמן – אותו "רקע אפור המאוכלס רק באותיות דפוס", כדברי בנימין – ובין העולם שאותו הן מבקשות לתאר? היכן, אם בכלל, נמתח הגבול שבין הפנים והחוץ, בין רטט ומחשבה? וכיצד לאזן את הלחץ הכפול, המתמיד, משני צדדיה של הממברנה? העבודות שלי נעות על הציר, הנזיל תמיד, שבין רטט ומחשבה. משוטטות ועושות את דרכן במבוך של צינור השמע: אותו מרחב דחוס שהוא בו בזמן גם המפה וגם הנוף המוצג בה.