רן סלוין

האם ההכרזה על מות האובייקט הייתה מוקדמת מדי?

אני חושב שצריך להיזהר מהכרזות ולראות אותן ככותרות זמניות בלבד. בכל פעם שמכריזים על משהו כמת, מדובר על הכרזת רפאים לא ממשית ומלאת הכללות. שום דבר לא מת באמת. ההכרזה כשלעצמה מתייחסת ליקום סגור שהיא עצמה בראה. האובייקט לא מת, כמובן; הוא עובר טרנספורמציות בהתאם לרוח הזמן ולצורך הזמן ונתון לשינוי. האובייקט מצוי במחזוריות של מוות וקימה לתחייה בצורה ובפונקציה אחרת. גם שפת הסימנים הדיגיטלית עשויה להיתפס כמציאות; וירטואלית ככל שתהיה, היא עדיין מציעה מציאות ולפיכך היא מהווה אובייקט, אמנם לא פיזי, אבל תודעתי. האובייקט החדש הוא פונקציה של התגלמות ושליטה על הווירטואלי.

האם וכיצד משפיעים השינויים בתפיסת האובייקט על עבודתך?

עוד לפני שלמדתי בבצלאל ב-1986 עסקתי במדיה פחות מוחשית, סאונד. משנת 1992, שנתיים אחרי שסיימתי את האקדמיה לאמנות ועסקתי בציור ופיסול, נטשתי את האובייקט לחלוטין והתחלתי לעסוק במדיה דיגיטלית, שאני עוסק בה עד היום. בשלב מוקדם יחסית, כאשר הרגשתי שהאובייקט הסטאטי – בין שהוא צילום מודפס, ציור או פסל – אינו עונה על הצרכים הדינאמיים המשתנים והאנרגטיים של התקופה הנוכחית, ובעיקר על הצרכים שלי, נדדתי לכיוון וידאו דיגיטלי (digital video) ופוסט פרודקשן (post production). מעניין שבתהליך ההפוך, כאשר התחלתי להשתמש בכלים של פוסט פרודקשן בסאונד, כמו פרו-טולז (pro tools), הפכה מדיית הסאונד המופשטת לנראית יותר, לטַקטילית יותר. יכולתי לראות את קובצי הקול שאני עורך, להזיז אותם בטיים-ליין (time line), לעקוב אחר המניפולציות ולהתייחס לקובץ כאל אובייקט שאפשר לחתוך, להזיז, וגם להרוס. העבודה עם הסאונד נעשתה הרבה יותר "קונקרטית" בעקבות המהפכה הדיגיטלית, ובווידיאו היא נעשתה פחות ליניארית. בסדרת נופים חדשה אני בודק לאחרונה טרנספורמציה חומרית נוספת: סרטי תלת-מימד דיגיטליים שאינם מבוססים על מציאות צילומית; וירטואלי ודיגיטלי לאורך כל הדרך, עד קְצֵה הקָצֶה.

איזה יוצר/אוצר/תיאורטיקן שינה לתפיסתך את מעמד האובייקט?

בודהה. עוד בשנת 500 לפנה"ס בקירוב דיבר הבודהיזם על דרך האמצע והספק. על ההשתנוּת כיסוד ה"אמיתי" היחיד בטבע. כיום אני יכול להצביע על ניקולה בּוּריוֹ (Nicolas Bourriaud), תיאורטיקן ואוצר המדבר על יחסיות שהיא מעבר לאובייקט.