חבר סגל ממליץ

אחד הסימנים להתהוות תחום דעת הוא קיומם של מחקרים וכנסים וייסודם של כתבי עת. זהו התהליך המציין את המתרחש בשנים האחרונות בתחום התרבות החזותית. בסקירה זו אציין שני כתבי עת בולטים בתחום זה: האחד, כפי שמעיד עליו שמו, מוקדש לתרבות חזותית - Journal of Visual Culture (כתב עת לתרבות חזותית). השני, Critical Inquiry, שהוא כתב עת לחקירה ביקורתית, מהווה במה לפרסום מאמרים ביקורתיים בתחומים שונים, בין השאר מאמרים הדנים בחזותי.

בוועדת העורכים של כתב העת לתרבות חזותית משתתפים הוגים מובילים. מיקה בל (Bal Mieke) מאוניברסיטת אמסטרדם, סוזן בק מורס (Buck-Morss Suzanne) מאוניברסיטת קורנל, ניקולס מירזוף (Mirzoeff Nicholas) מאוניברסיטת שיקגו וגריזלדה פולוק (Pollock Griselda) מאוניברסיטת לידס, הם כמה מן הדמויות המוכרות. מאז נוסד ב-2002 הופיעו בגיליונותיו מאמרים מגוונים על התחום החזותי. לאחרונה (מ-2010), מוקדש כל גיליון לנושא מסוים. הגיליון הנושאי הראשון (אפריל 2010) נסב על כתיבתו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי (Nancy Jean-Luc). גיליון מיוחד יצא לאור במלאת 40 שנה לחיבורו פורץ הדרך של ג'ון ברגר (Burger John) באוגוסט 2012, Ways of Seeing. גיליונות מיוחדים הוקדשו לסוגיות אחרות המעסיקות את החוקרים בתחום, כמו זה (דצמבר 2013) שנסב על נושא הארכיון, או על דימויים חזותיים של עדות (דצמבר 2010). הגיליון האחרון (אפריל 2014), המציין את מלאת 50 שנה לצאת הספר להבין את המדיה: שלוחות האדם (Understanding Media: The Extensions of Man) הוקדש למרשל מקלוהן.

הרעיון להוציא לאור גיליון מיוחד העוסק בתרומתו התיאורטית של מקלוהן נולד בשנת 2011, בעקבות ציון מאה שנה להולדתו בתערוכות, מהדורות מחודשות של כתביו וכנסים בינלאומיים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה זכו כתביו להתעניינות נרחבת. בשנות ה-60, עם צאת ספריו להבין את המדיה: שלוחות האדם, וגלקסיית גוטנברג: יצירתו של האדם הטיפוגרפי, כותב העורך רייפורד גווין (Guins Raiford), זכה מקלוהן לחשיפה נרחבת, החורגת מעבר לקהילה האקדמית. היא קשורה לכך שכבר אז, זמן רב לפני שהיה המחשב לכלי זמין, ניבא מקלוהן את היעשותו של העולם לכפר גלובלי. עם התפתחות רשת האינטרנט התעוררה התעניינות מחודשת בכתביו, במיוחד בשל האופן שבו הראה כיצד המדיה מעצבת ומשנה את החברה, התרבות והפוליטיקה.

הקדשת גיליון של כתב העת לתרבות חזותית למקלוהן הוא לא עניין של מה בכך. גווין, האחראי על ליקוט המאמרים המובאים בו, מציין שכבר בעצם שמו מקדש כתב העת את חוש הראייה על פני חוש השמיעה; ואילו מקלוהן מציע ארגון מחדש, רדיקלי, עם התייחסות לאופניה של ערנות האוזן ולא רק לאלו של העין. אם במרחב החזותי שמורה לעין זכות מיוחדת, הרי במרחב האקוסטי פועלים המישוש והשמיעה בו זמנית ומצטלבים בחושים אחרים. במקום פרספקטיבה מקובעת מתאר מקלוהן יחסים בעלי ערוצים רבים והדדיים; פסיפס לא ליניארי, המחליף מסורת רבת שנים של תפיסה רציפה וחד-כיוונית. לפי מקלוהן, האופן שבו אנו שומעים מייצר שדה טוטאלי של ערנות – "אנחנו שומעים באותה עת מכל הכיוונים". בשונה מכך, כמו שמציין עורך הגיליון המיוחד, כתב העת לתרבות חזותית משוקע עדיין במרחב חזותי ליניארי, רציף, עקבי, רציונלי, החסר אותה ערנות.

המאמרים בגיליון הם מסות קצרות, סיכומים ותגובות שונות של כותבים לנושאים שעליהם כתב מקלוהן. למשל, מאמרו של צ'רלס אקלנד (Acland Charles), מרצה לתקשורת ויו"ר לימודי תקשורת באוניברסיטת קונקורדיה, קליפורניה, מציג את תפיסתו החדשנית של מקלוהן בכל הקשור לחינוך ולמדיה. כבר ב-1957 כתב מקלוהן כי הלמידה מתרחשת מחוץ לכותלי בית הספר, והידע המועבר באמצעי התקשורת השונים מאתגר את המונופול של ספרי הלימוד. הרלוונטיות של כתביו כיום, במציאות הטכנולוגית העכשווית, עולה מרבים ממאמריו של הגיליון המיוחד של  לימודי תרבות חזותית. למשל ג'ון ארמיטג' (Armitage John), פרופסור למדיה ובין עורכיו של כתב העת תרבות פוליטית (Culture Politics), כותב על עיסוקו של מקלוהן בנושא התקשורת בטלפון. לפי מקלוהן, צורתו וטבעו של הטלפון מגולמים בביטול המקום, ומכך נובעות פעולות סוציו-תרבויות לא צפויות, כגון יצירת סובייקטיביות חדשה, כגון "The call girl". 

כתב העת השני, חקירה ביקורתית, נוסד ב-1974 וידוע כאחד מכתבי העת האקדמיים הביקורתיים המשפיעים ביותר. וו. ג'י. טי מישל (Mitchell .T.W.J) העורך הראשי, הוא פרופסור לאנגלית ולתולדות האמנות באוניברסיטת שיקגו וחוקר מוערך בתחום התרבות החזותית. ספרו מה תמונות רוצות?, ?What Do Picture want, (2004), היה מן המחקרים הראשונים שמיסדו את חקירתם של מושאים מגוונים בתחום והעניקו להם לגיטימציה. כפי שכותב מיטשל, יצירות אמנות, פרסומות, אנדרטאות ועוד ייצוגים חזותיים ניתנים לבחינה היסטורית, ביקורתית, אנתרופולוגית ואסתטית. בעברית פורסם ספרו נוף קדוש (2010) בהוצאת רסלינג, בתרגום לארי אברמסון.

כפי שכבר ציינתי מפרסם כתב העת מאמרים ביקורתיים, בין היתר בתחום החזותי. בקיץ 2012 הוקדש בו גיליון מיוחד לצילום: צילום בין תולדות האמנות לפילוסופיה. לפי הבלוג של חקירה ביקורתית אמור הגיליון הבא, שייצא לאור במהלך 2014, לעסוק במדיה וקומיקס (ראו: קישור). בגיליון צפויים להופיע שלושה מאמרי מחקר מרכזיים, המתארים יחסים מורכבים בין צורה של מדיה או דימוי לבין הקשרם. מאמרו של יורי ציוון (Tsivan Yuri) יעסוק בדמותו של צ'רלי צ'פלין, או, כפי שהוא מכנה אותה, "צלו" של צ'פלין, שהתגלגלה לדימוי ביצירתם של אמנים רוסיים מן הזרם הקונסטרוקטיביסטי בתחילת המאה ה-20. המאמר המחקרי השני נכתב בידי דריה חיטרובה (Khitrova Darya) והוא ייסוב על בלט ומהפכה. חיטרובה תדון בצמד "בלט" ו"מהפכה" מזווית כפולה – השפעת הבלט על המהפכה, והשינוי שחל בבלט, הנחשב לאחת מצורות האמנות השמרניות ביותר, עם פרוץ מהפכה אוקטובר ב-1917. היא כותבת שהגבולות נחצים תמיד במדיה, ובאמנות חצייתן יכולה אף להיות הרציונל של היצירה. הגבולות הנבדקים במחקר הם בין בלט ללא-בלט. כותרת המאמר: - "זה איננו בלט: גבולות המדיה והפוליטיקה של כוריאוגרפיה בבלט 'צעד הפלדה'" (1927), היא ציטוט מאחד ממבקרי ההופעה של הבלט המדובר בפריס, שיהיה נקודת מוצא לדיון בזהותו של הבלט כמדיום אמנותי. המאמר השלישי, שנכתב בידי קת'רין היילס (Hayles Katherine), פטריק יגודה (Jagoda Patrick) ופטריק למייה (LeMieux Patrick), ידון במשחקי מחשב בכלל ובסוג "משחקים מחליפי מציאות" (ARG) בפרט. באמצעות בחינת Speculation, משחק שהומצא על ידי קבוצת סטודנטים בשנת 2012 באוניברסיטת שיקגו, יעסוק המחקר במשחקים בעולם הדיגיטלי ובעולם הפיננסי.

שאר המאמרים יתמקדו בקומיקס. כפי שמציין מיטשל, עורך כתב העת, המאמרים ידגישו את היותו של הקומיקס מדיום ולא סוגה, צורה של שיח גרפי, הכולל נרטיב ואפשרויות רבות נוספות – רפלקסיה פילוסופית, הבעה אפיסטולרית ומחקר אישי. בין המאמרים בולט מאמרו של תום גאנינג (Gunning Tom) "על אמנות הרציפות: לקרוא, לכתוב ולעשות קומיקס". גאנינג עומד לקשור את התשוקה בקומיקס לחוויה החזותית הבידורית שהייתה פופולרית במאה ה-19 – ציורי פנורמה, ובפרט הפנורמה בתנועה, שרווחה בארצות הברית. הקומיקס והפנורמה מציעים משטר צפייה המניח רציפות בין הקריאה לצפייה בתמונות. חלק מהמאמרים בגיליון יעסקו בעבודותיהם של אמנים מסוימים. אחד מהם הוא מאמרו של גרלנד מרטין טיילור (Taylor Garland Martin) על אמן הקומיקס ג'קסון לוויס, שיצר בין 1889 ל-1891 ב-The Freeman, העיתון המצוייר הראשון שנועד לאפרו-אמריקאים. עבודתו שהתפרסמה בעיתון זה זיכתה אותו בתואר "אמן הקומיקס השחור הפוליטי הראשון בארצות הברית". עם זאת, כפי שמציין טיילור, נדמה שהיום  לוויס נשכח מלב.

מיטשל מסיים את דברי הסיכום לגיליון הבא בהצהרה דרמטית: "עם נפילת זרם החשמל והחשכת מסכי המחשבים עדיין יהיה הקומיקס חי וקיים. הקומיקס יהיה אז הכרחי יותר מתמיד".

מעניין מה היה אומר על כך מקלוהן.