כמה מלים על ביקורת תרבות

לא חסרות הגדרות טובות למושג "תרבות". ובכל זאת אני מבקשת להציע אחת משלי. הצעה שאינה סותרת את זו של האנתרופולוג בן המאה התשע-עשרה, אדווארד בי טיילר (Tylor), שקבע כי תרבות היא מכלול של ידע, אמונה, אמנות, מוסר, חוק, מנהגים וכל אותם הכישורים וההרגלים שהאדם רוכש אותם בהיותו חלק מהחברה. או את זו של האנתרופולוג בן המאה העשרים, קליפורד גירץ (Geertz), שכתב: "תרבות היא מערכת של תפישות, שעוברות מדור לדור, ובאות לידי ביטוי בצורת סמלים, שבאמצעותם אנשים מתווכים, מנציחים ומפתחים את הידע שלהם על אודות החיים ואת יחסם אליהם" ([1973] 1990, 48).

ובכל זאת, הנה הגדרה נוספת, משלי. נדמה לי שיש בה ערך. תרבות, אני מציעה, היא מכלול הכוחות, הסמלים, הטקסים וההרגלים שמרכיבים את "המובן מאליו" החברתי.

תרבות של קבוצה היא כל מה שמובן מאליו ואין מצביעים עליו בקרב חבריה; סימנה הוא סימן הקריאה. ביקורת תרבות היא מעשה של הצבעה, דווקא, על אותו מובן מאליו: פירוק שלו, ביאור שלו, הפרכה שלו או העמקת ההבנה אותו. ביקורת תרבות היא עיקום סימן הקריאה לכדי סימן שאלה.

העבודה הזאת, של העמדת סימני שאלה על אודות המובן מאליו, נעשית מזה מאות בשנים במגוון של סוגות עיוניות ואחרות, ובהן המניפסט, המאמר, המסה האינטלקטואלית, והמסה האישית.

קשה להגזים בתיאור האופן שבו ביקורת התרבות, על מופעיה השונים, השפיעה על חיי. מסימון דה בובואר (de Beauvoir), לדוגמה, ביצירתה המין השני, הבנתי את מקורה של תחושת התסכול שלי, אם לא תחושה של נחיתות מהותית, לנוכח מעמדו החברתי של הגבר באשר הוא, ולאור התחושה שאני אובייקט, חפץ, למבטיו ומאווייו; "הגבר מייצג בו-בזמן את החיובי ואת הניטרלי", כתבה דה בובואר, "עד כדי כך שבצרפתית אומרים "les hommes"  כאשר הכוונה לכל בני אנוש [ובאנגלית, mankind, ובעברית בני אדם]... האישה נתפסת כשלילי עד כדי כך שכל הגדרה מיוחסת לה כמגבלה, בלי כל הדדיות..." ([1949] 2001, 12-13).

מוירג'יניה וולף (Woolf) למדתי לא רק על הצורך בעצמאות כלכלית ובמרחב פרטי לכתיבה בעלת ערך, אלא גם, בין דברים רבים אחרים, על חסרונותיה של הכתיבה הגברית, שנתפסה במשך מאות שנים, כמובן מאליו, ככתיבה הנאותה, הנכונה – כזו שמעלה על נס את הלוגי, הכללי, הלאומי ועניינה הוא רומו של עולם, וצלו של האגו מאפיל עליה, ועל חסרונותיה של הכתיבה הנשית, המוגבלת כביכול לאישי, לרגשי ולחומרי; אבל בעיקר, למדתי ממנה על עליונותה של הכתיבה הביסקסואלית, שמערבת לוגוס ואמוציה, ומגיעה אל הכללי דרך המסוים, אל המכלול דרך הפרט.

מג'רמיין גריר (Greer) הבנתי שאני לא חייבת לסלוד משיער גופי, מנעמי וולף (Wolf) ומסוזי אורבך (Orbach) למדתי מדוע השומן שלי מאיים עלי, למה הגוף שלי לא חייב להיות במידה מסוימת, למה רזון הוא לא משאת נפש. ממרקס ואנגלס (Marx & Engels) גיליתי את עריצותו הסמויה של מעמד הביניים הנינוח ואת עריצותה של הנוחות כערך. "הבורגנות הוכיחה שגילוי-הכוח הברוטאלי של ימי-הביניים", הם כתבו במניפסט, "מצא את השלמתו הנאותה בעצלות-דובים נרפית" (אצל כהן, 1998, 39).

בפרק ממושך בחיי, חשתי על בשרי את עריצותו של המובן מאליו. את האופן שבו הוא עלול, בשם החברה, הכללי, הנכון, לייצר סבל פרטי, אישי, יומיומי. בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים, היה עדיין מובן מאליו בחברה שבה גדלתי שכנקבה אני אמורה להיות אשה, ושכאשה אני אמורה למצוא בן זוג, ושכבת זוג אני אמורה להרות, ללדת ולהיות אמא. עבר זמן רב מדי לפני שלמדתי לשאול שאלות על המובן מאליו הזה הודות לכתבים של אדריאן ריץ' (Rich), מישל פוקו (Foucault), ליליאן פיידרמן (Faderman), ג'ודית באטלר (Butler), נעמי וולף וסימון דה בובואר, אם להזכיר אחדים. רק כשמלאו לי 30 כבר התחלתי להבין שאולי אני לא חייבת להיות אשה, במובן הארכטיפי, אולי אני לא חייבת לחפש בן זוג, במובן ההטרוסקסואלי, ואולי אני לא חייבת להיות אמא, במובן הביולגי. ההבנה הזאת, העמוקה מני באר, שהמובן מאליו אינו מובן ואינו מאליו, שהוא נבנה ונוצר ועוצב בכוחות מסוימים ובמוטיבציות מסוימות, שחררה אותי משנים של בדידות, ניכור, ותחושה של חוסר ערך עצמי.

המובן מאליו, נזכור ונזכיר, הוא כלי חיוני בהתגבשותה של קבוצה. לשאול שאלות על המובן מאליו – זהו כלי חיוני בהתגבשותו של יחיד. מעצם ההגדרה שלה יש בתרבות - במובן מאליו החברתי - היבטים כוחניים, אם לא אלימים ממש. מעצם ההגדרה שלה יש בביקורת התרבות הזמנה לעדן את עריצותה של התרבות, להשפיע עליה, לחיות בתוכה, אם לא ממש לשנות אותה. 

ביבליוגרפיה

גירץ, ק' [1973] (1990). פרשנות של תרבויות. תרגום: יואש מייזלר, כתר: ירושלים.

דה בובואר, ס' [1949] (2001) המין השני, כרך ראשון, העובדות והמיתוסים. תרגום: שרון פרמינגר, בבל: תל אביב.

כהן, ב' (עורך) (1998). המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.