אי-חשיבותה של הביקורת

חלקה הגדול של האנושות מבלה את חייה בתוך אדריכלות, גם בלי לדעת שהיא כזאת. כל מי שמעליו קורת גג, מכיר אדריכלות באופן האינטימי ביותר. אדריכלות מעצבת את נוף חיינו. בעולם מצטופף ומעויר, השלכותיה של האדריכלות הן עצומות, על הסביבה, החברה והכלכלה. האדריכלות ונגזרותיה הם מהצרכנים הגדולים של משאבי כדור הארץ ומהמזהמים החמורים ביותר. הם המוציאים לפועל של מדיניות פוליטית ומיישמים בשטח החלטות הרות גורל הנוגעות לחלוקת משאבי קרקע וצדק חלוקתי. טביעת הרגל של האדריכלות היא כמעט בלתי הפיכה - ובכל זאת, קולה של ביקורת האדריכלות לא נשמע ברמה מול עוולות וכשלים במרחב, הן בישראל והן בחברות מתוקנות יותר.
מחקר מקיף על מצב הביקורת שנערך ב-2001 באוניברסיטת קולומביה גילה שמכל תחומי התרבות והאמנות אדריכלות זוכה למקום הנידח ביותר בתקשורת האמריקאית. רק פחות משליש מבין העיתונים היומיים הגדולים מחזיק מבקרי אדריכלות, וגם זאת במשרה חלקית או ככותבים מן החוץ. מעל במות שונות הודו מבקרי אדריכלות שהם "נחמדים" מדי בכתיבתם, בעולם תקשורתי התלוי כיום יותר ויותר במפרסמים גדולים ובקבוצות מיקוד (Szanto, Fredricksen & Rinaldi 2001). ואכן, נדמה שגם בציבור הרחב רבים מצפים שכתיבה על אדריכלות תגיש חומר קריאה מלטף לשעות הפנאי, ולאו דווקא חומרים עוכרי שלווה. פני התקשורת השתנו מאז אותו מחקר, אבל גם במדיות החדשות היא לא עושה הבדל.
מבקר האדריכלות האמריקאי הוותיק פול גולדברגר (Goldberger), אחד הקולות הבולטים בתחום, כתב באותו מחקר וחזר וכתב לאחרונה, ש"אם מבקר תיאטרון קוטל הצגה היא עלולה לרדת מהבמה, אבל איש אינו הורס בניין אם מבקר אדריכלות אינו אוהב אותו" (2001, 27). או במילים אחרות, שם המשחק הוא כוח וכסף. תיאטרון הוא חוליה חלשה בשרשרת המזון הגלובלית, ולפיכך קל לבעוט בו. לעומתו, האדריכלות והענפים הקשורים בה כמו תכנון ובניה, מגלגלים את הכספים הגדולים בשוק וכפופים למעשה לבעלי הון ולממסד הפוליטי המאפשרים להם להתקיים. ומי יעז להתעסק עם כרישי נדלן ושליטים כל יכולים.
מאז ומעולם האדריכלות ניהלה רומן עם משטרים רודנים המעניקים לה הזדמנויות לממש כל גחמה, בתקציבי עתק צורמים על רקע של עוני וקיטוב. בתמורה, האדריכלות מסייעת להם לפאר את שמם ולכבס את תדמיתם. די להזכיר בהקשר הזה את הבניין האקסטרווגנטי של הטלוויזיה הממלכתית בבייג'ין שתכנן אדריכל העל ההולנדי רם קולהאס (Koolhaas), או את הארמון הפנטזיונרי של הנשיא נזרבייב (Nazarbayev) באסטנה בירת קזחסטן שתכנן האדריכל הבריטי נורמן פוסטר (Foster). שום ביקורת לא קלקלה להם את השמחה (1998 Stephens). המלכוד הוא שמשטרים עריצים לדורותיהם הותירו לא מעט יצירות מופת אדריכליות, המעצבות את המרחב ואת נופי התרבות.
שוליותה של ביקורת האדריכלות בישראל מקנה לממשלות היתר לממש מדיניות תכנון מטרידה והרסנית. הקמת ישובים חדשים היא דוגמה מייצגת. ישוב חדש היה בעבר תמצית הציונות. כיום זהו איום סביבתי וחברתי, מתכון לבזבוז משאבים ותשתיות, לפגיעה בשטחים פתוחים, לדלדול ישובים קיימים ולהשארתן מאחור של אוכלוסיות מוחלשות. חרף כל התירוצים, מאחורי הקמתם עומדים בעיקר מניעים פוליטיים ואתנוקרטיים. חלקה של האדריכלות בתכנון יישובים הוא מכריע, בתוך הקו הירוק ובשטחי הכיבוש. חלקה של ביקורת האדריכלות הוא כמעט אפסי. אם ביקורת נשכנית היתה מורידה מהבמה את ההצגה הזאת, מי יודע.

ביבליוגרפיה

Stephens, S. (1998). Assessing the State of Architectural Criticism in Today's Press. Architectural Record, 194, 64-69.

Szanto, A., Fredricksen, E., & Rinaldi, R. (2001). The Architecture Critic, A Survey of Newspaper Architecture Critics in America. New York: Columbia University Press.