על אפשרות קיומה של ביקורת במציאות העכשווית

מבקרי האמנות נתפסים כמי שתחום התמחותם הוא לתאר, להסביר ובעיקר להעריך את האמנות הנוצרת ומוצגת היום. כלומר, לקבוע מה ה"שוֹוי" שלה (כמה כוכבים מקבלת התערוכה? האם כדאי לראותה); להיות מעין "נציגי הציבור" המדברים בשמו ומתווכים לו את האמנות, מפענחים את שפתה, אבל גם מזהירים אותו ומגוננים עליו מפני אמנות גרועה ופותחים בפניו את הדלת לקסמה של אמנות טובה.
בו בזמן המבקרים הם גם נציגי האמנות, אך כדברי בוריס גרויס (Groys): "כיום לא הצופה הוא השופט את האמנות, אלא האמנות היא השופטת, ולעתים מגנה, את הציבור" (2008, 111). המבקרים, הלוקחים על עצמם את תפקיד מגיני האמנות ומתייצבים לצדה, ממלאים תפקיד פרדוקסלי: הם שופטים את האמנות בשם הציבור, ובה בעת מבקרים את החברה בשם האמנות. מכאן הסכנה שיאבדו גם את אמון הציבור וגם את אמון האמנים. המצב מסתבך אף יותר כיום, כששדה האמנות בעולם ובארץ נגוע בספקולציות שוק ונשלט על ידי חוקי הכלכלה הפועלים בחברה לאומנית וגזענית. פני האמנות כפני החברה שבה היא נוצרת, ופני ביקורת האמנות - וליתר דיוק: הכתיבה על אמנות - כפני האמנות.
בעיתונים הכלכליים בישראל מסקרים את האמנות כמו במדורי נדל"ן - תיאור התערוכה או העבודה, כמה מילים על הצלחת האמן ובעיקר על הערך הכלכלי של עבודותיו, מה מכר ובכמה: הביקורת נסבה על המחירים ועל מצבו של האמן בשוק. או, כמו שאמר רון ארד (2014) כשתיאר את מבקר האמנות הרצוי לו: "מוטב שיכתבו על תערוכות שהם אוהבים. שישתפו אותנו יפנו ויכוונו אותנו אליהן. עדיף בתמונות ופחות במילים. כלומר: תראו לנו את המוצר ואל תבלבלו אותנו עם תיאוריו" (ראו: קישור).
בישראל יש כיום רק מעט מאוד אנשים שמתפרנסים מכתיבת ביקורת אמנות היכולים באמת להיות נציגי ציבור ולבוא ממנו, ובו בזמן לשרת את האמנות. המבקרים הם במקרים רבים גם אמנים או אוצרים, בעלי תפקידים במוסדות אמנות, מרצים ומורים. דבר זה יוצר לעתים קרובות ניגוד אינטרסים, ובהיעדר גילוי נאות ייתכן שלא תמיד הוא מאפשר למבקרים למלא את תפקידם כהלכה במצב עניינים זה. בנוסף, בגלל מיעוט המבקרים, כל טקסט ביקורתי מקבל משמעות ומשקל מרביים. בראיון להארץ (2015) סיפר האמן אליעזר זוננשיין כיצד ביקורת שנכתבה על תערוכתו ערערה אותו עד כדי כך שחשב להפסיק לעשות אמנות.

בישראל נפתחות בכל שבוע כ-20 תערוכות. הסיכוי שתיכתב ביקורת על אחת מהן הוא כמעט אפסי, וממילא רוב הביקורות שנכתבות נשארות דעת יחיד, לטוב ולרע. מיעוט המבקרים משמעו ייחוס חשיבות מופרזת לכל דעה המתפרסמת וזוכה לתגובות קיצוניות של האדרה או ביטול גמור. במקום שייווצר דיון בהשתתפות מגוון קולות, גם המעטים היכולים ורוצים לכתוב בצורה ביקורתית נמנעים מכך. איש איננו רוצה לריב, לעצבן את הציבור או את האמן/ית או האוצר/ת או את הגלריה/חלל האמנות. וכך אין שיח, יש רק סקירות, הפניה למה שאוהבים, דימויים בלי הקשר וטפיחה הדדית על השכם.
בעבר נשמע קול אחיד של המבקר ההגמוני - אישים כגון חיים גמזו או רפי לביא חרצו מי להצלחה ומי לתהום הנשייה. בינתיים ההגמוניה נסדקה, האוטוריטה פורקה, וטוב שכך; אבל תוך כדי פירוק התמוססה גם הסמכות הביקורתית, משום שיחד עם האוטוריטה קרס גם מוסד הביקורת העיתונאית. השוק אוהב את השבר הזה. ביקורת מפריעה למכירות ומעצבנת את הקונים או את התומכים והמממנים (המדינה). אבל הציבור זקוק לביקורת אמנות ואמנות צריכה להיות מבוקרת, ואנו חייבים למצוא דרכים לגדל ולאפשר מספר רב יותר ויותר של מבקרים נטולי אינטרסים, הרוצים ויכולים להיות משרתי ציבור.

ביבליוגרפיה

ארד, ר' (2014). תערוכה קבוצתית של אמן בודד. טיים אאוט. נדלה (27.3.14).

דפנה, י' (2015). אליעזר זוננשיין חזר מהקפאה עמוקה. עולם האמנות עוקב בדאגה. הארץ. נדלה(28.1.15) 

Groys, B. (2008). Art Power. Cambridge Mass. and London: MIT Press.