ביקורת כהשקפת עולם ודרך חיים

מעבר לתכנים הספציפיים של הביקורת, הרי שהביקורת היא גם עמדה פסיכולוגית אופיינית. ואכן, פעמים רבות צודקים מבקרי הביקורת, וזוהי עמדה של נרגנות ואי-מרוצות. אבל לא תמיד הם צודקים בשיפוטה: כי לעתים על כך דווקא תפארתה.

אבאר את כוונתי באמצעות מסתו של מבקר הספרות הוויקטוריאני, מתיו ארנולד (Arnold), תפקידה של הביקורת בזמננו, שפורסמה ב-1864. המסה הזו הפכה לאבן-דרך חשובה בכל דיון על תפקיד ומעמד הביקורת בעולם התרבותי האנגלו-אמריקאי. מבקרים בני תקופות שונות, כגון ט.ס. אליוט (Eliot), נורתורפ פריי (Frye) וטרי איגלטון (Eagleton), אף השתמשו בכותרת המקורית של ארנולד על מנת לשטוח את משנתם שלהם על תפקיד הביקורת בזמנם הם.

העיון במסה של ארנולד מגלה שהיא אינה עוסקת בשאלות כגון כיצד על הביקורת להבחין בין יצירה טובה ליצירה רעה והיא אינה מספקת כלים טכניים לביקורת של ספרות ואמנות. למעשה, מציגה המסה הזו את הביקורת כעמדה אינטלקטואלית-פסיכולוגית עקרונית מסוימת.

הביקורת, לפי ארנולד, הינה "המאמץ, בכל תחומי הדעת, תיאולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, אמנות, מדע, לראות את המושא כפי שהוא באמת" ([1863] 2005, 63). והוא מעניק גם הגדרות נוספות לביקורת: הביקורת היא היכולת להתנתק מחיי-המעשה ולעסוק בנושאים שאין להם השלכה פרקטית ורווח אישי; הביקורת היא סקרנות אינטלקטואלית ותשוקה למשחק חופשי של הרוח (("free play of the mind"; הביקורת היא החיפוש המתמיד אחר הטוב ביותר ("The best that is known and thought in the world").

צריך לשים לב שהחיפוש אחר "הטוב ביותר" אצל ארנולד, חיפוש שזכה לקיתונות של ביקורת בעשורים האחרונים (כאילו ישנה אפשרות אובייקטיבית לבדיקה מהו "הטוב ביותר", כאילו האנינות האריסטוקרטית הזו אינה מסווה לצידוד בריבוד חברתי נוקשה וכו'), מבטא עמדה נפשית מסוימת ואינו פטישיזם של האמנות "הגבוהה". לחיפוש אחר "הטוב ביותר" ישנו תפקיד מוסרי. החיפוש הזה, וחוסר שביעות הרצון הכרוני שהוא מעודד, הינו מה שמבטיח היעדר אטימות ושקיטה על השמרים, היעדר שאננות ושחצנות.

כי ארנולד מדגים מה יכולה לעשות שאננות כזו והוא מדגים זאת דווקא בהקשר פוליטי מובהק. הוא מצטט כמה קטעים מנאומים של חברי פרלמנט בריטיים שמשתבחים שארצם היא הארץ המוצלחת ביותר שראה העולם מאז ומעולם. האימפריה של בריטניה הגדולה היא הציוויליזציה המפותחת ביותר שהתקיימה אי פעם, משתבחים אישי הציבור שארנולד מצטט. לשבח העצמי הזה משדך ארנולד ידיעה שאיתר באחד העיתונים, ידיעה המדווחת על רצח של תינוקת בידי אמה, תינוקת שנולדה מחוץ לנישואין לאם שהתנוולה בעוני קודר. זו גם כן המציאות של אנגליה "הגדולה"! מעיר ארנולד בחריפות. העלמת עין ממציאות קודרת היא זו שמאפשרת את השבחים הלא אחראיים שיצאו מפיהם של חברי הפרלמנט המוזכרים.

לכאורה, מה הקשר? מדוע במסה שעוסקת בתפקידה של הביקורת סוטה ארנולד לדיון חברתי פוליטי במצבה של אנגליה בזמנו?

אלא שזוהי בדיוק הנקודה. הביקורת אצל ארנולד היא גישה כללית כלפי החיים. הביקורת היא מזג אינטלקטואלי ופסיכולוגי מסוימים. היא כמעט דרך חיים. היכולת הביקורתית היא יכולת מוסרית, שכוללת אי הסתפקות ב"יש", רצון תמידי בשיפור, חתירה לשלמות – מצד אחד; והיחלצות מהצרכים הקטנוניים של הנפש, הגבהת המבט וחתירה לאובייקטיביות וחיפוש אחר דבר מה ראוי כשלעצמו שאינו קשור באינטרסים שלנו – מצד נוסף.

כמובן, לכושר הביקורתי הזה יש צדדים נפשיים "שליליים". להיות ביקורתי כלפי אחרים וכלפי עצמך פירושו לעתים להיות בלתי מסופק באופן כרוני, להיות חושף פגמים כפייתי. אבל ארנולד במסתו מבהיר שלעמדה הביקורתית יש גם חשיבות גדולה: היא זו שמונעת התבוססות במי אפסיים, היא זו שנלחמת בשאננות ובזחיחות הדעת, פרטיות או לאומיות, היא זו שמדרבנת לשינוי. היא זו שאף מחדירה לאופק המוגבל שלנו את האידאה הנוצצת והמכווינה של המושלם.

אני מוצא את התפיסה של ארנולד מצודדת כי היא רואה בביקורת יותר מ"מקצוע", היא משרטטת את העיסוק בביקורת כדרך חיים. ואכן, המקצוע הזה, ביקורת, מאתגר ומעשיר מאין-כמוהו. כמובן, "מעשיר" מטפורית בלבד, על מנת למנוע טעויות טרגיות מקוראיי! אם לתמצת את לוז ההנאה שאני מוצא בעיסוקי: הבחינה של מאות ספרים מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה על טיבו של המדיום שקשרת בו את חייך, מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה בשאלה מה זו בעיניך ספרות טובה ומה זו ספרות לא טובה ולמה. וכמו שאמר הרמב"ם: "אין שמחה כהתרת ספקות" ואין – את זה כבר לא אמר הרמב"ם – עונג מהעונג שבתחושה שאתה יודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על הנושא שמרתק אותך.

מאידך גיסא, אין הכוונה בדברי שאחרי כך וכך מאות ספרים הגעתי למנוחה ולנחלה, ובפי התשובה לשאלה הנצחית "מה זו ספרות?". כל ספר שאתה קורא ומחווה את דעתך עליו מוסיף צלע למצולע דמיוני שלאט לאט, ברבות השנים והספרים, שואף להפוך לעיגול שלם שמסמל את מהות אמנות הפרוזה. אבל זו, כמובן, משימה אין סופית. כל ספר שאתה קורא, טוב או רע, אמנם מוסיף להבנתך מה זו ספרות, כל ספר, טוב או רע, אמנם מוסיף לצלעות המצולע הדמיוני והופך אותו לסובטילי יותר, ל"עגול" יותר, אולם לעולם המצולע יישאר מצולע ולא יגיע להיות עיגול שלם.

אולם גם, ודווקא, האינסופיות הזו מלהיבה. הידיעה שהמקצוע הזה, מקצוע הביקורת, יכול ללוות אותך כל חייך, לשכלל את הבנתך ללא "קו סיום" בו הגעת כביכול למטרתך והתשובה לשאלה מה זו ספרות צונחת מפיך כשאתה צונח לארץ בתום המרוץ. 

ביבליוגרפיה

ארנולד, מ' [1863] (2005). תפקיד הביקורת בימינו אלה. בתוך נ' דינגוט (עורכת), ציוני דרך בביקורת ספרות המערב (83-61). תרגום: דן דאור, האוניברסיטה הפתוחה: תל אביב.