חדר 237 והסכנה שבפרשנות יתר

נדמה שלא רבים הם הסרטים שזכו להתייחסויות פרשניות כה מגוונות כמו הניצוץ (1980), סרט האימה המסוגנן והמבריק של סטנלי קובריק (Kubrick) על שומר בבית מלון נטוש המאבד את שפיותו ומנסה לרצוח את משפחתו. כפאזל מורכב המשופע באלמנטים טקסטואליים סימבוליים, הניצוץ הוא סרט שמזמין פרשנויות החורגות מהמסגרת הז׳אנרית לה הוא מציית. בהתאם לכך, הוא הפך עם השנים למגנט קולנועי המושך אליו התייחסויות ביקורתיות של מבקרים רשמיים ומעריצים אובססיביים כאחד. אולי מאז סרטון החובבנים הקצר של אברהם זפרודר (Zapruder) המתעד את ההתנקשות בקנדי לא היה עוד סרט שזכה לקריאות כה מדוקדקות ולהיצף כה מרשים של תיאוריות קונספירציה הנוגעות לדרכי הפרשנות שלו.

חדר237 (2012), סרטו התיעודי של רודני אשר (Ascher) מספק במה לא שיפוטית למספר אינטרפרטציות קיצוניות כאלו ומבקש מהצופה להחליט בעצמו, לגבי כל אחת מהן, האם מדובר בהברקה ביקורתית או בפרשנות מופרכת מיסודה. בחדר237 היוצר אינו נוכח, קולו הביקורתי אינו נשמע, והוא אינו עורך ראיונות סטנדרטיים עם הסובייקטים התיעודיים שלו. לחילופין, חדר237 מייצר קולאז׳ מגוון של פרשנויות כאשר בכל אחת מהן קולו של המבקר התורן נשמע בקריינות, בעוד שקריאתו מלווה בקטעים ספציפיים מתוך הסרט של קובריק הממחישים אותה. התוצאה היא שיחה פרשנית מסועפת המציבה אותנו בתוך העולם הקובריקי ומבקשת מאיתנו להעריך כל קריאה בהתאם לכלים עליהם היא נסמכת.

אם קובריק הוא אכן במאי גאון, פדנט ואובססיבי כפי שנהוג להתייחס אליו, ואף פרט במיזנסצנה הקולנועית שלו לא נמצא שם באקראי, האין זה אך טבעי שתפיסה אסתטית שכזו תניב אינטרפרטציות שונות ומוגזמות? כל אחת מהפרשנויות המוצגות בחדר237 מבקשת לדון בשאלה מרכזית ומהותית ליצירתו של קובריק: במה למעשה עוסק הסרט הניצוץ, אם לא בסופר מתוסכל שמאבד את שפיותו? אחד מהפרשנים טוען שמדובר במטאפורה על הטבח באינדיאנים בצפון אמריקה (קובריק הרי מרמז לכך קלות בכך שהוא שותל בפריים קופסאות של אבקת אפייה עם דימויים של אינדיאנים; מה גם שהבוס של ג׳ק, גיבור הסרט, מספר לו ולאשתו שהמלון נבנה על גבי שטח קבורה של אינדיאנים). אחר מבקש שנתייחס ברצינות לכך שהניצוץ הוא סרט על שואת היהודים במלחמת העולם השניה (מכונת הכתיבה בסרט היא מתוצרת גרמניה; על החולצה של דני, בנו המחונן של ג׳ק, מוטבע המספר 42 כסימן לשנת 1942; ודני עצמו אף אומר את המילה "redrum" ארבעים ושתיים פעמים בסרט). פרשן שלישי סבור שהניצוץ הוא מסמך אפולוגטי של קובריק על התפקיד המיוחס לו כמי שפברק את סרטון הנחיתה הראשונה על הירח (הטענה היא שניקסון היה זה שביקש מקובריק לביים את הסרטון הזה כשהאחרון היה עדיין במהלך עבודתו על 2001: אודיסאה בחלל). באחת הסצנות המבריקות בסרט מתוארת אינטרפרטציה, שנשמעת על פניה כמופרכת עוד יותר מקודמותיה, לפיה אם מריצים את הסרט קדימה ואחורה בו זמנית ומקרינים את התוצאות זו על גבי זו באופן סימולטני, מקבלים מגוון רחב של סופר-אימפוזיציות מרתקות בעלות משמעות סימבולית. אך כאשר הסרט ממחיש את הניסוי הזה בעצמו, התוצאה המיוחדת סוחפת, מרתקת וממחישה את ערכה של פרשנות הנעשית בלהט ובתשוקה ביקורתית.

יאן הארלן (Harlan), המפיק של קובריק, הודה לאחרונה כי מצא את סרטו של אשר אידיוטי ולא מעניין. גם סטיבן קינג (King), שבמשך השנים הארוכות שחלפו עדיין לא התגבר על כעסו כלפי קובריק בגין העיבוד הלא נאמן שעשה לספרו, הודה שלא צלח מעבר למחצית הראשונה של הסרט. ״מעולם לא היתה לי יותר מדי סבלנות לבולשיט אקדמי״, הסביר לאחרונה בראיון למגזין "רולינג סטון" (ראו: קישור). נדמה לי שתגובתם של קינג והארלן מפספסת את הפואנטה האמיתית מאחורי סרטו של אשר. חדר237 הוא מאמר קולנועי מרתק על ההנאה האינטלקטואלית שפרשנות יתר מאפשרת ועל הסכנות הטמונות בפרקטיקה שכזו. אין בו, כך נראה לי, כל ניסיון לתמוך או להציג באופן שאינו ביקורתי תיאוריות קונספירטיביות. זהו סרט שמייצר ביקורת על מגבלותיו של הניתוח הטקסטואלי בקולנוע ועל חשיבה פורמליסטית. הוא מציג בפנינו ביקורת קולנועית שנעשית ללא מודעות עצמית או ריסון פנימי ובכך מסתכנת בפספוס מהותה המקורית של היצירה בה היא דנה. האם באמת לכל פרט ופרט בסרטיו של קובריק יש משמעות, או שמא יכולתם של הפרשנים השונים בסרט למצוא תבניות וסדר בתוך היצף הפרטים גובל בטירוף? חדר237 מאפשר תצוגת תכלית מרשימה וסוחפת של ביקורות מופרכות מיסודן לסרטו של קובריק, אך הוא מהווה, בה בעת, גם דיון מפוכח ומעורר מחשבה על מגבלותיו של שיח שכזה.

הביקורת הקולנועית האובססיבית בה עוסק חדר237 היא תוצר ישיר, כמובן, של העידן הדיגיטלי, בו ניתן לא רק לצפות פעמים אין ספור בסצנות ולנתחן בדייקנות, אלא גם להשתתף בשיח אינטרנטי רחב משתתפים על מהותו של האובייקט הקולנועי הנדון. באופן דומה, חדר237 בנוי על פי הצורה החדשנית של ״מאמר הוידאו״ (the video essay), אחת ההבטחות המשמעותיות שהביאה עימה הטכנולוגיה הדיגיטלית לפרקטיקת הביקורת הקולנועית: בעקבות פוטנציאל טכנולוגי מחודש לצפייה, עריכה והפצה באמצעים ביתיים, חוקרי קולנוע יכולים לכתוב על הסרטים בהם הם מבקשים לדון בעזרת אותה המדיה עליה הם כותבים. כלומר, ניתן לכתוב על קולנוע באמצעות קולנוע, ותיאוריה על קולנוע יכולה, ואולי אף צריכה, להיות קולנוע בעצמה. חדר237 הוא סרט חכם ומרתק על גבולותיה של הביקורת הקולנועית בעידן הדיגיטלי, אך עיקר כוחו נעוץ בכך שהוא אינו מרוחק מהאובייקט בו הוא דן ואינו מלגלג על התופעה בה הוא עוסק. בסיום הצפייה בו תרצו לשוב ולצפות בסרטו של קובריק, קדימה ואחורה בו זמנית.

ביבליוגרפיה

Greene, A. (2014, October 31). Stephen King: The Rolling Stone interview. Rolling Stone. http://goo.gl/we8MSl Retrieved (1.4.15).