ביקור, ביקורת, בקרה - פייטה מוזרה

ישראל סמיוניסקי, מעלות, מאי 1974, ישראל סאן 

פייטה רדופה. פייטה משונה, פייטה בתנועה.

אינטנסיבית, מזיעה, המאמץ ניכר, הכובד בר-משקל, שרירי הפנים והצוואר מתעוותים. ריצה ומחוות נשיאה. כבדה.

קרבן עולה.

הכתמים, כפי שאפשר לראות בתצלום, נספגו. המרחב כולו על אורניו, דרדריו וגגות רעפיו, משמש תיבת תהודה לזעקה.

באנלוגיה למשפטו של דרידה (Derrida) "לכל כנס פילוסופי בהכרח משמעות פוליטית" (אצל בנימין 2006, עמ' 7), אפתח ואומר, לכל תצלום לא רק משמעות פוליטית אלא ובהכרח אפשרות ביקורתית. משמע קריאה של מובן מסוים, אולי של המובן מאליו. קריאה שתעמיד שאלה, שאלה מצמיתה, שאלה שתיוותר פתוחה.

נקודת המוצא לקריאה ולשאלה על התצלום הנוכחי היתה פנייה. הסכמתי לבקר ביקור לא ממושך, שעניינו ביקורת, עין פקוחה, בקרה יחסית מבוקרת, על תצלום. שהות קצרה בין 300 ל-500 מילים על אחד קנוני. בחרתי בנוכחי. זהו תצלום הרואי-חילוני של פייטה. הוא נצרב בזיכרון הלאומי כתצלום של "אחת מפעולות האיבה הקשות והמזעזעות ביותר שידעה המדינה לדורותיה". "במאי 1974", נכתב על האירוע המצולם, "חוותה ישראל את אחד מפיגועי הטרור המכוננים בתולדותיה, בו נרצחו 26 אזרחים וחייל" (ראו: קישור).

לאחר כארבעים שנה, בקיץ 2014, הפך הצירוף המילולי "נוהל חניבעל" שגור בפי כל. למי שתהה מה בין מצביא קרתגו, שהעדיף להתאבד בבליעת רעל כאשר האויב דרש את ראשו, לבין מנהרות עזה וחטיפתו של סרן הדר גולדין ניתנו בתקשורת הסברים. "נוהל חניבעל" הוא פקודה מטכ"לית שעוסקת בכללים לפעולה במקרה של חטיפה בידי מי שמוגדרים אויבים. מטרתה לסכל בכל מחיר חטיפה ונפילה בשבי של אזרחים וחיילים. בפועל, אמנם, קיימת ההוראה שהנוהל אינו מאפשר ירי שמטרתו הריגת החטופים. בשטח, הסתבר, הפירוש הוא שעדיף הרוגים מאשר חטופים.

הנוהל הופעל לראשונה, במינכן 1972, כאשר חילוץ 11 ספורטאים ישראליים כשל והוביל למותם. הוא הופעל שוב במאי 1974 באירוע, שקיבל את השם "אסון וטבח מעלות", לאחר ששר הביטחון, משה דיין, פקד על סיירת מטכ"ל לשחרר בכוח כ-88 בני ערובה בעיצומו של משא ומתן עם שלושה חוטפים חברי הארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין".

על התצלום שהפך מזוהה עם האירוע נכתב: "אחד הלוחמים נושא בזרועותיו את אחותו הפצועה" (ראו: קישור). "התמונה שסימלה את האסון. ציפי בוכריס בזרועות אחיה גליל", נכתב במקום נוסף על התצלום שצילם ישראל סימיונסקי (לידור 2006, עמ' 8). איזו שאלה אפשר לשאול על סמלים ודימויים קנוניים מהעבר הרחוק, על התצלום האיקוני הזה שעטוף בדימוי הפייטה? התבוננות מדוקדקת מגלה ששיער האח/הלוחם ארוך, החולצה צה"לית אך המכנסיים אינם מכנסי מדים. הדימוי החזותי שעטוף בפייטה כמעט ודן את המתבוננים-החיים לשתיקה. דפוס הייצוג מצביע על מתת מוות ובה בעת מסווה כישלון והונאות.

לא אם לא בן, לא אב ולא בן, לא חייל. שניים - אח ואחות ואחריות "משפחתית קטנה".

"בניגוד למה שפורסם עד עכשיו, אחי לא היה חייל", מספרת מיימון-בוכריס. "[...] כשהוא הגיע מצפת הוא לקח אתו חייל שביקש ממנו טרמפ. הוא ביקש ממנו את החולצה שלו וכך הוא הצליח להיכנס תחת מסווה של חייל [...] כתמי הדם שרואים על המכנסיים שלי בצילום הם שלו (של המחבל), אני נפצעתי במקומות אחרים" (חשמונאי 2014, ללא מספור).

המיסוך התרבותי של הפייטה שהורחבה מבן ואם לאח ואחות והותקה מהקשרה הדתי לזה הלאומי, מסווה טעויות, שקרים ואינטרסים שחיבלו באפשרות למשא ומתן של ממש לפדיון שבויים. החזותי ממתיק ומרחיק את העין ממקבלי ההחלטות בצה"ל ובממשלה. הוא מאפשר להמשיך ולשאת את דימוי הקורבן ואת מחוות המתנה, הנורמטיבית והעדיפה, המובנת מאליה לעלות קורבנות עולה למולך המדינה.

22 תלמידים מצפת, 3 מבוגרים, חייל ו-68 פצועים הועלו קורבן עולה למולך התפיסה אותה ניסח דיין למחרת ההלוויות: "הדרך היחידה בעניין הזה של הטרור שהם לא יקבלו את מה שהם תובעים ושלא ייצאו מכאן חיים, אנחנו צריכים להרוג אותם ולא להיכנע להם" (ראו: קישור). אותה תפיסה ועיקרון עומדים גם בבסיס "נוהל חניבעל".

"הבקשה של המחבלים היתה צנועה" אומרת שטרן, אחת מהחטופות שנשלחה עם מכתב הדרישה לשחרר מהכלא 20 אסירים, "נרצחו הרבה יותר ילדים ממספר המחבלים שהם דרשו בתמורה" (רא: קישור). "עמדתי ליד המחבלים ושמעתי אותם אומרים במגפון לכוחות הביטחון שהם מוכנים לשחרר אותנו גם בלי הכופר שהם דרשו ובלבד שיתנו להם לחזור למשפחותיהם בלבנון, מוסיפה מיימון-בוכריס, "אבל דיין כנראה רצה לנסות למחוק את הכתם שדבק בו במלחמת יום הכיפורים ולא היה אכפת להם כלום" (ראו: קישור).

לסמל יש גם תפקיד ביקורתי. "להתיק את הדיבור" מדימוי הפייטה, מאותו מכרה זהב של סטריאוטיפים חזותיים ומודלים מוסריים ממנו נמשה הדימוי הנוכחי, "פירושו לעשות מהפכה" (בארת [1966] 2006, עמ' 61). בתוך מרחב הסמלים הנוצרי שמציע התצלום יש לסמן דימוי מושהה נוסף; טבח הילדים החפים מפשע.

"הקריבו ילדים בניגוד להתחייבות שלא יקרה להם שום דבר", אומר מנכ"ל משרד החינוך דאז מר אלעד פלד (ראו: קישור). פלד נשלח למעלות על ידי גולדה מאיר ראש הממשלה, כדי להרגיע את ההורים. "אתם יכולים להבטיח להורים שלא תיפול שערה משערות ראשם של ילדיהם", הורתה. בכנסת הוסיפה למחרת ההלוויות: "מעייננו היו נתונים להצלת ילדינו [...] הממשלה החליטה שעל גבם של ילדים איננו מנהלים מלחמות, והחלטנו לקבל את הדרישה של המחבלים ולשחרר עשרים מחבלים כרצונם". אף כי כך פורסם מעל גלי האתר, בפועל "זו היתה החלטת ממשלה שלא להיענות לדרישות המחבלים [...] הכל היה הונאה" (שם).

ביבליוגרפיה

אורלי וגיא חוזרים עם תשובה - עונה 2 (2014, 29 מרץ). האמת מאחורי אסון מעלות, נענע 10.
 http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1047175 נדלה (2.4.15).

אסון מעלות, אתר פרש.
 http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=183324 נדלה (2.4.15).

בארת, ר' [1966] (2006). ביקורת ואמת. תרגום: אבנר להב, רסלינג: תל אביב.

בנימין, ו' (2006). לביקורת הכוח. תרגום: הילה קרס, רסלינג: תל אביב.

גואל, ב' (2009, 18 ספטמבר). לא למדנו מאז דבר. ידיעות אחרונות.
http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=183324 נדלה (2.4.15).

חשמונאי, ע' (2014). 40  שנה לאסון מעלות: "המחבלים עמדו וקצרו את הילדים", וואלה.
http://news.walla.co.il/item/2743430 נדלה (2.4.15).  

לידור, י' (2006, 22 מאי). אחרי 32 שנה: מנציחים את הטבח במעלות. מעריב. עמ' 8.