ביקורת נמתחת

כולם לובשים סריגים. כולם בטי-שרט, טייטס, סווטשרט, גופיית-סבא ואחרים, סריגים תעשייתיים שראוי להכתירם בתואר הכסות של התקופה. נפחים מעוגלים, רצפים זוויתיים, תלוליות מגובבות, צירים מתפקעים. הנשימה יורדת ועולה. הדופק דופק. הסריג, שהחליף את האריג לעת הזאת בתור יריעת הבד המובהקת של התקופה, מביא עמו דרך החומר והבד תפיסת עולם חדשה של הגוף הלבוש.

שכן הסריג מורכב ממערכת אחת של חוטים המשתרגים זה בזה באמצעות לולאות, ותכונתו המובהקת היא הגמישות. ואילו האריג עשוי בבסיסו משתי מערכות מצטלבות של חוטים והיציבות היא תכונתו הבולטת. כבר מעצם תכונותיו המבניות הללו מעניק החומר אופי שונה בתכלית לכל אחת מן היריעות, המניבות בהתאמה גזרות, תהליכי ייצור ומלתחות של פריטים הנבדלים זה מזה, כמו גם תפיסות תרבותיות אחרות של הגוף הלבוש.

יעל טרגן, 2015, H & M, קניון עזריאלי, תל אביב  

כולם לובשים סריגים ולא אריגים. ומדוע שלא יתלבשו בהם כולם? הרי אלה הם הפריטים המשמשים דוגמה ומופת להתאמה לכו–לם.
מה דמוקרטי יותר מהסריג התעשייתי, שתכונתו המובהקת היא הגמישות? איכות זו, המקנה קלות לתנועה ולהתנהלות ומעניקה נוחות בחיי היומיום, מגלמת את תמצית אידיאל האופנה-המוכנה-ללבישה
(Ready-to-Wear). כולם לובשים סריגים, ואגב כך נהנים מבגדים לפי מידתם (to Fit Oneself) ומאופנה השווה לכל נפש, פחות או יותר.

כולם לובשים סריגים. כולם גמישים, קלי תנועה, נוחים להסתגל. דעתם נוחה. הלא חולצת הטי, שלא כחולצה המכופתרת מאריג, שימשה תמיד מצע אידיאלי למסר ולעמדה. מאז ימי הפאנק דרך מסורת ה"עשה זאת בעצמך" D.I.Y)), הגם שהפכה זה כבר לכלי שיווקי ריק מתוכן בידיהן של החברות הגדולות, עדיין מהווה הטי אופציה מועדפת על כל פריט אחר בארון הבגדים בתור מדים של מחאה.

כולם לובשים סריגים ולא אריגים כאקט של נקיטת עמדה, או לפחות כאמצעי למימוש הזכות להחזיק בדעה. כולם מסרבים להיבלע בהמון, שלרוע המזל אפשר לשרטטו באמצעות מספר מצומצם של קווים, המתווים טיפוסים קריקטוריסטיים שאינם מייצגים אנשים פרטיים. שכן הסריג התעשייתי אחראי לפריטים הבסיסיים ביותר במלתחה המערבית, המהווים את המינימום הנדרש כדי להעמיד בגד סטנדרטי, הן במונחים של תהליכי ייצור והן במסגרת של איור, אם אכן היינו מבקשים לתאר את הלוק והתופעה.

כולם חותכים אל העיקר. כולם קצרים, ללא מאמץ ניכר. כולם בקטנה. לא מתייפייפים. מה שרואים זה מה שיש. זרקתי על עצמי משהו ובאתי. שכן החליפה המחויטת או החולצה המכופתרת, הפריטים הפרדיגמטיים של האריג, מסמלים נוכחות רשמית וייצוגית של הגוף המחויט והידור של ההופעה ביחס לזולת. ואילו הופעתו של הסריג התעשייתי כפריט של הלבשה תחתונה ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה, והפיכתו הרשמית לפריט של הלבשה עליונה באמצע המאה העשרים, קשורות בלגיטימציה לחשוף בנינוחות את שכבת הבגד הקרובה ביותר לגוף, בפומבי.

כולם נינוחים במרחב הציבורי ובמפגש עם הזולת. כולם נינוחים בסריגים, ששימשו עד לא מזמן בגדים תחתונים. כולם יוצאים נגד הייצוגיות המעושה והפגנת המכובדות המלאכותית. כי האריג, שגזרותיו הלכו והשתכללו תחת ידיהם המיומנויות של החייטים בתקופת המהפכה התעשייתית, מעמיד לגוף צורה ומסגרת, השואפות לשפר ולתקן את הקווים הטבעיים שלו בהתאם לאידיאל מבוקש, לעצב ברוח המגמות המודרניות אדם חדש בגוף חדש. ואילו הסריג מקבל את צורתו ואופיו אך ורק מקימורי הגוף שמתחתיו.

כולם לובשים סריגים. כולם נהנים מן ההנכחה של גופם על גזרתו המפורטת, כאילו השמיעו קול ייחודי, כאילו היה זה ביטוי של העצמי. "מה יועיל השכל אם אי אפשר להבליט אותו באמצעות בגדים טובים?" כותב אדולף לוס (Loos) ([1921] 2004, עמ' 23). כי לכאורה משויך הסריג, יותר מן האריג, להתאמה ספציפית לגוף מוגדר ולהנכחתו של היחיד באופן המובחן והייחודי ביותר. אך בה בעת הוא מתגלה, מאז המצאתו של הסיב הסינתטי, כניסיון לטשטש, להחליק ולהעלים כל סימן לגופניות האנושית.

כולם מבקשים ללבוש סריגים. כולם מעלימים סימנים ואגב כך מעלימים את עצמם, מוחקים את עצמיותם, את הפוטנציאל הביקורתי שאולי היה טמון בה פעם, שאולי עוד מודפס על חולצת טי העשויה שכבת בד הנעשית דקה יותר ויותר, שואפת להיפטר מחומריותה, מהונדסת בסיבים מרככים, נטולת תפרים, אינה מתקמטת או מתלכלכת, דוחה כל סימן זיעה או קמט על אף התנועה, ההתנהלות והלבישה.

ביבליוגרפיה

לוס, א' [1921] (2004). דיבור לריק, למרות הכול: מבחר מאמרים. תרגום: חנן אלשטיין וטלי קונס, בבל: תל אביב.