על ביקורת – על טעם טוב או רע

המתרגם והסופר דוד פרישמן (1922-1859) שַׁאל מעִם המבקר את "הדבר האחד" הבא: "שירגיש בנימי נשמתו חדווה אמתית בשעה שהוא קורא איזה דבר טוב, וכן ירגיש בנימי נשמתו גועל אמִתי בשעה שהוא קורא איזה דבר רע, ואת זה יגיד לי – אם נתן אלוהים את הכוח בלבּו להגיד" (תשכ"ט, 58). הניצב מול יצירתו של מרסל דושאן (Duchamp) המזרקה (Fountain), אינו יכול שלא להרגיש חדווה אמתית ולהתפעל מהתעוזה ומקריאת התיגר של האמן היוצר; אולם מסתבר כי לא הכול שותפים לחדווה מעין זאת. כדברי פרישמן, "אין אני שואל כלל מעִמך (המבקר) שתראה לי את רוב ידיעותיך וחכמותיך ותלמדני, אלא שתספר לי חלק קטן מחייך ומהנעשה בקרב לבּך ברגע אחד ידוע" (שם).

ה"רגע האחד הידוע" בחיי הוא זה שבו הייתי אמור לקבל את כספי התמיכה לצורך הוצאת ספרי בית השימוש במרחב הסמלי (2005). לאחר שהעברתי לידי הגורם המממן, בהתרגשות ובחדווה, את דוגמת עטיפת הספר שעליו מתנוסס ברוב פאר תצלום המזרקה של דושאן, נקראתי מיד לשיחת נזיפה. הממונה חמוּר הסבר הבהיר לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הגורם המממן החליט למשוך את דמי התמיכה, מכיוון ששמו לא יינשא לצד "אובייקט מלוכלך" מעין זה המופיע על עטיפת ספרי. הסבריי – הקלושים, כך מסתבר – כי מדובר באחת מיצירות המופת של עולם האמנות המודרני, לא הועילו דבר.

עטיפת הספר "בית השימוש במרחב הסמלי"

מה טיבו של "אובייקט מלוכלך" זה? דושאן רכש מִשְתָּנָה תקנית מתוצרת חברת Mott, סובב אותה בתשעים מעלות מעמדתה המקובלת בחדר השירותים של הגברים, רשם עליה "R. Mutt", עיטר אותה בכותרת "מזרקה", ושלח אותה לתצוגה בתערוכה הראשונה של האגודה האמריקנית לאמנים עצמאים שהתקיימה בניו-יורק בפברואר 1917 (Camfield 1993). בהודעה לעיתונות מטעם חבר הנאמנים של התערוכה (שהוצאה יום אחרי פתיחת התערוכה) הוגדרה היצירה של דושאן – שלא הוצגה בתערוכה ולא הופיעה בקטלוג – כ"אובייקט העשוי להיות שימושי מאוד במקומו, אך מקומו אינו בתערוכת אמנות, ואין הוא – בכל הגדרה שהיא – יצירת אמנות". הדיווח הנדיר על השערורייה בתערוכה הזכיר "מתקן בית שימוש" לא מזוהה או "פריט מוכּר מריהוט חדר השירותים" (de Duve 1993). נראה, לפיכך, כי גם כאשר המִשְתָּנָה מוצגת בהקשר של תערוכת אמנות, ריחה עדיין מבאיש. בתערוכה אַסלָסביבה, שהתקיימה בתל אביב בראשית 2002, הציגו 70 אמנים ישראלים יצירות אמנות מאסלות. בביקורת על התערוכה (2002) נאמר בין השאר: "ריכוז הכיעור והטעם הרע בתערוכה אסלסביבה נדיר בעצמתו [...]. האסלה נבחרה כהומאז' למרסל דושאן ביצירתו 'המזרקה' [...]. מרסל דושאן יצר את 'המזרקה' יצר חשיבה חדשה על חפץ ב-1917 – יצירה שנחשבה באותה תקופה לשערורייתית ביותר; אולם, הניסיון של מארגני התערוכה הנוכחית להיתלות ביצירה המפורסמת, שהיא בוודאי לא המרכזית ביצירתו של דושאן, הוא פאתטי" (ראו: קישור).

מה גורם לתחושות המוּעצמוֹת כל כך המתעוררות מול יצירה פורצת-דרך זאת, ואפילו מול ההומאז'ים המוקדשים לה? דושאן עצמו התבונן לכאורה באובייקט באדישות מופגנת. לטענתו, "החפצים מן המוכן", ובכלל זה ה"מזרקה", נבחרו כך שלא יעוררו כל משיכה אסתטית. ייחודם של חפצים אלה נובעת אם כן, ראשית לכול, מיסוד הבחירה. במאמר מערכת שהתפרסם בכתב העת האדם העיוור (מאי 1917), בעריכתו של דושאן ואחרים, נכתב (בתרגום חופשי): "אין חשיבות לעובדה האם מר מָאט (החתום לכאורה על העבודה) עשה את המִזְרָקָה במו ידיו. הוא בחר בה; נטל פריט יומיומי, הציב אותו כך שמשמעותו השימושית תיעלם תחת כותר ונקודת השקפה חדשה – יצר חשיבה חדשה על חפץ זה" (ראו: קישור).1

דושאן הבהיר כי עשייה אמנותית משמעה "בחירה, ותמיד בחירה"; אולם מה טיבה של בחירה זאת? לטענתו, "עליך לגשת למשהו באדישות, כאילו לא הייתה לך כל תחושה אסתטית. הבחירה של חפץ מן המוכן מבוססת תמיד על אדישות חזותית ובו-בזמן על היעדר מוחלט של טעם טוב או רע" (Tomkins 1996, p. 426). מבחינה זאת, האמן הנפגש עם החפץ אינו נושא באחריות לבחירתו. לשאלה "כיצד אתה בוחר חפץ מן המוכן?" השיב דושאן: "הוא בוחר בי לכאורה". דושאן הצהיר כי הסיבה לבחירת המִשְתָּנָה "נבעה מן הרעיון לעשות ניסוי העוסק בטעם: בחר בחפץ בעל הסיכוי הנמוך ביותר להיות נאהד. מִשְתָּנָה – אנשים מעטים סבורים שיש משהו מופלא במִשְתָּנָה" (שם).

אלפרד שטיגליץ', (Alfred Stieglitz), 1917, מדונה של חדר האמבטיה [Fountain], ניו יורק  

דושאן מגלה לכאורה אדישות והיעדר טעם מופגנים כלפי האובייקט שבו בחר. זאת ועוד, האדישות משמשת לו כמנגנון לבחירה עצמה. ואולם, מה קורה כאשר ה"אדישות החזותית", שהיא בו-בזמן "היעדר מוחלט של טעם טוב או רע", מבקשת לקעקע הוויה-חוויה נתונה, ולהפליג אל עבר חשיבה חדשה, מעוגנת במופלא? זאת ועוד: מהו מעמד הביקורת והעמדה הביקורתית אותם מהדהד האובייקט הבלתי מסומן, לכאורה?

דומה כי הרגע שמייצרת הביקורת, הרגע התלוי על-בלימה בין המכוער ליפה, בין הטוב לרע, הוא רגע פרפורמטיבי, משחקי, שברירי, בר חלוף; רגע אשר – ממש כמו נשא הביקורת עצמה – פורע את ההקשרים המסורתיים שבהם התקיימו ניגודים אלה, ובתוך כך כבר מנסח את הפרדיגמה הביקורתית הבאה. עולם האמנות שלאחר המזרקה אינו עוד העולם שהיה. לא נותר לנו אלא להכביר תודה – בחדווה אמתית – למִשְתָּנָה: אובייקט חסר חן, לכאורה, באמצעותו לימד אותנו דושאן פרק חשוב ב"טעם טוב או רע".

ביבליוגרפיה

ירון, ע' (2005). בית השימוש במרחב הסמלי. רסלינג: תל אביב.

פרישמן, ד' (תשכ"ט). כל כתבי דוד פרישמן, ספר ב'. מ. ניומן: ירושלים.

שפי, ס' (2002, 24 ינואר). אסלסביבה. הארץ. http://e.walla.co.il/item/173702 נדלה (10.4.15).

Camfield, W. (1993). Marcel Duchamp's Fountain: Aesthetic Object, Icon or Anti‑Art. In T. de Duve (Ed.), The Definitively Unfinished Marcel Duchamp (pp. 133-178). Cambridge Mass. and London: MIT Press.

de Duve, T. (Ed.) (1993). The Definitively Unfinished Marcel Duchamp. Cambridge, Mass. and London: MIT Press.

Tomkins, C. (1966). Duchamp: A Biography. New York: Henry Holt.

• 1. תורגם על ידי לעברית