לפרום

לפעמים, אחרי התבוננות במאות פריטי אופנה ועשרות תצוגות, כתיבה של אלפי מלים על בגדים ועל סטייל ושיחות עם מעצבי אופנה רבים (מדי), אני תוהה האם העבודה הקשה, הרצינות והתהומית וההמולה שמתלווה לתעשייה ולחברים בה, אינה מחפה על העובדה הפשוטה שמדובר, אחרי ככלות הכול, רק בבגדים, "שמעטס", כפי שסבתא שלי בטח היתה אומרת.

אבל מאחורי השמעטס האלה מסתתרים דברים רבים אותם מבקשת הביקורת ללכוד. אחד מהם הוא "החדש", אותו מושג חמקמק שתמיד קשר את המודה (Moda) למודרני והפעיל את העולם מאז הבגדים הפסיקו להיות כסות והפכו להיות אופנה. בנוסף, ואולי בהמשך לתאוריות תרבותיות בריטיות (ולא בלי תודה להגל [Hegel]), ניסיתי להבין את היחסים בין מה שדומיננטי, קרי: מה שקשור למסורת, ובין מה שמתהווה ושעדיין לא ניתן להגדירו אך טמון בפריט האופנה הנתפסת כטובה: האם מעיל טרנץ' הוא רק טרנד? כמה הוא קשור למסורת ולמקום שבו הוא נולד? מה חדש בו? ומה זה אומר עלינו ועל התקופה בה הוא שב ומופיע מחדש, למשל.

לרוב, השמעטס הם רק שמעטס (ערימת בגדים המתחלפת כל חצי שנה), בדיוק כפי שאוסקר וויילד (Wilde) אמר עליה: "אופנה היא דבר כל כך מכוער שצריך להחליפו כל שישה חודשים" (ראו: קישור), לא לפני שהתגנדר מול המראה ויצא בבגדיו החדשים לסדרת הרצאות בענייני אופנה בצפון אמריקה. כמבקר שנדרש לעמוד מול הפריטים הללו מדי שבוע, אני בעצם תופר מחדש חליפה לכל ביקורת: האם היא מספרת סיפור? האם היא חדשה? האם היא קשורה לזמן ולמקום? האם היא טובה ויפה? – שני מושגים טעונים וחמקמקים שדורשים הבהרה.

לכן, כדי לענות על השאלה מהי אופנה טובה ויפה אני תמיד נדרש לפתגם שאני כה שונא – "על טעם ועל ריח", ומתרכז בכמה נקודות פחות שנויות במחלוקת: האיכות החומרית של האובייקט (אחרי הכול, בניגוד לאמנות, את הבגדים צריך ללבוש ולא למסגר על הקיר), הסיפור שעומד מאחוריו ואשר בלעדיו הבגד הוא רק בד תפור, וקהל היעד שאליו המעצב מכוון, ועבורו אני מבקש לפענח ולנסח מהו היפה והחדש הזה, גם אם אני יודע שהוא קשה לנימוק.

תום קנלר, 2014, I wear Jackie Kennedy pink suit

לבקר את עולם האופנה הישראלי היא משימה קשה. לרוב, מושא הביקורת הוא מישהו שתפגוש מחר בהשקה, מסיבה או אירוע, ותמיד תחזור אליו בעונה הבאה. לכן, מבחינה אתית אני חושב שמעשה הביקורת צריך להתחשב בכל אלה, לבקר מתוך רצון לתקן, ולהעיר ולהאיר פגמים כדי שבקולקציה הבאה דברים ישתפרו. קשה לי להיות ביקורתי ומרושע, דווקא בגלל ההיכרות שלי עם המקום הזה ועם הקשיים שמלווים את התעשייה.

ועוד הרהור הקשור בשמעטס ובאופיו הפטישסטי – כמבקר, קשה לי להשתחרר מהיותי חלק מהשיטה ומהמנגנון הקפיטליסטי שמעניק ערך לסחורות כמו בגדים. במובן הזה – גם כאשר אני מנסה לחשוף את השיטה ואת פגמיה – אני תמיד כבר שותף לדינמיקה הפוסטמודרניסטית שבה לדברים, כמו לאופנה למשל, יש ערך מוסף. הסרת המסתורין העוטף ערך זה, מותירה אותי, עדיין, בחזקת  שותף  פעיל בכינונו.

כשאני חושב על ביקורת אני תמיד נזכר בחנוך לוין וב"מלה בזכות הביקורת" שלו, שאותה סיים ב"אדם עם כובע של נהג אך בלי הגה, הנכנס בדלת אחת, נוסע ללא תכלית ומטרה, ויורד כעבור רגעים ספורים בדלת השניה" (1986, 205). כזה הוא גם מבקר האופנה. ללא כובע, לפעמים ללא תכלית ומטרה, ועם הידיעה שגם אחריו ימשיכו בנסיעה.

ביבליוגרפיה

לוין, ח' (1986). החולה הנצחי והאהובה. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

Wilde, O. (1885). The Philosophy of Dress. Oscar Wilde in America. 
http://www.oscarwildeinamerica.org/quotations/fashion-a-form-of-ugliness.html 
Retrieved (1.4.15).