300-60-48 ציורים ועבודות וידאו, 2014-1994, דוד ריב, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אלן גינתון
פשט ודרש
מבקר אמנות ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה
על קיר הכניסה לתערוכתו של דוד ריב תלויים זה לצד זה שני ציורים: ציור מפשט שחור על לבן וציור מפשט לבן על שחור, שניהם מ-2010. אני מתייחס לציורים אלה כמפתח לתערוכה, כהנחיה או כקוד.
במבט ראשון – אין פשוט מזה! ריב, או אלן גינתון האוצרת, אומרים לנו שהדברים ברורים, צלולים, חד-משמעיים. בדומה לברקודים שריב מרבה לצייר, ובדומה לציורי הטקסטים התלויים בהמשך, הכל נאמר בשחור על גבי לבן ואין מקום לאי הבנה. הדמות והרקע מובחנים ונפרדים, וכך, ניתן לשער, גם הטוב והרע.
דוד ריב, 2012, ציור מפשט לבן ושחור, אקריליק על בד, 70X100 ס"מ
הנה רק נאמר דבר פשוט, והמחשבה מתחילה להסתבך. האם לא הייתי פזיז מדי לדלג משחור ולבן לטוב ורע? האם הכל שפת סימנים שיש לפענח אותה ולנסח אותה במילים? ובכן, לא וכן. לא, כי הציור כל כך קונקרטי, נוסחתי, חסר נרטיב, שבעצם אפשר לומר שהוא ציור טיפש. הוא לא אומר כלום. אפשר להישאר עם הכלום הזה כנוכחות חסרת תוכן, כבהייה נטולת מחשבות, ואפשר גם לחשוב. יש ערך לבהייה. בלי לבהות אי אפשר להרגיש את הנוכחות של הציור, ואי אפשר לחשוב הלאה, על המשמעות העמוקה שלו.
ציוריו של דוד ריב, לא רק שני הציורים האלה, מזמינים לבהייה. ציורים מפשטים ודגמים דקורטיביים, סדרות פריימים של צילומים או רצפים של מספרים ואותיות – לאחר הפענוח הראשוני ריב מזמין לקריאה ריקה, בוהה, שאינה עסוקה בפענוח. גם כאשר הוא מצייר אירועים, אלו מתפענחים בדרך כלל כבר במבט מיידי. הציור מציג עצמו כאילו אינו דורש מחשבה רבה או אפילו מבט נוסף. ועם זאת, הציור מזמין גם לבהייה, לשהייה, למבט שני, למחשבה נוספת. הבהייה יולדת את המחשבה השנייה.
אם כך – לא בהייה או פענוח, ולא שחור או לבן, אלא גם שחור וגם לבן. גם נוכחות וגם משמעות. מה שנראה במבט ראשון כהזמנה לראייה בינארית ולמחשבה דיכוטומית, הולך ומסתבך. יש דו-קיום של השחור והלבן. לא בכדי מוצגים יחד שני הציורים. הרי אילו הכוונה הייתה רק להמחיש את הניגוד בין שחור ולבן, די היה בציור אחד. יתר על כן, הרי בשני הציורים הלבן אינו באמת על או מתחת לשחור אלא לצידו (ואת זה מגלים רק במבט הנוסף). גם המעל והמתחת, כמו השחור והלבן, אינם רק בסתירה אלא גם בדו-קיום. הציור יוצר חלוקות בסיסיות פשוטות: שחור ולבן, מעל ומתחת, ובו בזמן הוא מחבל בחלוקה הפשוטה ומסבך אותה, ומציע במקומה עולם שכולו התרחשות רציפה וחסרת הירארכיה. הדמות והרקע מתהפכים, אין לציור מרכז או נושא, הכל חשוב או לא חשוב באותה מידה. מה שנראה בתחילה חד-משמעי הולך ונהיה מרכב. כיצד נוכל לאחוז יחד גם באו-או וגם בגם-וגם? אפשר ללכת לאיבוד במרכבות הזו, אבל תמיד יש אופציה של חזרה לפשטות ולישירות. זהו בעיני הקוד הבסיסי של ריב לאורך השנים: פשט ודרש, או בעצם – פשט, דרש, וחזרה לפשט.
נחזור אל הפשט, אל התערוכה עצמה. מנגד לשני המפשטים מוצגים ציורי המספרים – סדרות רציפות הסופרות שנים קדימה ואחורה, את גיל המדינה או את גילו של ריב. הפרשנות של גינתון מתבססת על הדילוג על המספר 73, שנת מלחמת יום כיפור. אלו ציורים פשוטים לכאורה (שוב כמעט כתבתי פשוטים עד כדי טיפשות), ועם זאת, מכיוון שמרבית הצופים לא יגלו בעצמם את המספר החסר, הם קשים לפענוח, ויש צורך בטקסט המצביע על מחיקת 1973 כדי לחשוב אותם עבור הצופה. אני מסכים עם ביקורתו של יונתן אמיר (ראו: קישור) שציורים אלה בעיתיים. יש משהו מסורבל בצורך בפרשנות חיצונית כתנאי להבנה 'נכונה'. אולם עבורי ציורים אלה כנראה חשובים יותר מאשר עבור אמיר כקוד נוסף לתערוכה – הקוד הדורי.
אני בן דורם של ריב ושל גינתון, דור שעבורו מלחמת יום כיפור הייתה טקס חניכה טראומתי לחיים המבוגרים. עבור רבים מהלוחמים, וריב ביניהם, המלחמה הייתה טראומתית במשמעות הקונקרטית של הלם קרב; אולם הטראומה הדורית אינה שמורה רק ללוחמים, ואינה מאופיינת דווקא בהלם קרב אלא בשבר נפשי, או בנקודת ציון שהכל נמדד ביחס אליה.
אני מכיר את ריב מאז 1977, כשהיה סטודנט בבצלאל. התחלתי לכתוב ביקורת אמנות בעיתון ב-1979, השנה בה החל ריב להציג. כתבתי עליו לאורך השנים הרבה פעמים בזמן אמת, כמי שמתבגרים במקביל. אני חושב את הציור שלו מראשיתו, ומאמר שלי מופיע גם בקטלוג התערוכה הנוכחית. כשהוזמנתי לכתוב ביקורת על התערוכה לא הייתי בטוח שאני האדם הנכון, שכן אני מעורב בה ומאוהב בה. אני, כמעט אפשר לומר, 'מבקר הבית' של ריב. האם לא אמרתי כבר במאמרים קודמים את כל מה שיש לי לומר? כנראה שלא. הציור מחולל מחשבה, וציור טוב מחולל עוד ועוד מחשבות. הוא חי ומתפתח, כמו בן אדם. הציור חושב שוב ושוב את 73, כקוד לדור, לזמן, לגיל, וגם כחלק ממחשבת ההווה. המשמעות של 73 אינה דועכת אלא להיפך, מתעבה עם השנים. בתודעה הדורית הפוסט-טראומטית הכל חוזר על עצמו, הכל "הבו לנו עוד מלחמה". ועם זאת, 73 של 2014 אינו 73 של שנות ה-80 (לבנון) או של שנות ה-90 (אינתיפדה). הכל צובר עומק וכובד, הזעם ממוסגר באבל כבד.
בדומה לצייר קלאסי הממקם את הצופה במרחב מנגד לנקודת המגוז של הפרספקטיבה, כך ריב ממקם את הצופה בזמן. 1973 הוא נקודת המבט – הקוד לדלת הכניסה. גם כאשר ריב מתייחס במהלך השנים לאירועים מאוחרים יותר – עליית הליכוד, מלחמת לבנון, האינתיפאדה, המחאה נגד הכיבוש – הדברים קורים בספירה החדשה שהתחילה ב-73. כאשר הוא כותב על ציור של חייל מת השוכב במדבר לצד טנק מצרי פגוע, ציור על פי צילום ידוע ממלחמת ששת הימים, את המילה "נוסטלגיה", המבט "הנוסטלגי" ל-1967 הוא המבט שאחרי 1973. אני משער שיונתן אמיר צעיר ממני, ויתכן שהוא אומר גם שהקוד הדורי של 73 אינו עושה לו את זה, ויש להקשיב לו. קהלים שאינם בני הדור אינם שותפים למשקעי העומק בארכיון הדימויים הדורי שלנו, כשם שאנו לא שותפים לשלהם. הציור של ריב, כשם שהוא מעוגן במקום, מעוגן גם בזמן, והזמן מצטייר אחרת בתודעתם של דורות שונים.
הקוד הדורי של 73 אינו מעגן את הטראומה באחר (באויב, בשואה, בערבים למיניהם). זוהי טראומה פנימית, עניין שבינינו לבין עצמנו. בסדרה הגדולה של ציורי המנהיגים, מוחק ריב את דיוקנאות המפקדים והשרים של 73 באיקס אדום. המחיקה הזו אלימה, כמסמנת לדיראון או גוזרת פסק דין מוות (ניתן להמחיש את האלימות הזו אם נדמיין סדרה דומה של מנהיגים החיים איתנו כעת, למשל את מנהיגי "צוק איתן". אין לי ספק שהייתה פורצת שערורייה... ואולי לא? האמנות לא מצליחה כנראה אפילו לדגדג את המנהיגים האלה). אולם שלא כמו האלימות הממשית של המנהיגים, האלימות הזו סימבולית. נחרצת אמנם, אך סימבולית.
הנה קוד נוסף לעבודתו של ריב: חפש את האלימות! החל במפשט ובסדרות המספרים, דרך המנהיגים וציורי ההתקוממות, וכלה בסרטי הווידיאו, עבודתו של ריב עוסקת באלימות, ויש בה אלימות משל עצמה. אלימות ברמת המשמעות ואלימות ברמת הנוכחות. הנוכחות של הציור דומיננטית. אי אפשר להיות אדישים אליו. שמעתי על אנשים שהתעצבנו מהתערוכה ושנאו אותה. זה בסדר בעיני. תגובה טובה. אלימות כנגד אלימות. הוכחה שהציור אפקטיבי.1
לא תמיד האלימות של הציור מפורשת כמו במנהיגים, אולם תמיד היא שם: בעולם המתואר ובציור המתאר אותו. הציור עומד מנגד לסדר הדברים ומבחינה זו יש בו מידה של ביקורת, עוינות, או חוסר הזדהות. יש אלימות במגדלי הפאר של תל אביב ויש אלימות גם בקונטרסט החריף ובתזזיתיות של השחור והלבן. הציור של ריב אינו מתאהב בעולם ואינו מתאהב בעצמו, אינו מתמסר בקלות לחמלה ומסרב לאמפתיה, כאילו עמד במידת מה לא רק מנגד לעולם אלא גם מנגד לעצמו ומנגד לצופה.
מבחינה זו, עבודותיו האלימות ביותר של ריב הם סרטי הווידיאו המתעדים את הפגנות יום ששי בבילעין, נעלין ונבי סלאח. האלימות שלהם אינה רק בתוכן (כבר ראינו בחיים דברים יותר נוראים, אם כי מה שנורא כאן הוא הבנאליות והשגרתיות של הרוע, והעובדה שהרוע הזה הוא אנחנו), אלא גם בנוכחות: נקודת המבט נמצאת קרוב מאד לאירועים, לעיתים בתוכם, הרעש צורם, המצלמה מיטלטלת, התנועה מקוטעת, כמו סוג של סרט קוביסטי המפרק את המציאות ומרכיב אותו מחדש. לכאורה הצילום קרוב יותר לממשי מאשר הציור שכן הצילום הוא "ישיר", בעוד הציור הרי נעשה בדרך כלל על-פי צילום; אולם הקרבה לממשי אינה תוצר של רמת הייצוג (צילום או ציור) בלבד, אלא תוצר הנוכחות האלימה של הווידיאו. הווידיאו, ולא ההפגנה, הוא הממשי של התערוכה. המפגש עם תמונות אלה אינו אמור להיות נעים.
בווידיאו, יותר מאשר בציורים, יש שחזור אלים של הטראומה. אולם שחזור הטראומה ממחיש גם את חוסר האפשרות להשתחרר ממנה ואת חוסר האפשרות לייצג אותה. לטראומה אין דימוי, אין תמונה שתלכוד אותה. יש לחשוב אותה שוב ושוב, כמבוע או כבור ללא קרקעית. הפגנות יום השישי הן סוג של 'טראומה סדרתית' – אירוע ללא שיא וללא סוף.
אנו נידונים לחיות את הטראומות שלנו שוב ושוב משום שאי אפשר לחשוב אותן עד תומן. המחשבה אמנם מתפתחת, אולם גם החור השחור של הטראומה הולך ומעמיק. מבחינה זו, הציור של ריב הוא אכן ציור פוסט-טראומטי, שרוח הרפאים של 73 רודפת אותו כמסמן חידתי שאי אפשר לפענח אותו עד תום. המחשבה עקשנית, כאילו מודעת לעקרותה, לנואשותה, ולהכרחיות שבה.
דיברנו על דור, על גיל, על זעם ועל כאב. מתבקש לכתוב גם כמה מילים על המוות. יש אצל ריב הרבה דימויים של חיילים מתים או של מפגינים שנורו למוות. "מי הרג את מוסטפה (תמימי)?" כתוב על ציור מ-2014. קיל קיל קיל מ-1983 מתכתב עם אריק אוכל ילדים מ-2009.
דוד ריב, 2014, מישהו, אקריליק על בד, 82X114 ס"מ
שני ציורים בשם מישהו (2014) מופיעים בקטלוג (עמ' 155, 156), אך לא בתערוכה עצמה. בכל ציור נראה חייל מת, שרוף או מצומק, מתוך סרט של סוזאן סונטאג (Sontag) על מלחמת 1973. אלו ציורים מחרידים, קשים לצפייה. בתחילה, בעיקר במבט מקרוב, הם נראים ככתמים אמורפיים, אולם מרגע שנוצר הדימוי אי אפשר עוד להביט בו, או אולי – אי אפשר באמת לתפוס מה רואים. כאן הסימבולי מצליח ללכוד את צמרמורת הממשי. לעיתים נראה כי מעבר ל-73 ולהיסטוריה, מעבר למקומות ולאירועים ולזמן, הציור מביט אל תוך תהום של חרדת מוות. הילדים הממושמעים בשיעור הג'ודו אינם רק החיילים של מחר אלא גם המתים של מחר, ולפתע, בבגדי הג'ודו הלבנים, הם כבר נראים כרוחות רפאים של עצמם. צמחי הקרוטון בעציצי הפלסטיק הסטנדרטיים (וגם מהם יש בקטלוג יותר מאשר בתערוכה עצמה) רחוקים מתחושה של לבלוב ופריחה. הם לא יודעים עדיין שהם כבר מתים.
אמרתי אלימות? יכול הייתי לומר חרדה. יש חרדה שמעבר לאלימות, יש חרדה בפרגמנטציה, יש חרדה בהתבוננות בכוחות הרוע, יש חרדה בשבירות של הנער הפלשתיני האוחז בכלנית באמצע הפגנה אלימה. הבית שלנו – תל אביב, ישראל, 1994-2014 – הוא בית אלביתי. בית מחריד.
ועם כל זאת, למרות כל התכנים הקשים והרגשות הלא נעימים, הציור של דוד ריב מרתק, ובעצם, ואת זה הכי קשה לנסח, הוא יפה.
בשיחה משנת 1989 עם ארנון בן דוד (בקטלוג) אומר דוד ריב: "חשוב שיש לי כתב-יד, אבל איני רוצה שיסתיר את שאר העבודה. כאשר אני מעתיק מצילום, או מנוף, קיימת התערבות שלי, או מעין הפרעה, שמוסיפה חיות או סוג של עניין למידע שהציור מעביר" (עמ' 181). בשיחה נוספת, מ-2014, אומר ריב: "באופן אידיאלי, אני רוצה שהצופה ישחזר במידה מסוימת את רצף הפעולות שעשיתי בעת הציור [...] זו אחת הסיבות שאני הכי אוהב ציורים שאני עובד עליהם פעם אחת, פחות או יותר, בלי הרבה תיקונים ושכבות" (עמ' 186).
ריב עקבי בהתייחסות שלו לציוריות, לפעולה, לחיוניות של הבד, למבט הרענן, בנפרד מהתוכן, מהערכיות, מהמסר הביקורתי של הציור. אולי אפילו ניתן לומר כי ריב מנסח כאן את קוד הכניסה העיקרי והעקבי ביותר למכלול עבודתו הציורית: חוק אחד למופשט ולפיגורטיבי, לכיתוב ולעיטור הדקורטיבי – חוק כתב היד. מבחינה זו מתחבר ריב למסורת ההרואית של האקספרסיוניזם המפשט ולספונטאניות הזועמת של הגרפיטי. היד המניחה את הצבע היא סיסמוגרף של משהו, לא ברור של מה: של הנפש? של המחשבה? של אנרגיית החיים?
אם נרצה לדייק יותר, כתב היד של ריב אינו באמת קשור לכתב היד ההרואי של האקספרסיוניזם המפשט, אלא לכתב היד של ג'ספר ג'ונס (Johns) המוקדם, שלכאורה אינו מצייר מפשט אלא צורות נתונות - דגלים, מטרות ומפות – ועל כן הציור שלו הוא במידת מה "כיסוי שטח", סוג של מפשט מרוסן, הפועל במסגרת אילוצים כמו-פיגורטיביים. בעצם, במילים פשוטות, מה שאני מציע הוא לבהות בציורים מקרוב, הרבה זמן, בלי לחשוב.
בשקט הזה מתגלות, בתחושה, גם העדינות והצניעות. הקשר של ריב עם מסורות "נמוכות", כגון אמנות נאיבית או חובבנית (בעיקר בחירת הצבעים "הנאיבית" שלו) ואמנות "פרימיטיבית" (אינדיאנית ואבוריג'ינית בעיקר), מעגנת אותו בגובה העיניים, ומונעת היסחפות לעבר פאתוס הרואי, רגשנות, גנדרנות או אמנותיות-יתר.
נוכל להמחיש את הדברים אם נחזור כעת אל הציורים בשחור לבן שבקיר הכניסה לתערוכה. כשמתבוננים מרחוק הדגם המפשט נראה כשרבוט חופשי, זורם, גמיש, קליל ואנרגטי. במבט נוסף מתגלה בו הנוסחתיות הפשטנית של תוכנת "פוטושופ", כך שגם הקריאה האמנותית "הגבוהה" חדורה באירוניה מנמיכה. ככל שמתקרבים לבד, הזרימה הדינאמית מתפוררת לכתמים המצוירים ביד יעילה, בכיסוי שטח ללא ליריקה, בענייניות עצבנית משהו, אדישה לכאורה לדימוי המתואר, משהו בנוסח "גומרים הולכים". מה שנראה מרחוק כקווים עגולים, גליים, זורמים, מתגלה עתה כזוויתי ומקוטע (ככלל, כתב היד של ריב במיטבו כשהוא מצייר בקווים ישרים וזוויתיים ולא בקווים מעוגלים). מהנקודה הזו אני מבין היטב מדוע ריב מתייחס לכתב היד שלו כ"מעין הפרעה". עם זאת, מתוך ההפרעה צומח יופי – יופי ענייני, יבש, נטול מתיקות. כתב היד הוא הקול האנושי המדבר אלינו, המקום בו נובע הציור מתוך הגוף. כאן אין מקום לזיופים – כאן המקום לנוכחות אישית, אותנטית, חד-פעמית, וכאן גם מרכז הכובד האתי, האסתטי והפסיכולוגי של ריב.
התערוכה מתפתחת בהדרגה מציור בשחור-לבן לציור בצבע, ומציור מפשט-סדרתי-טקסטואלי לציור תמונתי. האוצרות יוצרת מהלך מהקשה אל הקל, מהדורש הסבר אל המובן ממבט ראשון. כך, כאשר הצופה מגיע לחלקה השני של התערוכה, לציורים הצבעוניים והתמונתיים, הוא כבר בתוך העולם של ריב, והוא יודע להתבונן בציור ולהשתהות מעבר לפענוח התוכני המיידי.
דוד ריב, 2009, 51, אקריליק על בד, 100X150 ס"מ
בציור 51 (2010) נראים שני שוטרים בודקים את ניירותיו של פליט אפריקאי כחוש. ככל שממשיכים לבהות מתגלים האופניים, הכורסה האדומה, הרחוב התל-אביבי והעצים שברקע. גן לוינסקי. ככל שנמשיך לבהות נאפשר ליופי של הציור להגיח. אני משהה מבטי על גלגל האופניים (הגלגל הוא סוג של "שחור על לבן", שכן ריב לא צייר בצבע לבן אלא השאיר את הבד חשוף, כלומר – צייר רק בשחור על הבד הלבן). הציור כל כך רענן. מעבר לבנאליות של הרוע מתגלית החד-פעמיות של הטוב והיפה.
הציור מזמין אותנו להשתהות ולבהות במוכר ובמובן מאליו. ניתן להביט בחלקו השמאלי של הציור – עמודים אנכיים באפור ולבן, עם כמה נגיעות בצהוב, אדום וירוק – כמעט כציור מפשט (לרגע אפילו רציתי לומר – כמו כשמביטים במאטיס, כלומר – כשפשוט לא חשוב אם זה מפשט או פיגורטיבי. מה שחשוב זה הסקסיות של פני השטח. לרגע רציתי ליצור קישור בין ריב למאטיס שצייר נשים עירומות וחצילים סגולים כשהנאצים כבשו את פריז, אבל החלטתי להגביל את ההערה הזו בסוגריים). בין העמודים בצד שמאל מתגלות שלוש דמויות במעלה הרחוב בגבן אל הסצנה המרכזית, שלושה בחורים צעירים המביטים למקום אחר. גם הכורסא הריקה אינה פונה אל השוטרים ואל האפריקאי אלא מפנה להם עורף.2 עיניו של האפריקאי מושפלות, השוטרים מעיינים בניירות. בציור הזה אין בכלל מפגש מבטים, מלבד אולי השוטר במשקפי השמש הפונה חלקית אל הצופה, כאילו מביט בו מבעד לכתמים השחורים. ההתבוננות בציור הופכת בהדרגה להתבוננות רפלקסיבית, לגילוי הכתם העיוור, הרובד (היומיומי, הסמוי, הלא מודע) המסרב להתבונן ולראות את המציאות שסביבנו.
השוטרים מעיינים במסמכים כשם שאנחנו מביטים בציור (או קוראים מאמר ביקורת שנכתב עליו). קשה להביט במציאות ישירות, אבל בציור נעים מאד להביט. "כאשר אני מעתיק מצילום, או מנוף", אומר ריב, "קיימת התערבות שלי, או מעין הפרעה, שמוסיפה חיות או סוג של עניין למידע שהציור מעביר". ההפרעה הזו, כתב היד, או בעצם החתימה – חותם האותנטיות – היא צופן היופי של הציור. הרבה יותר קל לכתוב על משמעות – על הנושא, התוכן, הרעיון. קשה לכתוב על הנוכחות, על החוויה החושית והחושנית. לא בכדי נזקקתי להדגיש את שלב הבהייה, שכן יש צורך להתרוקן ממחשבות כדי להתמלא בחוויה חזותית שאינה ניתנת בקלות לניסוח מילולי. הקושי הזה קיים בכל כתיבה על אמנות, אולם הוא מאתגר כל כך בציור של ריב שכן התוכן הגלוי של הציור כה בוטה שאפשר להסתפק בו. אפשר לוותר על הציוריות ולכתוב מאמר יפה מאד על המשמעות בלבד. עם זאת, כפי שניסיתי להמחיש, התוכן לא היה מקבל תוקף ללא הציוריות שהיא מרכז הכובד של ריב, הנקודה שעל-פיה יקום או ייפול דבר - הפשט.
ביבליוגרפיה
אמיר, י' (2014). אל תוותרו לאריק. ערב רב.
http://erev-rav.com/archives/32338 נדלה (12.4.15).
שפי, ס' (2014). דוד ריב 300-60-48, ציורים ועבודות ווידיאו 1994-2014. החלון.
http://www.smadarsheffi.com/?p=2031 נדלה (11.4.15).
איתמר לוי
איתמר לוי, פסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה, מבקר אמנות ואוצר. מחקריו עוסקים בתיאוריה פסיכואנליטית קלינית, פסיכואנליזה ואמנות. מספריו: הבית והדרך - עיונים בדמיון הפסיכואנליטי (רסלינג 2012).
