מוסלמים, יהודים והעיוורון התיאולוגי של לימודי תרבות חזותית

ראש אקדמיה לאמנות לשעבר, שהגדיר את הפולחן הדתי היהודי כאיום מסוכן על ערכי הדמוקרטיה בעצרת של השמאל הציוני בתל אביב, העלה על סדר היום הציבורי את הקשר ההכרחי וההדוק שבין אמנות וחילוניות שאפיין מאז ומתמיד את האקדמיות לאמנות בישראל. גם אם נודה כי הגינויים הרבים שלהם זכתה אמירה זו מוצדקים, לא נוכל להתעלם מכך שבמציאות האקדמית העכשווית בישראל ובעולם, שלילת הדת וקידוש ערכי החילוניות הם בין המאפיינים המובהקים הראשונים וההכרחיים שעיצבו את תחומי תולדות האמנות והתרבות החזותית כדיסציפלינות אקדמיות. בעקבות הדרישה לחשוב-מחדש את הידע האקדמי מבקשת המסה הנוכחית לאתגר את ההפרדה של הדת מן האקדמיה בתחום הלימודים החזותיים ולהראות כי בעוד שדיסציפלינות אלה הקפידו להדיר תפיסות שמקורן באסלאם וביהדות, הן אימצו תפיסות שמקורן בנצרות, תוך הסוואתן כחילוניות, הומניסטיות וליברליות.

כהיפוכו של המאמץ להציג את הדיסציפלינות החזותיות האקדמיות כמנותקות מתפיסות דתיות בשם עיקרון החילוניות והליברליזם, נדמה כי דווקא החזרת הדת אל שולחן הניתוחים של הביקורת החזותית נושאת פוטנציאל להבניית שיח ביקורתי רדיקלי. וליתר דיוק לא החזרת הדת, כי אם ההכרה בכך שהשיקולים התיאולוגיים מעולם לא הופרדו מתפיסות אקדמיות פסאודו-חילוניות, שהתמקדו במבט, בצופה או בדימוי הנִצפה. מסה זו, המתמקדת בשדה המחקר הבינלאומי של התרבות החזותית, מבקשת לבקר את הביקורת באמצעות בחינת הנרטיב הטכנולוגי והנרטיב הדתי בכמה נקודות על פני ציר ההתפתחות של הביקורת החזותית מראשיתה. האופן בו נתפסים הדת והפולחן הדתי על ידי דוברים שונים באקדמיה בישראל יהוו חלק משיח זה, המתיימר לבטא עמדה רדיקלית של מיעוט מוחלש, תוך שהוא מצדיק ומחזק את פערי הכוח הקיימים בישראל ובעולם. בכך חושפת המסה הנוכחית את החלק שנטלו ונוטלים מחקרים חזותיים בצמצום הידע האקדמי, ומצטרפת לביקורות האחרונות שנכתבו בנושא (2015 Salami). בחינת שדה המחקר החזותי בהקשר התיאולוגי מאפשרת לכרות בריתות תיאורטיות עתידיות בין תחום המחקר החזותי ביהדות לבין תחום המחקר החזותי באסלאם, פרספקטיבות שנזנחו במידה רבה, מסיבות שאמנה בהמשך.

הכנסת ערכים דתיים לדיון הפסאודו-חילוני בשדה המחקר העכשווי של התרבות החזותית טומנת בחובה פוטנציאל להתפכחות ממה שאכנה "העיוורון התיאולוגי" של התחום. עיוורון זה מעוגן בעולם הערכים שירשו הדיסציפלינות הקולוניאליסטיות והמודרניסטיות שקדמו ללימודי התרבות החזותית, ובראשן תולדות האמנות; כמו כן הוא מעוגן בתפיסות הפוליטיות שקידם הליברליזם המערבי. תפיסות אלו, כפי שאטען בעקבות עבודתו של גיל אנידג'אר (2006 Anidjar), אִפשרו ומאפשרות התעלמות ממרכזיותן של הדת והגזע באמצעות מראית עין של ליברליזם, חילוניות, והומניזם. מבלי להנכיח זאת במפורש מאפשרת הסוואה זו למקם גם את הידע האסלאמי וגם את הידע היהודי, ולמעשה את כל מה שלא נכלל בהגדרה מערבי או אירופי (הגדרות המשמשות מסווה להגדרה הדתית נוצרי או להגדרה הגזעית ארי), בשולי המדרג התרבותי.

יהיה זה הוגן לציין כי מאז נוסד תחום התרבות החזותית כתחום ידע אקדמי ביקשו החוקרים להתמודד עם ההתנשאות התרבותית שבה לקו הדיסציפלינות המערביות שקדמו לו, ולתקן את העוול ההיסטורי. די להיזכר במאמריהם המכוננים של אירית רוגוף (Rogoff 1998), מיקה בל (Bal 2003) או תומס מיטשל (Mitchell 2002) כדי להבין את היקף המאמץ התיאורטי שהושקע בהיחלצות, או לכל היותר בביקורת או בפרובלמטיזציה, של גופי הידע הקודמים, בין היתר באמצעות ביקורת מגדרית ופוסט-קולוניאלית. אך למרות שחוקרים מובילים בשדה התרבות החזותית הגדירו תחום זה כפוסט-דיסציפלינרי ופוסט קאנוני (Mirzoeff 1998), או כתחום אנטי-דיסציפלינרי יותר מאשר אינטר-דיסציפלינרי, המפגיש את האקדמיה עם גבולותיה-היא, כפי שניסח זאת תומס מיטשל (Mitchell 2013) בהרצאה שנשא במרכז ללימודים חזותיים בזגרב, הם נטו להתעלם ממרכזיותן של התפיסות התיאולוגיות בעיצוב היחס אל החזותי לאורך ההיסטוריה של חקר תולדות האמנות. התעלמות זו אינה מאפשרת לתחום ידע זה להיחלץ לגמרי מן המערך הדיסציפלינרי-הגמוני שבו הוא נתון ולממש את שאיפות חוקריו. בחינת שדה המחקר החזותי בהקשר התיאולוגי מאפשרת לכרות בריתות תיאורטיות עתידיות בין תחום המחקר החזותי ביהדות לבין תחום המחקר החזותי באסלאם, פרספקטיבות שנזנחו במידה רבה (מסיבות שאמנה בהמשך).

ההיררכיה של החושים ביחסי הכוח הדתיים

במסגרת המדרג ההיררכי של החושים, שעוצב כחלק בלתי נפרד מתפיסת הנאורות ונותר רלוונטי גם במאה העשרים, הוענקה לחוש הראייה קדימות מעל לכל חוש אחר (Gruber & Haugbolle 2013). היררכיית חושים זו זיהתה את הראייה והמבט (הגבריים) עם היכולת להעניק משמעות ותכלית לעולם, וקוּשרה לאחד הערכים הנעלים במערב: הרציונליות המדעית (Daston & Galison 2007). במקביל נתפס האסלאם (כמוהו כיהדות) בתקופת הנאורות כתרבות אוראלית, המעניקה קדימות לקול על פני המבט. כדי לאושש הבניה זו הדגישו החוקרים האוריינטליסטיים כמה פרקטיקות אוראליות האופייניות לאסלאם, כגון דקלום הקוראן, תפילה בצוותא ולימוד ושינון בעל פה של כתבי הקודש. במחקריהם הפיצו חוקרים אלה את הרושם המוטעה שדימויים חזותיים אסורים מכול וכול באסלאם, והמילה המדוברת באה להחליף אותם. דעות קדומות אלה לא נעלמו כליל מן השיח האקדמי, וחוקרי האמנות המוסלמית נאלצים להתמודד עימן גם לאחרונה (Gruber & Haugbolle 2013). דוגמה החושפת עד כמה השתרשה עמדה זו בקרב חוקרי התרבות החזותית במערב היא המאמר Between Cult and Culture: Bamiyan, Islamic Iconoclasm, and the Museum (Flood 2002), הדן בניתוץ פסלי בודהה באפגניסטאן על ידי הטאליבן ב-2001. המאמר, שנדפס בכתב העת Art Bulletin ב-2002, פורסם שוב באנתולוגיה של תחום התרבות החזותית שערך ניקולס מירזוף (Mirzoeff) ב-2012. מחברו מטיל אמנם ספק בדרכים שבהן נחקרה עד כה האיקונוקלַסטיות באסלאם ומבקר את הכלים המתודולוגיים שאִפשרו לדעתו להתעלם מן המימד האקטיבי, המודע והרציונלי של מה שהוא מכנה "רגעים של איקונוקלַזם", אך הוא אינו עושה את הצעד המתבקש הנוסף ואינו כופר בעצם קיומה של פעולת ניתוץ הפסלים כגורם שהגזיע את בני דת האסלאם לאורך ההיסטוריה, אלא רק מבקש להבינו מזוויות רלוונטיות נוספות.

עדות עכשווית להנכחת תופעת האיקונוקלסטיות כתופעה מוסלמית הוא הדיון הסוער בעניין ניתוץ הפסלים המתבצע על ידי ISIS, המדינה האסלאמית. בהתלהטות היצרים במערב לנוכח הריסת חורבותיה של העיר העתיקה נמרוּד (כלח) בעיראק, או הכחדת הפסלים העתיקים במוזיאון של מוסול (מוצול), גם הוא בעיראק, המלווים בצקצוקי לשון והטחות האשמות, אין ולו גם רמז לאיקונוקלַזם האירופי. במיוחד מקוממת ההתעלמות מהשמדת שכיות החמדה של האדריכלות, הציור והפיסול באירופה במלחמת העולם השנייה בידי בני המערב, מן ההשחתה המאסיבית של יצירות האמנות במהפכה הצרפתית, שבוצעה אף היא בידי בני אירופה, או מניתוץ הסמלים הפגאניים עם השתלטות הנצרות באימפריה הרומית, למרות הרלוונטיות של כל אלה לוויכוחים המתנהלים באירופה ובארצות הברית על השבת עתיקות לארצות מוצאן (Mashberg & Bowley 2015). השמטתם של מקרים אלה מן הדיון האקטואלי על איקונוקלזם, על שימור, או על החזרה של שרידים קדומים לארצות מוצאם, לא זו בלבד שהיא יוצרת רושם היסטורי מסולף, אלא שהיא מביאה לגל חדש של אמירות גזעניות, הקושרות בין האיקונוקלזם הדתי לבין האסלאם.

כאמור, גם הדת היהודית נתפסה לאורך ההיסטוריה כאיקונופובית ואיקונוקלַסטית. עמדה זו, שהיתה מקובלת על חוקרי אמנות וארכיאולוגים באירופה בסוף המאה התשע-עשרה, נסמכה על הקִרבה בין עמי האסלאם לבין היהודים וכן על הציווי התנ"כי "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ', ג). אף על פי שיצירות אמנות היו חלק בלתי נפרד ממארג החיים היהודיים מאז ומתמיד, המיתוס שרווח במחקר המערבי אומר שהיהדות, כמוה כאסלאם, היא אנטי-חזותית במובהק, וכי המילה המדוברת או הכתובה היא המדיום המועדף גם בה וגם באסלאם. האמונה במרכזיותו של הטקסט בעולם היהודי קיבלה לאחרונה גושפנקה מחקרית כאשר התפרסם הנוסח האנגלי של יהודים ומילים, ספרם בעל השם המונומנטלי של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, בהוצאת אוניברסיטת ייל (2012); בתרגומו לעברית היה הספר לרב מכר מקומי (2014). בחיבור זה מוצג הקשר בין הישרדות ביולוגית-גזעית לבין פרקטיקות תרבותיות אוראליות כקשר מובהק כבר בפסקה הראשונה: "הרציפות היהודית נסמכה מאז ומתמיד על המילה המדוברת ועל המילה הכתובה, על מארג הולך ומתרחב של פירושים דיונים ומחלוקות, ועל קרבה אנושית צפופה ודברנית. משכבר הימים, בבית הכנסת, בבית הספר, ויותר מכל בבית המשפחה, נקשרה רציפות זו בשיח ער בין שניים, שלושה ואף ארבעה דורות. קו הרצף היהודי אינו ביולוגי אלא מילולי" (עמ' 15).

כיתת ציור בבצלאל בהדרכת אבל פן, 1912

ההנחה שהדת היהודית, כמוה כדת המוסלמית, דומיינה במסורות הידע של המערב כאיקונופובית וסקוֹפּוֹבופית, ועל כן כמנוגדת לרציונליזם, אחד מערכי המערב הנחשבים ביותר, מלמדת כי היחס לדימוי החזותי תיפקד, החל מתקופת הנאורות, כאמצעי המבַדל את אירופה מן ה"אחרים" שלה על רקע של שונות דתית וגזעית. במילים אחרות, הדיכוטומיה איקונופילי/איקונופובי מסווה את הדיכוטומיה נוצרי/מוסלמי-יהודי ומהדהדת גם את הדיכוטומיה ארי/שמי. המימד הגזעי נוכח במפורש גם במחקריו של אחד מחוקרי האדריכלות הערבית המשפיעים ביותר במערב, סר קֶפֶּל ארצ'יבלד קמרון קרֶסוֶול (1964 Creswell), שהצהיר על סלידתם האינהרנטית של העמים השמיים מן האמנות החזותית.

חזרתו של המודחק הגזעי דרך הקטגוריה של החזותי

קריאה ביקורתית של הניגוד איקונופובים/איקונופילים, הרווחת כיום במרחבי השיח החילוניים במערב, מראה כי הדיון ביחס הקולקטיבי לתחום החזותי מסתיר הפרדות של דת ושל גזע. בכך תורמת קריאה זו להבנת התפקיד החשוב השמור לחזותי בתחזוקם והסוואתם של מנגנונים גזעניים ומפלים. דוגמה לחזרתו של המודחק הדתי ולאופן שבו שימשה ההאשמה באיקונופוביה להוקעה פוליטית על רקע דתי וגזעי (הרצח במערכת העיתון הסאטירי הצרפתי שרלי הבדו [Charlie Hebdo] ב-2015) היא העימות שהתלקח סביב פרסום סדרת קריקטורות פוגעניות של הנביא מוחמד בעיתון הדני Jyllands Posten עשר שנים קודם לכן. התקרית הביאה לגל של מחאות ופעולות איבה של מוסלמים במדינות אירופיות שונות, ולמותם של כמאה בני אדם בהפגנות ותקריות אלימות. במדינות ערביות אחדות הוצתו השגרירויות הדניות, ובאחרות נשרפו דגליהן של כמה מדינות אירופיות ואף הוכרז חרם על מוצרים מתוצרת דנמרק. אף על פי כן סירב ראש הממשלה הדני להיפגש עם נציגי מדינות מוסלמיות שביקשו לשוחח עימו, בטענה שדנמרק דוגלת במתן כבוד לחופש הביטוי. תחת זאת הוזמנו נציגי המדינות המתלוננות לפנות אל בית המשפט.

בחינת התקרית מצביעה על ניגוד בין האיקונופוביה לליברליזם, ומציגה את האיקונופוביה של האסלאם כאנטי-ליברלית משום שאינה מכירה בערכו של חופש הביטוי. בכך היא מהווה דוגמה לתפקיד המרכזי שממלאת האיקונופוביה כסממן דתי בשיח הפוליטי המתנהל כיום באירופה, כפי שניתח אותה אנידג'אר. בין השאר טען אנידג'אר (2014) שהשמירה האובססיבית על עקרון החילוניות בשם ערכי הליברליזם והדמוקרטיה מסמנת דווקא את שובה המודחק של הכמיהה להפרדה בין גזעית, ובאופן ספציפי יותר להפרדה של בני העמים השמיים מבני העמים האריים. הבחינה ההיסטורית של מושג החילוניות המודרנית בידי אנידג'אד מצביעה על כך שערכי החילון  הליברליים-נייטרליים-אוניברסליים, שבהם מתהדרת אירופה מאז העת המודרנית, הם למעשה שומרי סף גזעניים, המסווים תפיסות אנטישמיות במעטה של נאורות. במילים אחרות, הליברליזם העכשווי אינו אלא פרקטיקה שיחנית המעניקה לגיטימציה לשנאת זרים, ובעיקר לאסלאמופוביה. האסלאמופוביה אינה נתפסת כיום כשקולה לגזענות, אלא כברירת מחדל, שכן להתנגד לדת משמעו להיות נאור.

תפקידה של תולדות האמנות בהבניית הנצרות כ"לא דת"

נוסף על ההפרדה התיאולוגית על בסיס היחס לממד החזותי, גם מיקומה הבעייתי של תולדות האמנות המוסלמית בקאנון הכללי מצריך התייחסות. לדברי כריסטיאן גרובר ושון הוגבול (Gruber & Haugbolle 2013), האמנות המוסלמית היא האמנות היחידה המוגדרת בלקסיקונים ובאנציקלופדיות של תולדות האמנות על פי דתה, ולא על פי מיקומה הגיאוגרפי, תקופתה או השתייכותה לזרם אמנותי מסוים. יתר על כן, ההתייחסות אל האמנות המוסלמית ממקמת אותה תמיד, לדבריהם, בין העת העתיקה לתקופת ימי הביניים. לאור הדברים האלה הם מגיעים למסקנה כי הספרות המקצועית מציגה את האמנות המוסלמית כנובעת מדחפים וממטרות דתיות בלבד. נוסף על כך הם טוענים כי המבנה הנוקשה של תולדות האמנות קיבע את האמנות המוסלמית לנצח ב"חשכת" ימי הביניים, ללא התייחסות לגילומיה העכשוויים השונים ולמגוון סגנונותיה בימינו. הנחות אלו משמרות את אמנות האסלאם במצב פרה-מודרני, שבו נקשרה האמנות קשר הדוק לדת, על טקסיה ופולחניה. מצב זה מתעלם כמובן מאמנות עכשווית בארצות האסלאם, ממגמות כמו ייצור המוני של דימויים, ומן הממד הפוליטי והחברתי הדינאמי הטמון בהם (שם).

מעמדן של תולדות האמנות היהודית בהקשר הדיסציפלינרי הרחב הוא אף חמור יותר. מן הקוריקולום המערבי של תולדות האמנות נפקדים הפרקים הנסבים על האמנות יהודית. האדריכלות, אמנות הפסיפס, הפיסול, הציור ועיטור כתבי היד המזוהים עם היהדות, שנוצרו לאורך הדורות, אינם מופיעים על בימת ההיסטוריה של אמנות המערב ונחשבים כבלתי רלוונטיים לקאנון שקודש בה. התמונה המצטיירת היא של העדר כמעט מוחלט הן של אמנות מוסלמית הן של אמנות יהודית מן הקאנון של תולדות האמנות. העדר החושף את התפקיד שממלאת דיסציפלינה זאת בפרט, והמחקר החזותי המערבי בכלל, בשימור שקיפותה של הנצרות כ"לא דת". באופן נרחב יותר חושפת הבנה זו את חלקה המכריע, והסמוי מן העין, של הדת הנוצרית בעיצוב הידע המערבי בתחום תולדות האמנות. ידע זה הוצג כבר במאה השמונה-עשרה על ידי יוהאן יואכים וינקלמן (Winckelmann) כמבוסס על ערכים אסתטיים טהורים, על ידי יוהאן גוטפריד הרדר Herder)) במאה התשע-עשרה כתהליך תבוני, ועל ידי יעקב בורקהרדט (Burckhardt) בסוף אותה מאה (ובהמשך לשניים הראשונים) כתוצר של תהליכים חברתיים והיסטוריים.

כל מי שרכש, כמוני, את השכלתו האקדמית בתולדות האמנות בישראל, יכול להבין עד כמה מגוחך להציגן כמשקפות ערכים אסתטיים תבוניים ואוניברסליים. בעוד שאני מיטיבה להכיר את נתיב התפתחותם של המוטיבים הנוצריים, החל מהכרזתו של הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת השלטת באימפריה הרומית בשנת 313 הבלתי נשכחת ועד ימינו אנו, אני חסרה ידע מסודר על התפיסות האמנותיות שהתפתחו באותן תקופות במדינות הגובלות עם ישראל. הפניית הגב הרועמת של המוסדות האקדמיים בישראל מן המרחב הים תיכוני הממשי שבו הם מתַפקדים מעידה גם על מעמדה הבלתי מעורער של אירופה הנוצרית בכל הקשור לתיחום הידע והנחלתו, וגם על הקושי לערער אפילו כיום על הגבולות הדיסציפלינריים שהוכתבו אי שם באירופה של המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה.

המלכודת הטכנולוגית של התרבות החזותית

ההבטחה שהייתה גלומה במעבר מתחום תולדות האמנות לתרבות חזותית ומשיח אירופוצנטרי לשיח מרובה מרכזים, נשמעה מפי חוקרי תרבות חזותית מובילים לפני כשני עשורים. אך גם חוקרים אלה התעלמו מן המימד הדתי והגזעי הטמון בהגדרות האסתטיות האירו-אמריקאיות. במיוחד זכור בהקשר זה מאמרם של רוברט סתאם ואלה שוחט, מספרים תרבות חזותית: לעבר אסתטיקה רבת מרכזים (Shohat & Stam 1998), שהופיע בשתי המהדורות הראשונות של המקראה ללימודי תרבות חזותית. הכותבים טענו בחיבור זה כי ההיסטוריזציה של האוונגרד האמנותי העולמי מציבה את אירופה, באופן מוטעה ומגמתי, כמובילה היחידה של שינויים בסגנון ובתפיסה האמנותיים, אף על פי שהתמורות שחלו בעולם האמנות לא הופיעו אך ורק בזירה האירופית, אלא היו בחלקם תוצר של חדירות תרבותיות מן המזרח. לאורן של הבחנות אלו הוגדרה ההתנגדות לבלעדיות שיוחסה לעולם האירו-אמריקאי כאחת המשימות המרכזיות של לימודי התרבות החזותית.

במודע או שלא במודע התגונן הזרם המרכזי של לימודי התרבות החזותית מפני הצורך לארגן מחדש את הידע האסתטי מפרספקטיבות לא אירופיות בכך שביקש לשוב אל גופי הידע המערביים ולבחון את התנאים ששררו בעת התגבשותם. זאת ועוד: הדגשתו היתרה בשנים האחרונות של השימוש בטכנולוגיות ובמכשירי ראייה הרחיקה את התחום עוד יותר מן האפשרות להכליל בו גם פרספקטיבות חדשות. ההבדל בשמותיהם של שני טקסטים מכוננים בשדה התרבות החזותית: דרכי ראייה – Ways of Seeing  (1972 Berger), ופרקטיקות של התבוננות – Practices of Looking (Struken & Carwright, 2009), מעיד כמאה עדים על מגמה זו. השוני בין שני הכותרים מצביע על תהליכי הטכנולוגיזציה והסיינטיפיקציה שעבר המחקר על אודות המבט, תוך האדרת התהליכים המקבילים שעברו על ההתבוננות. כך, על דרך הנרטיב הטכנולוגי, המקושר שוב עם הרציונליזציה והחילוניות, ועל כן עם עולם הידע המערבי-חילוני לכאורה, אך הנוצרי בפועל, נותרת ההיררכיה הדתית-גזעית הקודמת על כנה גם בתחום לימודי התרבות החזותית. בניגוד לקריאתם של סתאם ושוחט, ההתפתחויות המתרחשות והמנוסחות כיום בעולם המערבי ממשיכות להגדיר את סדר היום של  לימודי התרבות החזותית.

להנגדה המכוננת בין דת וטכנולוגיה העומדת בבסיס לימודי התרבות החזותית ומשמרת את עיוורונם התיאולוגי אחראי אולי וולטר בנימין (Benjamin), שהגותו השפיעה רבות על מסורת ביקורת התרבות בכלל ועל מסורת התרבות החזותית בפרט. במסתו המכוננת יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני ([1938] 1983) הגדיר בנימין את הערך הפולחני (המושפע מן הדת) והערך התצוגתי (המושפע מן הטכנולוגיה) כשני ערכים סותרים, המבטאים שתי תפיסות מנוגדות על אודות האמנות. התפיסה הדתית מעמידה במרכזה את האותנטיות היחידאית של היצירה, ואילו התפיסה הטכנולוגית מעמידה במרכזה את היותה ניתנת לצפייה המונית. במסגרת הציר הליניארי שמתווה בנימין אובדת ההילה היחידאית של היצירה עם הפצתה ההמונית, פרט למקרה אחד, המקרה של הדיוקן המצולם. לדבריו: "הערך הפולחני לא נסוג ללא התנגדות, הוא התחפר במוצב האחרון, הלא הוא קלסתר הפנים האנושי" (עמ' 31).

הביקורת התיאולוגית של התרבות החזותית שבה פתחתי מציעה לחזור אל הרגע שבו הפריד בנימין בין הערך הדתי לערך התצוגה של יצירת האמנות, הפרדה שהוצגה על ידו כמהלך היסטורי בלתי נמנע, ולבחון את מקומן של הנצרות, היהדות והאסלאם כחלק מן התפיסות הגלובאליות של המבט ושל הטכנולוגיה (ולא כאנטי-תזה שלהן). במובן זה היא אינה עמדת קצה, המרמזת על קץ הביקורת, ואף אינה חותרת למציאות אידילית אולטימטיבית. תחת זאת יש לראותה כמצע פרקטי, המבטא את החזון והאתגרים העתידיים שעימם חייבות הדיסציפלינות האקדמיות העוסקות בחזותי להתמודד.

ביבליוגרפיה

בנימין, ו' [1938] (1983). יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. תרגום: שמעון ברמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

עוז-זלצברגר, פ' ועוז, ע' (2014). יהודים ומילים. ירושלים: כתר.

שרון, ר' (2015, 8 במארס). יאיר גרבוז: "איך זה שקומץ אנסים מושחתים ומנשקי קמיעות הפכו לרוב השולט בנו?". נענע 10.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1114238 נדלה (1.4.15)

Anidjar, G. (2006). Secularism. Critical Inquiry, 33, 1, 52-77.

Anidjar, G. (2014, Septembre 1). Race, Nation, Religion, Lecture. Ifdt. https://www.youtube.com/watch?v=rhXTuVgiVvA Retrieved (18.4.15).

Bal, M. (2003). Visual Essentialism and the Object of Visual Culture. Journal of Visual Culture, 2, 1, 5-32.

Berger, J. (1972). Ways of Seeing. London: Penguin Book.

Crary, J. (1991). Techniques of the Observer: On Vision and Modernity in the Nineteenth Century. Cambridge Mass. and London:  MIT Press.

Daston, L., & Galison, P. (2007). Objectivity. New York: Zone Book.

Finbarr, B. F. (2002). Between Cult and Culture: Bamiyan, Islamic Iconoclasm and the Museum. Art Bulletin, 84, 4, 641-659.

Gruber, C., & Haugbolle, S. (Eds.) (2013). Visual Culture in the Modern Middle East. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press.

Creswel, K.A.C. (1946). The Lawfulness of Painting in Early Islam. Ars Islamica, XI/XII, 218-25.

Mashberg, T., & Bowley G, (2015, March 30). Islamic State: Destruction Renews Debate over Repatriation of Antiquities. http://www.nytimes.com/2015/03/31/arts/design/islamic-state-destruction-renews-debate-over-repatriation-of-antiquities.html?_r=1 Retrieved (1.4.15).

Mirzoeff, N. (1998). The Subject of Visual Culture. In N. Mirzoeff (Ed.), The Visual Culture Reader (pp. 3-23). London and New York: Rutledge.

Mitchell, W.J.T. (2013). Seeing Madness: Insanity, Media, and Visual Culture. Lecture in the Center for visual studies, Zagreb: Croatia. 

Mitchell, W.J.T. (2002). Showing Seeing: A Critique of Visual Culture. Journal of Visual Culture, 1, 2, 165- 176.

Oz Salzberger F., & Oz, A. (2012). Jews and Words. New Haven: Yale University Press.

Rogoff, I. (1998). Studying Visual Culture. In N. Mirzoeff (Ed.), The Visual Culture Reader (pp. 24-36). London: Routledge.

Salami, M. (2015, March 23). Philosophy has to be about more than White Men. The Guardian. http://www.theguardian.com/education/commentisfree/2015/mar/23/philosophy-white-men-university-courses Retrieved (23.3.15). 

Shohat, E., & Stam, R. (1998). Narrativizing visual culture: Towards a Polycentric Aesthetics. In N. Mirzoeff (Ed.), The Visual Culture Reader (pp. 27-49). London and New York: Rutledge.

Sturken, M., & Cartwright, L. (2009). Practices of Looking: An Introduction to Visual Culture. New York: Oxford University Press.