מושג הביקורת והמעשה הביקורתי

"העידן שלנו הוא במובהק עידן הביקורת שהכול חייב להיות כפוף לה". עמנואל קאנט

למושג הביקורת יש היסטוריה ארוכה ומורכבת. את תחילתה אפשר לזהות בפילוסופיה וברטוריקה של יוון העתיקה. המושג הלועזי critique, או criticism, לקוח מן הפועל ביוונית עתיקה "קריניין" (krinein), שפירושו לשפוט, להכריע, לתת פירוש, לברור, להבחין ולהבדיל. אך למושג זה, במובנו הלועזי, יש משמעויות נוספות, של ניתוח וחיתוך (to cut) ושל משבר (crisis); ובעברית הוא מתקשר למושגים כמו ביקור ובקרה במובן של פיקוח ושליטה. ביקורת היא אם כן פעילות של ניתוח ובקרה. היא מאפשרת לנו גם להבין את התנאים שבהם מתרחשת תופעה כלשהי וגם לשאול מה רצוי או אפשרי לשנות בתנאים אלו.

קצרה היריעה מלסקור כאן את כל סוגי הביקורת. במסגרת זו אבקש להשוות בין שני הוגים: מישל פוקו (Foucault) ווַלטר בנימין (Benjamin). שניהם כתבו באופן ספציפי על מושג הביקורת ומאמריהם מעניינים במיוחד, שכן מושג הביקורת שהם בוחנים אינו תיאור היסטורי או ניתוח מושגי בלבד. פוקו בוחן את מושג הביקורת אצל עמנואל קאנט (Kant) ובמהלכו משנה, או יותר נכון מתאים, את המושג לצרכיו. בנימין מנתח את מושג הביקורת באמנות הרומנטית המוקדמת, בכתבי אוגוסט שלֶגל (Schlegel) ונוֹבַליס (Novalis), וגם הוא משנה ומתאים את המושג לצרכיו. שני הוגים אלו מבקשים להעניק לביקורת מרכיב היסטורי, מעבר למעשה הביקורתי המחשבתי, וכך לאפשר לתפיסת ההיסטוריה של הקורא והקוראת לעבור טרנספורמציה ולשנות באמצעותה את האופן שבו מסופרת ההיסטוריה. מושג הביקורת, על פי פוקו ובנימין, הוא מושג דינמי, ועל כן גישתם למעשה הביקורת מתמקדת בניסיון לזהות את התנאים המאפשרים שינוי במי שאליו או אליה פונה הביקורת.

הביקורת כפעולת ערעור על סמכות השלטון

בשנים 1984-1978 נשא פוקו (Foucault 2007) סדרה של הרצאות המתמקדות בשני מושגים, המודרנה והנאורות. מושג הנאורות כפי שהוא נדון בהרצאות אלה לקוח ממאמרו של עמנואל קאנט, תשובה לשאלה: מהי נאורות?, שפורסם  ב-1784 בכתב העת הגרמני Berlinische Monatsschrift, חמש שנים בלבד לפני המהפכה הצרפתית. במאמר זה תובע קאנט מקוראיו – והפנייה היא כמובן בגוף זכר בלבד – לעשות שימוש בתבונה ולהכריע הכרעה עצמאית לא רק במישור האישי, אלא גם ובמיוחד במישור הפוליטי הרחב. "הנאורות", כותב קאנט, "היא יציאתו של האדם ממצב -חוסר- בגרות שהביא על עצמו. חוסר-בגרות משמעו  חוסר-היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר" ([1784] 2009, 8). ללא מורא, חשש או עצלות נדרשים/ות כל האזרחים/יות1 להשתמש בתבונה "ולהציג בפני העולם את מחשבותיהם על אודות שיפור נוסחי חוקים חדשים, ואפילו לבקר בכנות חוקים קיימים" (שם, 15). עידן הנאורות, על פי קאנט, הוא העידן שבו יכולים אזרחים ואזרחיות לבקר באופן חופשי ובפומבי את מנגנוני השלטון השונים כדי לשפר אותם ולהתאים אותם לצרכיהם/ן. מאמרו של קאנט הפך בחלוף השנים למעין מניפסט, המבטא את אחת מהנחות היסוד של החברה הדמוקרטית והמודרנית: הזכות לעצמאות ולחופש פעולה ומחשבה של כל אזרחיה ואזרחיותיה. זכות של כל אזרח ואזרחית היא להביע את דעתו/ה, וזכות זו היא, לטענת קאנט, החובה לבקר בפומבי את השלטון הקיים.

בהרצאתו מ-1978 לפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה, מהי ביקורת? (Foucault 2007),2 קושר פוקו את שני המושגים של קאנט הנאורות והמודרנה עם מושג שלישי: הביקורת. וכך אומר פוקו: "בעולם המודרני (בערך מן המאה החמש עשרה ועד המאה השש עשרה) מתקיים קשר גומלין בין מה שקיים, לבין מה שידוע ולבין מה שניתן לעשות; זהו קשר עם החברה, עם התרבות, וגם קשר עם הזולת, שאפשר לכנותו בשם גישה ביקורתית" (Ibid, 42).3 פוקו קושר בין ביקורת התבונה הטהורה (קאנט [1781] 2013) לבין מאמרו של קאנט על הנאורות. בעוד הביקורת הראשונה מכוננת בית משפט של כוח השיפוט על עצמו ועל חוקי המחשבה, הרי המאמר על הנאורות תובע לייסד בית משפט של כוח השיפוט על מערכות השלטון. הביקורת הראשונה תובעת מהתבונה לבקר את חוקי המחשבה כשלעצמם; המאמר על הנאורות תובע מכל אזרח/ית לבקר את חוקי המשטר. בביקורת התבונה הטהורה מבקש קאנט לבחון את כל "העקרונות להכרת משהו באופן אפריורי לחלוטין" ([1781] 2013, 152). הוא מבקש לנסח את התנאים ההכרחיים המאפשרים ידע. זהו ידע אובייקטיבי, סובייקטיבי ואוניברסלי הכרחי. זהו ידע שנועד להעניק ודאות. קאנט מבקש לדעת מה אפשר לדעת בוודאות, ללא כל ספק, ומה מצוי מחוץ לגבולות הידע בכלל. במאמרו על הנאורות, טוען פוקו, מבקש קאנט להפוך את השאלה: "האם את/ה יודע/ת מהם גבולות הידע?" לשאלה: "האם את/ה יודע/ת מתי גבולות הידע הופכים למסוכנים?" (Foucault 2007, p. 49). עבור פוקו מבוססות טענותיו הביקורתית של קאנט על אותם עקרונות של ביקורת גבולות ומגבלות. ההבדל בין שני  כתבים אלו של קאנט הוא שבראשון מופנית הביקורת כלפי הידיעה כשלעצמה ובשני היא מופנית כלפי המשטר והכוח הפוליטי.

לגישה הביקורתית של קאנט במאמרו על הנאורות שלושה מאפיינים ייחודים, טוען פוקו: ראשית, בקרה, פיקוח וההתנגדות להם. כל משטר מודרני נדרש לנהל את אזרחיו ואזרחיותיו. המדינה נדרשת לסקור את הנעשה בתוך גבולותיה, לתעד את הנתונים, לנתח אותם ולפעול על פי שיקול דעתה. למדינה שמור אפוא תפקיד של בקרה ופיקוח אזרחי. קאנט במאמרו מציג את עמדתו של הסובייקט בחברה, ופוקו מסכם: "הפיכת ניהול הממשל הזה (this governmentalization) [...] לא ניתנת כנראה לניתוק מן השאלה 'איך לא להיות מנוהל?'" (Ibid, 44). הביקורת שמציע קאנט, טוען פוקו, דורשת מכל אזרח/ית לשאול את עצמו/ה איך למנוע את הממשל מלנהל את חייו/ה, למַשטר אותו/ה ולפקח עליו/ה באופן המסוים שהממשל מבקש לעשות זאת. זו לא התנגדות לעצם הניהול, אלא התנגדות לניהול המסוים שהממשל מבקש להפעיל. ביקורת, במובן זה, היא התנהלותם הנאורה של כל אזרח ואזרחית בחברה המודרנית כתגובה על היותם/ן מנוהלים/ות בצורה מסוימת על ידי המדינה.

המאפיין השני הוא תוצר של הראשון. ההתנגדות לצורת הניהול המסוימת איננה שרירותית, אלא מבוססת על  חוסר צדק שבחוק המעניק לגיטימציה לַניהול המסוים של השלטון. בעוד הממשל מבקש ציות אזרחי, כדברי המלך פרידריך השני לנתיניו: "התדיינו כמה שתרצו ועל מה שתרצו, אבל צייתו" (קאנט [1784] 2009, עמ' 15), דורש קאנט: sapere  !aude.4 העזו לדעת מה הם החוקים. יותר מכך, העזו לחשוב אם חוקים אלו צודקים ופרסמו את דעתכם/ן ברבים. "ביקורת פירושה דרישת זכויות אוניברסליות ובלתי ניתנות להכחדה שכל משטר מחויב לקבל, יהיה משטר זה מה שיהיה, בין אם הוא מלוכני או פקידותי, במסגרת מערכת חינוך או בית אב ומשפחה" (Foucault 2007, p. 46). ההכרה באוניברסליות של הזכויות והרצון "שלא להיות מנוהל/ת באופן מסוים" מאפשרים למחשבה הביקורתית להגדיר את גבולותיו ומגבלותיו של החוק. המחשבה הביקורתית בוחנת לא רק את מגבלות כוחו של הממשל, אלא גם את גבולות החוק ומערכת המשפט שעליהם  מתבסס הממשל.

המאפיין השלישי הוא חלק בלתי נפרד מן השניים הקודמים לו. הדרישה "לא להיות מנוהל/ת באופן מסוים" פרושה גם  חוסר קבלה של מה שמוצג על ידי הממשל כאמיתי. אם הממשל מבקש לנהל את האזרח/ית באופן מסוים הריהו מציג עובדות, קשיים ואילוצים כסיבות למעשיו. הרצון שלא להיות מנוהל/ת כך או אחרת מערער על סמכותו של הממשל. זהו ערעור לא רק על פעולות הממשל וכוחו, אלא גם ובעיקר על טיעוני הממשל וסמכותו להציג את האמת כפי שהממשל רואה אותה. הגישה הביקורתית  לא מקבלת כאמיתי את "מה שהרשויות אומרות שהוא אמיתי, או לפחות  לא מקבלת אותו כאמיתי כי כך אומרות הרשויות" (Ibid), אומר פוקו.5 אמנם קאנט  לא מציג מאפיין זה בכתיבתו, אך אין ספק שהוא תוצר של מעשה הביקורת.

הגישה הביקורתית על פי פוקו בוחנת, אם כן, את התנאים הקיימים המאפשרים ידע, משטר, מערכת ערכית או מוסרית, פרקטיקת שיח של ידע ואיסוף עובדות – בין אם אלו הם תנאים אפריוריים, מבוססי ניסוי והתנסות, תנאים מקובעים ומוחלטים או תנאים פוליטיים-חברתיים העשויים להשתנות. כהיסטוריון שואל פוקו מתי נוצרים תנאים שהופכים אירוע מסויים להכרחי, לרצוי, ובעיקר לאירוע מכונן, המשנה את דפוסי ההתנהלות השלטונית. גישתו של פוקו  הגניאלוגית  בוחנת את היחסים המורכבים, והלא תמיד הדדיים, בין כוח, אמת וסובייקטיביות כצמתים של אירועים מכוננים. זוהי גישה ביקורתית היסטורית, המבקשת לבחון את שאלת השלטון שקאנט מעלה כשאלה מכוננת של התקופה המודרנית. וכך אומר פוקו: "ביקורת היא המהלך שבאמצעותו מעניק הסובייקט לעצמו (או לעצמה) את הזכות לשאול בדבר השפעות האמת על הכוח ולשאול בדבר השפעות הכוח על השיחים של האמת" (Ibid, 47). זוהי גישה המבקשת לבחון את האפשרות לחרוג, לשנות או לאפשר טרנספורמציה של מצב שלטוני כלשהו. במילותיו של פוקו, ביקורת היא "אמנות של מרי מתוך רצון חופשי" (Ibid).

פוקו מבקש לבחון את התנאים הפילוסופיים-היסטוריים של הביקורת, ובכך הוא חורג מן הפרוייקט הנאור של קאנט. בביקורת הראשונה בוחן קאנט את התנאים האפריוריים ההכרחיים המאפשרים ידע. השאלה הביקורתית שהוא מעלה מבקשת לתאר במפורש אותם תנאים סינתטיים אפריוריים של הכרת האובייקט. גם קאנט וגם פוקו לא מחפשים את התנאים הסיבתיים-האמפיריים ולא עוסקים בניסויים או בתצפיות מדעיות. הביקורת מבקשת לתאר במפורש אותם תנאים שבאמצעותם מתאפשר ההסבר הסיבתי: אלו הם תנאים הכרחיים לכל מחקר מדעי, תנאים שאינם ניתנים לשינוי בחלוף הזמן, תנאים טרנסצנדנטליים. אך פוקו  לא מחפש את התנאים הטרנסצנדנטליים כשלעצמם; הוא מוסיף נדבך נוסף לשאלת הביקורת הקאנטיאנית: הוא מבקש להבין מהם התנאים המאפשרים את הביקורת הטרנסצנדנטלית שקאנט מציע. הוא שואל מה איפשר לקאנט ברגע היסטורי מסוים לנסח את הביקורת הטרנסצנדנטלית. אמנם אפשר להבין את מאמרו של קאנט על הנאורות כביקורת מפרספקטיבה היסטורית, שכן הוא מציע ביקורת על מצב השלטון, מצב שהוא תלוי-זמן; אך דרישתו לקיים ביקורת על חוקיות השלטון היא דרישה כללית ואוניברסלית. איימי אלן (Allen 2008) מכנה את שיטתו של פוקו "ביקורת אמפירית", להבדיל מ"ביקורת טרנסצנדנטלית". זוהי ביקורת המבוססת לטענתה על ספרו של קאנט האנתרופולוגיה (Kant [1798] 1978) שתרגם פוקו לצרפתית, ובו – לדברי פוקו – עושה קאנט שימוש במונח "אפריורי" במובן היסטורי. לטענת פוקו, קאנט מראה ש"האני החושב", במובן הפרגמטי של המונח, הוא תוצר של עשייה אנושית, אך עם היווצרותו מציב "האני החושב" את עצמו כְּמה שמלכתחילה-תמיד מהווה את הבסיס לכל מחשבה טרנסצנדנטלית. זהו רגע בהיסטוריה שבו מקבלת המחשבה על האני החושב אופי אוניברסלי ואובייקטיבי. לטענת קולין קופמן (Koopman 2013) קאנט היה מסכים עם תוספת המהלך הביקורתי של פוקו, הואיל והשיטה הביקורתית צריכה להתאים את עצמה לשדות המחקר השונים. הביקורת של קאנט מתמקדת בתנאי ההכרה של האובייקט, בעוד שהביקורת של פוקו מתמקדת בפרקטיקות של ידע, כלומר במנגנוני הידע השונים. מכיוון שמנגנוני הידע הם תמיד היסטוריים, משמע שלתנאי ההכרה יש הקשר היסטורי הכרחי. קאנט בוחן את אפשרות הידע בכלל; פוקו בוחן צורות של התנהלות עם הידע וחקירתו. במילים אחרות, פוקו מציע פרספקטיבה היסטורית אנתרופולוגית למודל הא-היסטורי של קאנט.

בסיום הרצאתו מציין פוקו שהגישה הביקורתית של קאנט, במאמרו על הנאורות, דורשת מכל אזרח/ית להתגבר על הפעלת הכוח ולבחון את החוק כשלעצמו, על פי עקרונות התבונה. שיטתו הביקורתית של פוקו הופכת את שאלת הביקורת  שמציב קאנט לשאלה על הקשר בין מנגנוני הידע לבין צורות השליטה שמייצר הידע. אם קאנט מבקש לדעת מהו ידע שהוא מנותק מכל הפעלת כוח שהיא, בין אם זה כוח הכנסייה או כוח הממשל, הרי פוקו שואל באילו צמתים היסטוריים מעניק הידע כוח למנגנוני השליטה. פוקו רואה את עצמו כממשיך דרכו של קאנט בכך שהוא מוסיף מימד היסטורי-פוליטי לדיון. לביקורת זו הוא קורא "פרקטיקה פילוסופית-היסטורית" (Foucault 2007, p. 56). מטרת הפרקטיקה הזאת היא לא רק לשחרר את הסובייקט מן הכוחות הפועלים עליו/ה, אלא גם לדעת לזהות כוחות אלו.

בהרצאתו קורא פוקו לשנות את כיוון הביקורת הקאנטיאנית. במקום ביקורת מנקודת המוצא של הנאורות – ידע שהוא כשלעצמו – יש לבצע ביקורת מנקודת "התרחשות האירוע" (eventualization). מעבר להנחת היסוד של הנאורות,  הקובעת שלכל סובייקט יש יכולת ללמוד את החוק ולהכריע בשאלות על אמת או שקר, מבקש פוקו לזהות ולמַפות קשרים, מערכי קשרים, מרכיבים של ידע ומכניזם של כפייה. הוא מבקש למצוא קשר בין מנגנוני כפייה שונים ותכני ידיעה הלקוחים מדיסציפלינות שונות. ידע וכוח הם משתנים על פני גריד מסוים, ובאמצעותם מבקש פוקו למפות את הפרקטיקות השונות של המחקר ולזהות את הרגעים שבהם עוברות פרקטיקות אלה טרנספורמציה.

יש לזכור כי פוקו לא טוען שידע הוא תוצר של כוח המשרת את מי שיש לו/ה בעלות על הכוח, או שהאמת היא יחסית, אף על פי שבמקרים רבים אנו עדים/ות להפעלת כוח על מחוסרי/ות ידע באמצעות הצגה של ידע. טענת פוקו היא שיש לבחון את האופן שבו שני הצירים, כוח וידע, מצטלבים ברגעים מסוימים לאורך ההיסטוריה. במילים אחרות, פוקו מתנגד לרדוקציה של כוח לידע, או ידע לכוח. הוא מבקש לבחון את התנאים המאפשרים את התנהלות הסובייקט במסגרת של מנגנוני הידע ומנגנוני הכוח השונים. ידע כשלעצמו או מנגנוני כוח כשלעצמם אינם נושא הביקורת לדידו של פוקו, להבדיל מקאנט. הוא מחפש את הרגעים שבהם נמצאים שני המרכיבים ביחסי גומלין זה עם זה. הוא טוען: "זה לא עניין של תיאור מהו ידע או מהו כוח, או איך האחד מדחיק את השני, אלא יש לתאר את ליבת הקשר ידע-כוח כדי שוכל להבין מה מכונן את התקבלותם (acceptability) במערכת" (Foucault 2007, p. 61). יש לבחון אותם רגעים שבהם הידע והכוח הופכים למוסכמים על הכול, כשם שיש לבחון אותם רגעים שבהם הידע והכוח הופכים לבלתי מתקבלים על הדעת (ברגעים אלו נתפס הידע כשרירותי והכוח נתפס כאלים).

פוקו מחפש את הצטלבות הידע והכוח כאירוע מכונן, אירוע ייחודי וסינגולרי שהוא בר זיהוי. הוא מבקש לזהות את אותם אירועים המהווים את נקודת המגוז, המעניקים תחושת ודאות לידע בעת הפעלת הכוח. פוקו  לא מבקש למצוא קשר סיבתי בין ידע וכוח, אלא את הרגעים שבהם הצטלבותם של הכוח והידע הופכת אותם לבלתי נראים, ובו בזמן מייצרת שיח שנעשה מקובל ומוסכם על הכול. זהו אירוע ברגע היסטורי מסוים שאינו מהווה סיבה להתרחשות, אירוע שהוא בעיקרו מסובב ולא סיבה, אירוע המאפשר לנו פרספקטיבה על מצב קיים, משנה את האופן שבו העולם נתפס או מובן על ידינו ומבסס סדרה של התייחסויות מסועפות ומורכבות ביחס לאותה נקודת מגוז.

המודל הביקורתי של פוקו מחליף אפוא את מרכיבי הביקורת הקאנטיאנית. במקום ביקורת על ידע של אובייקט (מתוך הביקורת הראשונה) וידע של החוק (מתוך המאמר על הנאורות) מבקש פוקו לחקור את התרחשות האירוע, בהינתן שהידע והכוח הם שני צירים שהצטלבותם נמצאת על נקודה נעלמה. אמנם פוקו מבקש בהרצאתו מהי ביקורת? לבחון את התנאים שהפכו את מאמרו של קאנט על הנאורות למרכיב מהותי של המודרנה, והוא עושה זאת מיד עם תחילת הרצאתו: התפתחות המחקר המדעי האובייקטיבי וצמיחתה של המדינה הדמוקרטית יצרו שילוב מיוחד של מדע המדינה. זהו מחקר על צורות הניהול של האזרחים/יות. על כן הביקורת היא הגישה המערערת על הבלעדית של המדינה לנהל את אזרחיה/יותיה באופן המסוים שבו היא בוחרת לעשות זאת. זוהי ביקורת המבוססת על תנאי הידע המופנים אל אופן השלטון וניהול האוכלוסייה.

לסיכום, באמצעות מאמרו של קאנט על הנאורות מציג פוקו את הגניאלוגיה כחלק בלתי נפרד מן הגישה הביקורתית – הגישה המאפיינת את המודרנה. הנאורות היא הביקורת הדורשת לדעת מה הם מנגנוני השליטה והידע המעניקים למפעילי/ות  הכוח את הסמכות לנהל. הגניאלוגיה היא השיטה החוקרת את הצטלבותם של פרקטיקות הידע ומנגנוני הכוח. בשני המקרים דורשות הנאורות והגניאולוגיה מן הקורא או מן הקוראת להעז ולחשוב על דרכים אחרות של ניהול. ובשני המקרים מבקשת הביקורת לזהות את התנאים המאפשרים לאובייקט הנתפס או לאירוע הנלמד את תנאי המחקר הוודאיים. פוקו עושה אפוא שימוש בביקורת הקאנטיאנית. מוקד המחקר של פוקו, השונה מזה של קאנט, מאפשר לו לשנות את מהלך הביקורת כחלק בלתי נפרד מן הפרוייקט הגניאלוגי ולהטמיע אותה בתוכו.

הביקורת כפעולת חשיפה של היצירה האמנותית

בעבודת הדוקטורט של ולטר בנימין, שהוגשה ב-1919 והתפרסמה בשנה שלאחר מכן, שכותרתה מושג הביקורת ברומנטיקה הגרמנית (Benjamin [1920] 1996), מבקש בנימין לכתוב את ההיסטוריה של מושג הביקורת. היסטוריה שכזאת, הוא טוען בפתח דבריו,

תבקש להדגים את מושג הביקורת באמצעות הטרנספורמציות שעבר. אי אפשר להכחיש שחקר ההיסטוריה של מושג הביקורת הוא עניין שונה מחקר ההיסטוריה של הביקורת; זהו חקר הפונה לפעולה פילוסופית, או, ביתר דיוק, לפעולה היסטורית-בעייתית (Ibid, 116).

בתחילת מחקרו מציג בנימין כמה טענות דחוסות יחדיו. ראשית, אף על פי שהוא מבקש לכתוב את ההיסטוריה של מושג הביקורת, מחקרו עוסק רק בתקופה פרטיקולרית ובתרבות ספציפית: בתקופה הרומנטית בספרות הגרמנית. המחקר מתמקד בכתבי שלֶגל ונוֹבַליס ומזכיר רק בקצרה את פרידירך שֶלינג (Schelling), יוהאן פיכטֶה (Fichte) ויוהאן גיתה (Goethe). למעשה, בנימין מתאר 'טיפוס' או גניוס רומנטי ומשווה את ה'טיפוס' של מושג הביקורת בתקופה הרומנטית המוקדמת ל'טיפוס' של מושג הביקורת המודרני, בעל מאפיינים קפיטליסטיים. באמצעות ה'טיפוס' שהוא מזהה מבקש בנימין לשחזר את מושג הביקורת במובנו הייחודי. זהו מחקר גניאלוגי במהותו ולא היסטורי, ובמובן זה הוא מקדים את הפעולה הביקורתית של פוקו.

שנית, משפט הפתיחה של עבודת הדוקטורט של בנימין, המציג את המושג "פעולה היסטורית-בעייתית", דומה בכמה מהיבטיו לתנאים הפילוסופיים-היסטוריים שחוקר פוקו. אמנם בנימין איננו מזכיר מושג זה בהמשך הדוקטורט, אך הוא חלק בלתי נפרד מצורת המחשבה הייחודית לו. בהערה  לטקסט הוא מסביר שההיסטוריה אינה רק תיאור של רצף אירועים, המבוסס על מודל מחשבה סיבתי שנועד לתאר קו לינארי של התפתחות וקידמה, אלא היא גם תיאור של התמודדות עם מכלול בעיות. ההיסטוריה של הפילוסופיה מגדירה את הבעיות האלה תוך כדי הצגת הניסיונות למצוא להן פתרונות. ההיסטוריה, על פי בנימין, היא לא רק תיעוד ומיפוי של בעיות המוגדרות באמצעות המאמץ למצוא להן פתרון, אלא גם כתיבה המשחזרת את העבר ההיסטורי בהתבסס על ניסוח הבעיות שמזהה ההיסטוריון/נית, המַקנות להיסטוריה פירוש או ניסוח מחודש.6 לכן במקרים רבים מתאר מחקרהּ של תקופה היסטורית מסוימת בעיה שעד לאותו רגע לא נתפסה כבעיה, ובהינתן הפתרון לה היא מוצגת כגורם מכונן באותה תקופה. במובן זה ה"בעיה" בלשונו של בנימין היא ה"אירוע" במונחים של פוקו.

התקופה הרומנטית, טוען בנימין, מתמודדת עם מושג הביקורת באופן "היסטורי-בעייתי-פילוסופי". כלומר, התקופה הרומנטית מציגה את מושג הביקורת כסוג של פתרון לבעיה של התקופה. הצגת הבעיה היא פעולת תובנה (insight) יצירתית, או, במונחים של בנימין, בעיה של פעילות המחשבה המבקשת להעלות באמצעות הביקורת שאלות שעד אותו רגע לא נשאלו. הוגי התקופה הרומנטית בחנו מה מפעיל את המחשבה באופן יצירתי, מעבר למחשבה האובייקטיבית שתיאר קאנט ([1781] 2013) בביקורת הראשונה. הם שאלו מה מאפשר למחשבה לחרוג מצורותיה המקובלות ולהתמודד עם חשיבה הפורצת את גבולות עצמה – עוד לפני שהמחשבה עצמה מצליחה לנסח לעצמה את החריגה. הפתרון הרומנטי, לטענת בנימין, הוא מושג הביקורת. מושג הביקורת ופעולת המחשבה הביקורתית הם מעשה של תובנה יצירתית.

בנוסף, מבחין בנימין בין הביקורת לבין מושג הביקורת. הביקורת, לדידו של בנימין, היא "ביקורת" במובנה המודרני היומיומי, הפשוט. סוג כזה של ביקורת הוא הצגת דעה או שיפוט סובייקטיבי של מבקר או מבקרת על יצירת אמנות או פעולה תרבותית. וכך כותב בנימין: "המושג הרומנטי של הביקורת מובחן  באופן רדיקלי מן המושג המודרני, הרואה בביקורת שיפוט שלילי" (152 Benjamin [1920] 1996, p.). ביקורת במובנה היומיומי המודרני היא דיווח לקורא/ת ­­שמעיקרו הוא פסק דין שלילי, שכן הוא מציג פער בין המצב הקיים למצב הרצוי – כמובן על פי תפיסת העולם של המבקר/ת. בדרך כלל מתפרסמת ביקורת מסוג זה בעיתונות, ברדיו וכדומה ומספקת לקורא/ת הצצה ראשונית על המתרחש במרחב התרבותי, או מציעה רשימת קניות של מוצרי התרבות העכשוויים. ביקורת כזאת מתאפיינת בהיותה חלק מכלכלת השוק הקפיטליסטית, שכן באמצעותה לוקח/ת הקורא/ת חלק בצרכנות תרבותית. תפקיד המבקר/ת בכלכלה המודרנית הוא לעזור לצרכן/נית התרבות לדרג את תוצרי התרבות השונים ולרכוש את המוצר "המועדף" או "הראוי".7

מושג הביקורת, לעומת זאת, מציין לדידו של בנימין דיון פילוסופי המנתח לא רק את התנאים ההכרחיים לקיומו של ידע אובייקטיבי, כטענתו של קאנט, או ניתוח החוקר את מאפייניה הייחודיים של היצירה האמנותית (למשל השירה הרומנטית) ללא קשר לשוק ההומה סביבה – אלא זהו דיון המתמקד באמנות וביצירתיות שהיא פעולת חשיבה השוברת תפיסות, נורמות חברתיות או מושגים מקובלים. התקופה הרומנטית, טוען בנימין, עושה שימוש במושג הביקורת לשם חריגה ממסגרת גבולות החשיבה וכוח השיפוט שמתאר קאנט, ומבקשת לזהות את המחשבה הביקורתית כפעולה של תובנה (insight) יצירתית. זוהי פעולה ולא רק רפלקסיה חשיבתית; זוהי פעולה בעולם. לכן כל פעולה אמנותית היא פעולה ביקורתית, הוא טוען. בנימין מסכם: יצירת אמנות היא אמנותית רק אם היא בעלת מסוגלוּת ביקורתית (criticizability).

ביקורת במובנה הרומנטי היא חוויה או התנסות המזקקת שינוי פנימי וקוגניטיבי. היא ניסוי אמנותי בצורות הביטוי של האמנות. הביקורת היא פעולה החושפת מתוך ובתוך יצירת האמנות את המבנה האימננטי והפנימי שלה ומתכתבת  עם היצירה באופן המאפשר לתודעה להציג את היצירה בצורתה השלמה. הביקורת מרכזת את כל צורות היצירה האפשריות ומציגה צורה מיוחדת וייחודית של היצירה, יותר מכפי שהיצירה עצמה יכולה לעשות. וכך כותב בנימין:

הביקורת, מטרתה אינה אלא לגלות את הנטיות הסמויות של היצירה, לספק את כוונותיה הנסתרות. הביקורת שייכת למשמעות היצירה עצמה – כלומר, ההשתקפות של הביקורת פועלת מעבר לגבולות היצירה והופכת את היצירה למוחלטת. ברור שלדידם של ההוגים הרומנטיים הביקורת אינה שיפוט של היצירה, אלא שיטה  לאיכול היצירה (Ibid, 153).

הביקורת חושפת את מכלול הצורות האימננטיות של היצירה. היא מציגה את השלד האינהרנטי המשותף לכל צורות היצירה ומאפשרת לזהות את האופן שבו פועלת היצירה ומגלמת את ייחודה. חשיפת כל הצורות האפשריות של היצירה ואיחודן חושפות את המוחלטות של היצירה, שכן הביקורת מציגה את כל כיווני היצירה האפשריים. ללא הצגת מִבנֶהָ הפנימי של היצירה לא נוכל להבין את כוחה, או להתפעל מפעולתה עלינו. חשיפת המבנה האימננטי של היצירה אינו מעשה של היצירה עצמה, אלא פעולה ייחודית של הביקורת. זוהי יצירת הביקורת. כלומר פעולת הביקורת היא יצירתית. הואיל והביקורת היא חיצונית ליצירה, היא זו היכולה לבחון את היצירה, לזהות את מכלול מרכיביה ולהציג במזוקק את המבנה הקושר יחדיו את המרכיבים הללו.

אם לפי נובליס, טוען בנימין, הביקורת היא ניסוי או התנסות מחשבתית באמצעות יצירת האמנות; או, לפי שלגל, היא סוג של התגלות שהיא תוצר של ניסוי בייצוגים פילולוגיים וחקירתם, משמע שהביקורת היא המקום שבו מתנסה המחשבה בפעולת החשיבה. במובן זה, טוען בנימין, יש בביקורת, לדידה של הרומנטיקה, מרכיב מסתורי, מיסטי, בלתי ניתן להגדרה. שכן הביקורת היא רפלקסיה של התודעה על מהותה. וכך כותב בנימין:

כל הבנה ביקורתית של מהות אמנותית כרפלקסיה על המהות אינה אלא רמה גבוהה יותר של פעילות-עצמית מקורית של מהות התודעה. העצמה זו של התודעה באמצעות הביקורת היא בעיקרון אינסופית. לכן הביקורת היא האמצעי שדרכו מתייחסות המגבלות של יצירת האמנות  הפרטית לאינסופיותה של האמנות – ולבסוף משתנות באמצעותה לאינסופיות זו (Ibid, 152).

הביקורת, טוען בנימין, מזהה את מהות היצירה האמנותית, מציגה את מִבנֶהָ הפנימי של היצירה ומצליחה להביע את ייחודה של היצירתיות האמנותית. הביקורת חורגת ממעשה היצירה בכך שהיא מחלצת את ממד הצורה האינסופי של היצירה; מימד זה הוא אבסולוטי, על פי בנימין, שכן הוא מציג את כל אפשרויות היצירה ומרכז אותן כמהות מתומצתת ואחידה. בכך מזהה הביקורת את המבנה המסויים שהוא בעל התנאים ההכרחיים לכך שהיצירה האמנותית תנבע ממנו. הביקורת מציגה אפוא את הצירים שסביבם שוזרת היצירה את עצמה, ובכך היא חושפת את מהות היצירה יותר מכפי שהיצירה האמנותית עצמה מסוגלת לעשות. זהו המימד האבסולוטי של הביקורת. הביקורת מנתקת את מרכיבי היצירה זה מזה ומבודדת אותם – ובונה את כל הצורות האפשריות ממרכיבים אלו. בכך, טוען בנימין, משמשת הביקורת את ההוגים הרומנטיים להצגת אחדות הצורה של כל הז'אנרים היצירתיים שבגדר האפשר.  

לדידו של נובליס מַתיקה הביקורת את היצירה משׂפתהּ האמנותית לשפה אחרת ומתרגמת אותה למימד אחר של המחשבה. לדידו של שלגל, טוען בנימין, משחררת הביקורת את היצירה ממגבלות המדיום של עצמה. באמצעות חשיפת המבנה המהותי של היצירה מייצרת הביקורת למען היצירה קריטריון, שבאמצעותו מתארגנת היצירה ומגלמת את עצמה. היא מציגה "את המבנה האימננטי הספציפי של היצירה עצמה" (Ibid, 155).

לדעת ההוגים הרומנטיים, טוען בנימין, הביקורת היא מעשה של יצירה המשלים את היצירה הספרותית. "הביקורת לא זקוקה למוטיבציה כשם שניסוי לא זקוק למוטיבציה; פעולת הביקורת מבצעת ביצירת האמנות ניסוי החושף את הרפלקסיה של היצירה" (Ibid, 178). הביקורת משלימה את היצירה האמנותית בכך שהיא חושפת את המבנה האימננטי של היצירה ולכן היא משלימה את פעולת האמנות המתבוננת בעצמה. אין הכרח שהביקורת תבצע את פעולת החשיפה, אך בעשותה זאת היא  מציגה את היצירתיות של יצירת האמנות. הצגת מבנה היצירה משלימה את עשיית היצירה, למרות היותה שונה ונבדלת מן היצירה. בו בזמן זהו מעשה של יצירה ביקורתית, הפועלת במסגרת היצירה האמנותית שאותה מבקרת הביקורת. לדידם של ההוגים הרומנטיים, כמו לדידו של בנימין, עולה חשיבותה של הביקורת אף על זו של היצירה עצמה, שכן הביקורת חושפת את צורות הביטוי של היצירה באופן מוחלט, ובכך היא מלמדת אותנו את מאפייניה של פעולת היצירה. הביקורת פונה אל המימד האבסולוטי של היצירה. במובן זה, הביקורת היא "משיחית". היא מתארת את אינסופיותה של היצירה כמימד אבסולוטי, ואת כל אפשרויות היצירה כחלק מהותי ליצירה, שרק הביקורת מזהה אותו.

אמנם בנימין בוחן את מושג הביקורת באופן ייחודי כבעיה היסטורית-פילוסופית, אך וינפריד מנינגהאוז (Menninghaus 2002) ורודולף גאשֶה (Gasché 1992)8 טוענים שעבודת הדוקטורט של בנימין מצטטת שלא במדויק את המקור הרומנטי, ולעיתים טיעוניו של בנימין הם היפוכו של המקור. גאשה שואל: "מה מקור הפרדוקס המוזר הזה, שהפרשנות מניבה תוצאות נכונות על אף הבסיס הטקסטואלי הרעוע והעיוות השיטתי?" (Gasché 1992, p. 452). כלומר, איך ייתכן שבנימין מציג עמדה מדויקת ביחס למושג הביקורת הרומנטית למרות שטענותיו מתבססות על קריאה מעוּותת של שלגל ונובליס? תשובת גאשה היא שהואיל ומהלך הביקורת כמעשה ולא כמושג הוא תמיד מעשה של שלילה המציג מהלך טרנסצנדנטלי, מצליחה פעולתו של בנימין למצות את פעולת הביקורת של הרומנטיקה. כלומר, הביקורת נועדה להציג את המבנה של המחשבה, ללא קשר לתוכנה של יצירת האמנות המבוקרת או למה שנכתב על ידי הביקורת. כדברי ביאטריס הנסן (Hanssen 2002), הביקורת היא סוג של "אקטיבציה" של אובייקט האמנות, הפעלה יצירתית של המחשבה.

בקטע קצר מ-1920, התיאוריה של הביקורת (Benjamin [1920] 1996), מסכם בנימין: "מה שהביקורת מבקשת להוכיח לגבי יצירת האמנות הוא האפשרות הממשית של ניסוח תוכן היצירה כבעיה של הפילוסופיה" (Ibid, 218). הביקורת מצליחה להראות את הבעיות שהפילוסופיה מתמודדת איתן באמצעות יצירת האמנות. היא מציגה את צורת המחשבה, את מרכיביה, ולבסוף את פעולתה. הביקורת, כמו הבעיה-הפילוסופית-היסטורית, היא תמיד לדידו של בנימין פעולת המחשבה מתוך ההיסטוריה, המבקשת לבחון את הבעיות המרכזיות של תקופתה. במובן זה הביקורת היא האמצעי לחשוב, לזהות ולנסח את הבעיות שמפעילה ההיסטוריה.9

מעשה הביקורת

הביקורת היא לא רק תוצר או תגובה, אלא גם תהליך יצירתי ופעולה מחשבתית. כך כותב בנימין: "הביקורת כמוה כניסוי על יצירת האמנות, כזה שבאמצעותו מתעוררת התבוננות (רפלקסיה) עצמית, ובאמצעותו היא עולה לתודעה ולידיעה של עצמה" (Ibid, 151). וכך כותב פוקו:

גישה היסטורית-ביקורתית זו חייבת להיות גם גישה ניסיונית. ברצוני לומר שעבודה זו, הנסבה על גבולותינו שלנו, צריכה מצד אחד לפתוח תחום של חקירות היסטוריות, ומצד שני להעמיד את עצמה למבחן המציאות האקטואלית; וזאת הן כדי ללכוד אותן נקודות שבהן השינוי אפשרי ורצוי, והן כדי לקבוע את הצורה המדויקת שיש לתת לשינוי זה ([1984] 1997, 93).

הביקורת היא אפוא ניסיון לבצע פעולה בעולם. באמצעות ניתוח של התנאים המאפשרים מחשבה, ידיעה או יצירתיות אמנותית מבקשת הביקורת לחולל שינוי וטרנספורמציה. זהו שינוי רדיקלי ופעיל, שכן הוא מניע את הסובייקט לארגן מחדש את קטגוריות המחשבה ואת יחסן זו לזו. באמצעות הביקורת עולות בעיות חדשות מן העבר ומשנות את ההווה. באמצעות הביקורת מתארגנים מחדש מנגנוני כוח ומשטרי ידע ומשנים את המציאות.  

כתוצר, מהווה הביקורת את הצורה האבסולוטית העומדת מאחורי היצירה האמנותית, ובכך היא חושפת את כל הצורות האפשריות של היצירה ומאפשרת לזהות את מוקדי הכוח של בעלי או בעלות הידע המקצועי בדבר האמת. ואילו כתהליך מעוררת הביקורת התבוננות עצמית של התודעה. היא מאפשרת לזהות את מערכות הידע שעליהן מתבסס הכוח. הביקורת היא צורת מחשבה הבוחנת את מאפייני עצמה ושופטת את דרכי הפעלתם. בעוד שלדידו של קאנט הביקורת היא שיפוט של המחשבה המנתחת את התנאים ההכרחיים של הידע וההתנסות של עצמה, לדידו של בנימין מבצעת הביקורת שיפוט של מקורות התרבות וצורותיה, הכולל את מרכיבי ההיסטוריה והדת של התקופה.10 לדידו של פוקו הביקורת היא הצגת התנאים ההכרחיים המאפשרים לידע ולכוח לשנות דפוסי התנהלות ושליטה.

גם לדידו של פוקו וגם לדידו של בנימין, הביקורת היא תהליך המאפשר שינוי בין היחס הקיים בין הרצון (של הסובייקט), הסמכות (של השלטון) והשימוש בתבונה (המחשבה הטרנסצנדנטלית או האבסולוטית). פוקו פונה אל קאנט, המציב את גבולות הידיעה האפשריים; בנימין פונה אל הרומנטיקה, המתאמצת לחרוג מגבולות המחשבה שמציב קאנט. בשני המקרים מעמידים פוקו ובנימין את הביקורת במוקד המחקר ההיסטורי-פילוסופי ופועלים לשנות באמצעותה את צורות החשיבה והתפיסה הקיימות. השאלה האם פוקו או בנימין מציגים את מושג הביקורת באופן מדויק, התואם את המקור שעליו הם מסתמכים, הופכת במהלך הדיון עליהם לשאלה לא חשובה. הדיון במושג הביקורת שהם מעוררים מבקש לפעול באופן ביקורתי על מוקדי הכוח והידע שהכפיפו את הביקורת לצרכים בלתי הולמים. לכן הביקורת אצל פוקו ובנימין היא בהכרח ביקורת המשנה את מושג הביקורת שעליו מתבסס מחקרם. הביקורת היא היכולת לחרוג משימוש מכני מתורגל וממושטר של מושג הביקורת.

ביבליוגרפיה

פוקו, מ' [1984] (1997). הנאורות מהי? בתוך ע' בשארה (עורך), הנאורות, פרויקט שלא נשלם (96-79). הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

קאנט, ע' [1784] (2009). מהי נאורות? כתבים פוליטיים. תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג: תל אביב.    

––– [1781] (2013). ביקורת התבונה הטהורה. תרגום: ירמיהו יובל, הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

Benjamin, W. [1950] (1968). Theses on the Philosophy of History. Illuminations. Trans. Harry Zohn, (pp. 253-264). New York: Schocken Books.

––– (1974). Gesammelte Schriften Bd I, R. Tiedemann und H. Schweppenhäuser (Hrsg.), Frankfurt: Suhrkamp Verlag.

––– [1920] (1996). The Concept of Criticism in German Romanticism. In M. Bullock and M.W. Jennings, (Eds.), Selected Writings Vol. 1 1913-1926 (pp. 116-200). Cambridge: Harvard University Press.

Eiland, H., & Jennings, M.W. (2014). Walter Benjamin: A Critical Life. Cambridge: Harvard University Press.

Foucault, M. (2007). The Politics of Truth. Trans. Lysa Hochroth and Cathrine Porter, Los Angeles: Semiotext(e).

Gasché, R. (1992). The Sober Absolute: On Walter Benjamin and the Early Romantics. Studies in Romanticism, 31, 4, 433-453.

Habermas, J. (1986). Taking Aim at the Heart of the Present. In H. D. Couzens (Ed.), Foucault: A Critical Reader (pp. 103-108). New York: Blackwell.

Hanssen, B., & Benjamin, A. (2002). Walter Benjamin and Romanticism. New York: Continuum.

Kant, I. [1798] (1978). Anthropology from a Pragmatic Point of View. Trans. Victor Lyle Dowdell, Carbondale: Southern Illinois University Press.

Koopman, C. (2013). Genealogy as Critique: Foucault and the Problems of Modernity. Bloomington: Indiana University Press.

Lacoue-Labarthe, P. (1992). Introduction to Walter Benjamin’s The Concept of Art Criticism in German Romanticism. Studies in Romanticism, 31, 4, 421-432.

Menninghaus, W. (2002). Walter Benjamin’s Exposition of the Romantic Theory of Reflection. In B. Hanssen (Ed.), Walter Benjamin and Romanticism (pp. 19-50). New York: Continuum.

Patton, P. (2005). Foucault, Critique and Rights. Critical Horizons, 6, 1, 267-287.

Ross, N. (2014). The Concept of Criticism and the Critique of Capitalism.
http://www.academia.edu/5885330/Walter_Benjamin_The_Concept_of_Criticism_the_Critiq
Retrieved (1.4.15).

• 1. המונח שקאנט משתמש בו הוא נתין ולא אזרח, שהרי פרוסיה היתה באותה תקופה ממלכתו של פרידריך הגדול, ולא מדינה דמוקרטית. קאנט תובע את זכות הביקורת לכל נתין ונתינה של הממלכה.
• 2. ב-1984 נתן פוקו הרצאה נוספת, נאורות מהי? ([1984] 1997), שנסבה על הנאורות; מאמרנו זה מתמקד בהרצאתו על הביקורת.
• 3. כל הציטוטים תורגמו על ידי לעברית.  מראי המקום הם לתרגום האנגלי.
• 4. מלטינית: העז לדעת!
• 5. פול פייטון (Patton 2005) מונה שלושה מאפיינים שונים מעט: א. הדרישה שלא להיות מנוהל/ת באופן מסוים; ב.  שאלה על מצב העניינים הנוכחי – מהם תנאי החיים הקיימים והספציפיים עכשיו?; ג. הרצון לשנות את העתיד. מאפיינים אלו מתארים את טענות פוקו במאמרו על הנאורות, וגם את הפרוייקט הגניאלוגי של פוקו באופן כללי, יותר משהם מתארים את טענת פוקו על טענות קאנט במאמרו על הביקורת.
• 6. השוו את טענת בנימין על הפילוסופיה של ההיסטוריה בתקופה הרומנטית המאוחרת(Benjamin [1920] 1996)  עם טענתו בתזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה (1968 [1950] Benjamin).
• 7. ראו נתן רוס (Ross 2014).
• 8. תודה לרונית פלג, שהביאה את מאמרו של גאשֶה (Gasché) לתשומת לבי.
• 9. זוהי משיחיות, טוען פיליפ לאקוּ-לַבּארט (Lacou-Labarthe 1992), והיא המהות ההיסטורית של הרומנטיקה.
• 10. לפי טענת הווארד איילנד ומייקל ג'נינגס (Eiland & Jennings 2014), בנימין ביקש להראות שהרומנטיקה הגרמנית המשיכה את הפרוייקט הביקורתי של קאנט וביקשה לתאר את התנאים ההכרחיים של התרבות כצורה המשלבת את ההיסטוריה והדת באמצעות צורותיהם המוחלטות.