סרוגים

שיחה עם גיל יפמן

המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

אורי ברטל, חוקר תרבות חזותית וראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל משוחח עם האמן גיל יפמן בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. יפמן הציג תערוכות בגלריות שונות בישראל, ניו יורק, טאיפיי וטוקיו. הוא חתן פרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2010.

אורי:  מהי נקודת המוצא למחאה שלך?

גיל: כבר בתחילת הדרך בחיי כאדם ניסיתי לקרוא תיגר על מה שנחשב יפה ונכון. אמא שלי תמיד הייתה אומרת ״תהיה כמו כולם״ כטכניקה של הישרדות. זה קומם אותי. העיסוק במגדר החל בגיל צעיר יחסית. האינטואיציה הובילה אותי בנערותי לאמנים שעסקו בטשטוש ופריצת גבולות מגדריים, כמו לי באורי (Bowery) שפעל בתחום האופנה, הפרפורמנס ואמנות הגוף מעמדה אינטלקטואלית ובלתי אמצעית ושובר מוסכמות של יופי ומוסר.

אורי: אז בוא נתחיל מן המחאה המגדרית וכיצד היא באה  לידי ביטוי בחומר ובדימוי חזותי.

גיל: תמיד מדובר בפער שבין החוץ לפנים, או בין איך שאתה מרגיש לבין איך שאתה נתפס. במובן הזה הראי מילא תפקיד של איזשהו מושא או גבול שצריך היה לפרוץ, להכיל את עצמי דרכו. השתמשתי ברישום ככלי אמנותי וכשרטוט. זה היה ממש כמו לשרטט חוויה פנימית דרך הזרה מסוימת שמייצר הקשר עין-יד. אחר כך ובמקביל החל העיסוק בצילום. באותה תקופה אחותי (האמנית רונה יפמן) התעסקה בי, בדמות שלי ובקשר בינינו. גם הערוץ הזה נעשה חשוב ומכונן ותרם לקשר שלי עם עצמי (ואיתה). בבצלאל התוודעתי לכל מיני טכניקות, פרקטיקות ותיאוריות נוספות, שהטעינו את האובייקט ואת הפעולה שיצרתי במשמעויות חדשות. במהלך הלימודים בבצלאל התחלתי לערוך בעצמי שינויים מגדריים ופיסיים. מהר מאוד הבנתי עד כמה המגדר כרוך בפרפורמנס – מערכת מובנית של הפרדה ושליטה שטומנת בחובה גם סנקציות ותגמולים. לצד כל הסבל הכרוך בקיום בשוליים החברתיים, למדתי המון מהחוויה של היות "נייר הלקמוס" החברתי. אז גם התחלתי להימשך לעבודה עם חומרים רכים ובאמצעות תפירה וסריגה, מלאכות יד "נשיות" וביתיות שמצויות מחוץ לקאנון האמנותי. פעולת הסריגה היוותה מעין אלטרנטיבה לכתיבה והצפנה של טקסטים אישיים ולעיסוק במישורים רפלקסיביים מאוד. משם פיתחתי עבודה שמשלבת יחד אובייקטים סרוגים, פרפורמנס וּוִידאו. כלומר, עבודה שעניינה זליגה בין מדיומים ובין חוויות חושיות שונות.

אורי: האם יש הבדל בין מחאה חזותית, למשל כזאת המערבת יחד מדיומים שונים, למחאה המתקיימת במישור המילולי בלבד?

גיל: החזותי והמילולי מופיעים יחד. בעבודה היה ערב הקיץ נשענתי על שיר של ביאליק, המוחה נגד צביעותיה של החברה החרדית בת זמנו (וזמננו), שמתהדרת בתשמישי קדושה כאצטלה למידות מהוגנות אך למעשה מכסה על החטאים האנושיים שאותם היא מתקשה להצניע. בעבודת הווידאו לבשתי תלבושת של קדֵשה (זונה מקראית) שהכנתי מתשמישי קדושה. שיחקתי את שני התפקידים (הלקוח והקדֵשה). ערן צור הקריא ברקע את שירו של ביאליק. לאחרונה הותקפתי על ידי אלפי אנשים שלא רצו להבין את העבודה כפי שהיא אלא התמקדו במופעהּ הפרובוקטיבי. המחאה משתקפת בעוד מקומות רבים ביצירה שלי, למשל: בחיבור שבין ינקות, מיניות, מגדר, כלכלה ועיסוק בטראומה קולקטיבית ואישית. כל אלה גם יחד ניזונים האחד מהשני ומרכיבים תמונה הגדולה מסך חלקיה. במובן הזה המחאה באה לידי ביטוי בחיבור בין החזותי למילולי. אני בהחלט מקבל השראה משירה ומטקסטים, אבל אני לא רואה את עצמי מחבר טקסט מחאתי.

אורי: תוכל לספר על טקסט חזותי המביע מחאה מסוימת?

גיל: בוודאי. העבודה רקמה אנושית למשל. העבודה עשויה בד מסוג ג׳קארד. הבד ארוג מדימויים של קברי אחים ממלחמת העולם השנייה שמשתכפלים לאורכו ולרוחבו. כך הכנסתי את גיא האריגה אל המרחב הביתי באמצעות אריג המשמש לריפודים, ווילונות, ראנרים וכיסויי מיטה. בעזרת המדיום (כלי הבית) חוצים הדימויים המזוויעים את הצנזורה שלנו בקלות יחסית. אנחנו יכולים לשבת בחיקם, להתעטף בהם ולהרגיש מוגנים. הרעיונות הקשים חודרים אלינו תוך כדי שהם מלטפים אותנו. לצד האריג מוצג וידאו שנוצר מחמש תמונות ארכיון של קברי אחים, שאותם יצרתי באמצעות תוכנת אנימציה כמנדלות קליידוסקופיות המצויות בהשתנות מתמדת, ומתקשרות לשימוש של יונג (Jung) במנדלה כארכיטיפ ובייצוג של היחיד מול הכלל. הצבעים של המנדלות – טורקיז ומג'נטה – מהווים דוגמה לכפל המשמעויות שמאפיין את העבודה כולה. מצד אחד אלו צבעים שמשתמשים בהם לשם ריפוי. אך מן הצד השני, כאשר הקריסטלים של ציקלון בּי מתפזרים בחלל, הם מותירים אחריהם צבע טורקיז. הכוויות שיוצר הרעל על הגוף הן בצבע מג׳נטה. על ידי פירוק והרכבה מחדש של תמונות אלה אני מתייחס לשאלת ייצוג הקורבן, שבה נוגעת סונטג (Sontag). העבודות הללו הוצגו לאחרונה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

gilyafman1.jpgגיל יפמן, 2015, רקמה אנושית, בד ג'קארד, 320X290X120 ס"מ

עבודה אחרת היא סבונים אורגניים. הסבונים מכילים שערות, ציפורניים וכל מיני הפרשות אורגניות עליהם מוטבעים צלבי קרס, ובה בעת הם מופיעים בצבעים מרגיעים ומפיצים ריחות נעימים של וניל ולוונדר. הסבונים הוצגו כמוצר טרנדי עכשווי ומפנק. מעבר לרפרור המיידי אל הסבונים שייצרו הנאצים מגופותיהם של הקורבנות, חשתי צורך לייצר סבון מן הנאצים או מן הסמל של הצוררים כמעין נקמה קטנה. לצד זה אני גם זוכר שבהיותי ילד בישראל מבוגרים היו אומרים לי ״אל תהיה סבון״, ואף פעם לא הבנתי בדיוק על מה הם מדברים.

gilyafman2.jpgגיל יפמן, 2012, סבונים אורגאניים, גליצרין, שערות, ציפורניים, תמציות ריח 5X10X10 ס"מ כל אחד

אורי: "סבון" היה סלנג של צברים.

גיל: נכון, זה סלנג של צברים, שהטיחו באמצעותו ביקורת על "שארית הפליטה" בכדי לומר "אל תהיה כזה חלשלוש, אל תיתן שיעשו ממך סבון". ועדיין המחאה רלוונטית גם בימינו, כאשר בממשלה משתמשים בשואה לצרכי תעמולה בעוד שהניצולים עצמם חיים בתנאים מחפירים. הסבון הוא אובייקט שנלקח מפרקטיקה ביתית אינטימית. עם סבון נכנסים למקלחת עירומים ומשפשפים בו את הגוף. במקרה זה האובייקט נעשה חתרני מכיוון שהוא מציע ניקוי עמוק יותר. אפשר לחשוב בהקשר הזה על מירוק מצפוני. וכמובן שיחד עם הטראומה שמתנקה ונרפאת נעלם בעצם גם הסבון עצמו.

אורי: אתה עורך חיבור בעבודה שלך גם בין מחאה מגדרית למחאה אנטי-קפיטליסטית.

גיל: בהקשר הזה כדאי אולי לדבר על עבודותי העוסקות בקשר בין שואה ומגדר, שנוצרו בשיתוף עם הארגון לזכור את הנשים. אני מרגיש שכל נושא המגדר לגמרי מודחק כאשר מדברים על השואה. כלומר התפקיד של הנשים, האימהות, המזכירות, הסוהרות והמורות ברייך השלישי. במשך שנתיים יצרתי את סידור עבודה, מעין לוח שנה שהודפס בדפוס משי בסדנת ההדפס בירושלים. פורטרטים של נשים, רובן סוהרות נאציות, הולבשו על גופות של נערות-שער במגזין פורנוגראפי על רקע בתי הבושת שייסד הימלר במחנות הריכוז. הנשים היו תגמול לשומרים ולעובדים המצטיינים במפעלי התעשייה. לוח השנה כולל אינדקס המפרט אנקדוטות מחייהן של הנשים, ביניהן שלוש הנשים הראשונות של הרייך השלישי: קלרה היטלר, מגדה גבלס ואווה בראון, וכן סוהרות נאציות ידועות לשמצה. סך הכול 12 נשים. כל אחת מהנשים נקראת בשמה הפרטי ומככבת בחודש שבו היא נולדה. בכך רציתי להרחיב את יריעת הנרטיב היהודי של השואה ולתאר גם את הנשים הרעות כקורבנות בעולם פטריארכלי נצלני ולהדגיש את הקשר בין כלכלה למין.

gilyafman3.jpgגיל יפמן, 2014, פברואר, סידור עבודה, הדפס משי, 70X50 ס"מ

גוף עבודות אחר נוצר בגרמניה, ומשתמש בתרבות ה"פופ-שואה" כמקשרת בין שואה לכלכלה. יצרתי אירוע מכירה שניסה להתחרות בבהלת הקניות לחג המולד. משפט המחץ שהתנוסס על ההזמנה היה

Kaufen macht Frei"". בין עשרות הפריטים שמכרתי שם היה למשל פאזל של בירקנאו שהופיע בצבעי הקשת, המציע פירוק והרכבה הנערכים במסגרת ביתית ומשפחתית. הסטודיו שבו שכן הרזידנסי שבו התארחתי שימש בזמן מלחמת העולם השנייה כחדר מתים של בית חולים יהודי. משם גם נשלחו יהודים למחנות ריכוז והשמדה. שנים לאחר מכן, כשהפכו את בית החולים למתחם של דירות יוקרה, נאלצו לשמר את חדר המתים אשר הפך לסטודיו. בגרמנית המילה Gift היא רעל, אבל באנגלית זו מתנה, אז נראה לי טבעי להפוך את חדר המתים לשעבר לגיפט-שופ (חנות מזכרות רעילות).

gilyafman4_0.jpgגיל יפמן, 2014, פאזל בירקנאו, גודל משתנה

אורי: האם תוכל לדבר על הקשר בין האסתטי לפוליטי בעבודתך?

גיל: אני נסמך על עמודי תמך תרבותיים מוכרים כדי להראות משהו נוסף, אחר. לדוגמה, העבודה שנקראת געגוע או longing עורכת השוואה בין האגדה העממית רפונזל של האחים גרים לבין הטקסט הפיוטי המיוחס לשלמה המלך. בשני המקרים מדובר בנערה מתבגרת, הכלואה בתוך ביתה של אמה החורגת ומחכה להצלה מידי גבר לבן מהמעמד הגבוה. העבודה עוסקת בפרקטיקות של גוף – בסצנה אחת הבחורה מאריכה את שׂערהּ כדי שהגבר יוכל לטפס עליו ולהצילהּ, ובשנייה היא מתמרחת במשחות שונות כדי להבהיר את צבע עורהּ, ששוב, ישמש להצלתה. את המעבר בין הקוסמטי לפוליטי ייצגתי על ידי סריגה של חלקי גוף, איברי מין, לב וכליות, שיער וזרוע שיוצאים מתוך צינור ביוב שנמצא בתקרה. כלומר, סרגתי דמות שנלחצת ונחלצת דרך יציאות אחוריות ותחתונות. אם בסיפור המיתוס הנערה נמלטת מגורלה המר דרך חלון פתוח, במקרה זה הביוב, או מקום בזוי אחר, משמשים כצינורות מילוט.

gilyafman5.jpgגיל יפמן, 2009, געגוע/Longing, סריגה 300X60X60 ס"מ

בעבודה אחרת, הנקראת טומטום, שוב שימשה אותה הסריגה לאיחוי (תרתי משמע) של האסתטי והפוליטי. העבודה עשויה אובייקט מונומנטלי סרוג. יחד עם הסאונד והפרפורמנס שמלווים אותה היא מזמינה את הצופה ליצור עימה מגע אינטראקטיבי. העבודה נעשתה עבור התערוכה על הטיפשות (אצרו: דורית לויטה ודיאנה דלאל, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2012). התעניינתי באטימולוגיה של המונח "טומטום". הוא לקוח מן המשנה, שם הוא מתאר אנדרוגינוס. בעברית המודרנית הפך "טומטום" למילת גנאי, המתייחסת לחסימה בדרכי החשיבה. הגלגול של המונח מתאר את חוסר היכולת של החברה המודרנית לקבל את "האחר", את מה שאינו עולה בקנה אחד עם הצימודים הבינאריים הסימטריים גבר=זכר/אישה=נקבה. השעטנז המגדרי יוצג באמצעות השימוש בצמר. הטקטיליות של הצמר העניקה לעבודה את הממד הביקורתי שלה, אשר לווה בפס קול ובו אנחות, גרעפסים, פיהוקים, פלוצים, צעקות והתעטשויות, שמייצגים אופני ביטוי הקודמים לשפה. בתערוכה שנקראה אחרות - אני הוא מישהו אחר שנערכה ב-Espace Culturel Louis Vuitton בפריס (2013) הטומטום הוצב בחלל המרכזי וכיכב לצד עבודות של לי באורי, פייר מולינייר (Moulinier), פרנצ'סקה וודמן (Woodman), ואחרים. 

gilyafman6.jpgגיל יפמן, 2012, טומטום, סריגה, סאונד פרפורמנס, 200X200X200 ס"מ

חזון העצמות הרטובות (אוצרת: אורית חסון-ולדר, הסדנא החדשה לאמנות רמת אליהו, 2015) הוא פרויקט פיסולי נוסף שבו מלאכת הסריגה מעניקה לפוליטי ייצוג אסתטי-חומרי. הפעם תפקדה הסריגה כפעולה קולקטיבית, שנערכה בשיתוף עם תלמידי בתי ספר בראשון לציון במסגרת פרויקט סביבתי-חינוכי שיזמה הסדנא החדשה לאמנות רמת אליהו. התלמידים שהשתתפו בפרויקט אספו שקיות ניילון וסרגו מהן עצמות ענקיות, שאותן מילאנו באדמה וצמחים. לאחר מכן תלינו אותם באוויר כך שהן גדשו את החלל הקטן של הגלריה. לפעולה האקטיביסטית סביבתית-חינוכית הזאת ייחסתי את הפתגם: "וכיתתו חרבותם לחוטים וחניתותיהם למסרגות". בדרך הזו רציתי ליצור מעין צבא של "סרגני מצפון" ולפתח קשר אקטיביסטי בין קהילה לסביבה. הסדנאות שהתקיימו בראשון לציון היו פיילוט לפרויקט זהה עליו עבדתי במשך חודש ימים עם נשים יפניות ואשר הוצג בקיץ החולף במרכז לאמנות עכשווית באאומורי, יפן.

gilyafman7.jpg

gilyafman8.jpgגיל יפמן, 2015, חזון העצמות הרטובות, שקיות ניילון, אדמה, צמחים

 הקשר אל הסריגה הגיע מסבתי ואמי, והתחזק מאוד בזמן לימודיי בעלמא – בית לתרבות עברית. שם התחלתי לסרוג בשיעורים, ולאט לאט לסרוג את השיעורים, כאשר חלק מהתכנים הרעיוניים שאליהם נחשפתי מצאו את מקומם בין המסרגות. כפעולה, הסריגה מתהווה מתוך רצף של נקודות מבט. זו פעולה שבה מעלים על המסרגה "עיניים", מעין points of views מטאפוריים, שנדלים מתוך ההוויה המתמשכת והופכים לאובייקט-נרטיב חדש. כיום אין בהופעה שלי משהו שמייצר פרובוקציות יומיומיות כמו בעבר, כשהייתי בתווך – בתהליך המעבר מבחור לבחורה. זה קצת חסר לי... אז אני משקיע  את האקטיביזם באמנות, ובמסרים שאני מנסה להעביר באמצעותה.