היה מתקן חולות?

שיחות עם נורלדין מוסא, מחפש מקלט (לא מבקש)1

מיכל היימן, אמנית, אוצרת, חוקרת, מחברת מבחני מיכל היימן (M.H.Ts 1-4), ועמיתה בפורום הבין-תחומי במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, משוחחת עם נורלדין מוסא. היימן אצרה שתי תערוכות יחיד מיצירותיו בשנים 2015-2014, אותן צילם מחוץ למתקן חולות וכן משתתפת עם נורלדין בימי עיון, כנסים ובפורומים שונים. נורלדין הגיע לישראל מסודאן כמבקש מקלט אך נשלח ללא משפט למתקן השהייה חולות. מנהיג, לוחם זכויות אדם, דובר שש שפות, ביניהן עברית. נורלדין גם שותף לקבוצת התיאטרון "בחולות" של מבקשי מקלט וישראלים, שהקימו היוצרים חן אלון ואבי מוגרבי.

הקדמה

מה ידעתי על דארפור? ידעתי מעט. ידעתי על טיהורים אתניים של למעלה ממיליון בני אדם, ידעתי על אונס מאסיבי של למעלה מ-100 נשים בשנת 2003, כאשר מליציות ערביות תקפו בדארפור  והכריחו אבות לראות 100 מבנותיהם נאנסות, ולאחר מכן האבות נרצחו ועוד. אבל על היחסים המורכבים של נורלדין מוסא לשלטונות בסודאן, לשאלות על זהות ועוד, אשר מייצגים מבקשי מקלט סודנים רבים הנמצאים בישראל, לא ידעתי. כמה שלא ניסיתי להבין את ההיסטוריה של אריתריאה וסודאן, לא הבנתי את גודל הזוועה המתחוללת בהן ואת השתיקה של העולם, עד שפגשתי מקרוב את אסמייט יוהנס מאריתריאה, ואת נורלדין מוסא מדארפור, סודאן. על פרטי הטיהור האתני בסודן של השבטים השונים, בחלקים שונים של סודאן, למדתי בעיקר מסיגל אביבי, פעילה יקרת מציאות למען מבקשי מקלט בישראל, שגם הכירה לי את תצלומיו של נורלדין, וסיפרה לי את מה שרובנו יודעים רק באופן כללי, מתוך שיחותיה עם מבקשי מקלט בישראל. על טיהור אתני רב שנים, עם אסטרטגיות של הפרד ומשול, מהאכזריות ביותר, אם אפשר בכלל לדרג בין טיהורים אתניים. לא אוכל להיכנס כאן לתיאורה של "השואה" המתקיימת גם בימים אלה, לא רחוק מכאן, בסודאן ואריתראה, אך ככל שהתקרבתי יותר, הבנתי, שבנוסף לזוועה עצמה, הרי יש לנו גם אפשרות נדירה ללמוד מנורלדין וחבריו/חברותיו על שאלות של זהות – אפריקאיות, ערביות, אסלאמיות, על אסטרטגיות של מחיקת זהות על ידי שלטון, על הבדלים בין שבטים עתיקים והתנהלות השלטון מולם, על השערות לסיבות השתיקה של המערב, של דרום אפריקה ושל ישראל מתוך מניעים כלכליים ואחרים, אבל בעיקר על ההצעה הרדיקלית של נורלדין כיחיד, כפי שאני מבקשת להמשיגה כאן, הצעה שנולדה מתוך התנגדות למתקן "חולות". ההתנגדות נערכה באמצעות מצלמת הטלפון הנייד של נורלדין מתוך אי הסכמה להפוך לשותף לעמדה המאנית-דפרסיבית של אומות שלמות שהופכות את המצלמה לכלי עדות בידי מיליוני "מצילים-תוקפים" שבולעים גם את העדות לתוך החשיכה ומאפשרים להמשיך את הזוועה לאור העדות. מהלך זה של נורלדין מסרב לשתי הפרספקטיבות ה"נורמטיביות-גנריות" דרכן אנחנו שופטים טקסטים חזותיים: אסקפיזם או אקטיביזם.  

נורלדין

אמנם נורלדין מייצג פליטים/מבקשי מקלט רבים, אך ברור לכל מי שפוגש/ת בו שמדובר באדם  המנסח (גם בעברית), מילון מושגים חדש, ומבט ייחודי עלינו ועל נושאים רבים. "אני לא מבקש מקלט. אני מחפש מקלט", מסביר לי נורלדין. "תסביר לי שוב", אני מבקשת. "אני לא מבקש מקלט. אני מחפש אחר מקלט. אני מחפש מקלט באופן זמני, ואני לא מבקש זכויות מהמקום שאני מגיע אליו.  גם לא מישראל. אני מחפש אחר מקום זמני, שלא אהיה בו בסכנה. ואני גם זה שאחליט, מתי ואם מצאתי את המקלט שחיפשתי. אני לא רוצה להיות בעמדה של דורש, של מי שלא מקבל מספיק [...] כשהגעתי לישראל, במאי 2008, הפגישו אותי עם עורך דין שבקש למלא אתי טפסים. לא הסכמתי לומר שאני "מבקש מקלט", אלא שאני "מחפש מקלט" ((asylum-seeker. הוא חיפש ולא מצא בטפסים שלו את הטבלה או המושג שהצבתי בפניו. אני גם לא הסכמתי להצהיר בטפסים שאני מבקש "מקלט מדיני". יש לי מדינה משלי. ואני רוצה לחזור אליה כשאוכל, ולעשות בה שינוי.

מיכל היימן, 2015, מוסא נורלדין

נורלדין נולד ב-1976 בבנדיסי, מערב דארפור, סודן. הוא דובר שש שפות (בסודאן למעלה מ-500 שפות), סיים את לימודיו בתיכון ועמד להתחיל את לימודיו באוניברסיטה בתחום הנדסת הבניין, ואז החלה מלחמת האזרחים. בשנת 1999 כשהוא בן עשרים ושלוש בלבד, הוא עזב את סודן ללוב ומאז לא חזר לביתו ולא ראה את משפחתו. לישראל הגיע כאמור ב-2008, לאחר שנאלץ לברוח גם מלוב, ולאחר נדודים וסיכונים רבים. בינואר 2014, נשלח למתקן "חולות", ובמאי 2014, החל לצלם באמצעות הטלפון הנייד שלו את הנופים ואת מבקשי המקלט מחוץ למתקן. שלושה מתצלומיו שלחה לי סיגל אבני, באמצעות הפייסבוק. הסתבר לי שנורלדין הוא אחד המנהיגים של קהילת מבקשי המקלט הן מסודן, הן מאריתראה, ומי שהקים את כיתות הלימוד באנגלית למבקשי המקלט במתקן "חולות". איש שלום המצלם תמונות פנורמיות ייחודיות במקומות שונים סביב המתקן, כשהוא מחשב את זוויות השמש בשעות שונות של היום. מיד, מתוך צפייה בתצלומים, חשתי שמדובר בעמדה מודעת של מבקש מקלט המסרב, באמצעות המצלמה, להיות שותף לכל עמדה מוכרת. לא עמדת הקורבן, לא עמדת משתף הפעולה, ואפילו לא כמי שמנפיק תצלומי עדות לארגוני זכויות אדם. החלטתי לערוך לו תערוכה, לה קראתי מאוחר יותר WAITING. נסעתי למתקן "חולות". העדינות במפגש עם נורלדין, היכולות האינטלקטואליות שלו, הרגישות שלו ליופי, לשפה, לבני האדם, ההבנות ("התובנות", "המשמעות", כפי שהוא מסביר לי בעברית), קרבו אותי אליו, לעצבות שלו, לאומץ הלב שלו, לדמעה הענקית השקופה שהתגלגלה על לחיו כשאמרתי לו משהו על השמים שמעלינו, ולהבנת העוולה, בלשון המעטה, שישראל גורמת למבקשי המקלט מתוך בורות ורוע לב. נורלדין הציג עד היום שתי תערוכות יחיד: WAITING בגלריה פרסייט בתל אביב (אוצרת: מיכל היימן, 2015), ו- WAITING 2 במדרשת רופין (אוצרת: מיכל היימן, 2015). נורלדין מוזמן להרצות באקדמיות השונות לאמנות וקולנוע, ובקרוב נשתתף יחד בכנס על מבקשי מקלט ב"מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו". עבודותיו של נורלדין נמכרות, ועוזרות לו להתקיים גם כצלם.

"להעלים, לא לחשוף"

אני בוחרת להתרכז בראיון עם נורלדין בשאלת הזהות, והקשר שלה לאקטיביזם ולמרחב החזותי הפוליטי, שהוא לא רק שאינו מבקש לחשוף, אלא אף מבקש להעלים. לוקח לי זמן להבין את ההצבה החדשה שמציב נורלדין, שאיני מכירה דומות לה, לא בצילום ולא בכתיבה על צילום, הצבה של "מחיקה אקטיביסטית".   

מ. מדוע אתה מדגיש את העובדה שקבלת על עצמך את המוסלמיות, למרות שהמוסלמיות אף היא נכפתה על אבותיך האפריקאים בעבר, אבל אתה וחבריך מתנגדים לכפייה של הערביות? יש לך גם יחס מאד מיוחד ליהודים, מאז ילדותך.

נ. אתן לך השוואה. את יהודייה, כך הוגדרת. אבל רוצים שהתרבות שלך תהייה סינית. כופים אותה עלייך. ללמוד לימודי דת, לוותר על כל מנהגייך, לוותר על שמות שנתנו לך. סודאן נמסרה על ידי הבריטים למיעוט ערבי. מרבית התושבים בדארפור, הנילוס הכחול, הנובה, הנילוס הלבן היו של שבטים אפריקאים. אנחנו מתנגדים לקישור של אסלם וערביות. גם אם סודאן היא מוסלמית, היא אינה בהכרח מוסלמית וערבית. בחלק מהשנים היו שליטים שראו בנו האפריקאים חלק מסודאן. מאז שלטונו של אל-באשיר החל טיהור אתני, שנמשך בצורה רצחנית עד היום במטרה למחוק את התרבות האפריקאית בצורה טוטאלית. המליציות טובחות בנו כדי להשליט את הערביות. אני לא הסכמתי להילחם, לא הסכמתי שיהיה דם על הידיים שלי, זו הגאווה הגדולה שלי. לא הסכמתי להרוג נוצרים, או בני אדם אחרים. אני מוסלמי, אבל לא משתייך לערביות, לערביות שרוצה לפגוע בנוצרים. הדארפורים הם אנשי שלום. גם אם הערבים כבשו את האדמות שלנו (בתחילה מתוך יחסי מסחר), אנחנו לא מבקשים לגרש אותם אלא לחיות בדו-קיום. אבל אנחנו מוסלמים-אפריקאים, לא מוסלמים-ערבים. מותר לנו להתחתן עם נוצריות, באותה משפחה יכולים להיות אח נוצרי ואח מוסלמי בני אותו האב, והמשפחה לא תתפרק. כך גם בנושא הזוגיות. האישה יכולה להיות מהדרום והבעל מהצפון, ולהיפך. אל-באשיר הצליח למוטט הכול. העולם שותק מול השליטים בסודאן כמו שהוא שותק לגבי סוריה. המלחמה שלנו כבר מזמן לא מתקיימת בין הסודאנים, מדובר בתכניות של כיבוש, של נפט. האופן שבו אני רואה מאז ילדותי את היהודים, וכיצד עם השנים ניסו לכפות עלינו את המבט על יהודים, על ישראל, זאת שיחה בפני עצמה.

מוסא נורלדין, 2014, WAITING 1

מ. הרי ממש בימים אלה טובחות המליציות הערביות בגיבוי הממשלה ועומר אל-באשיר ושורפות כפרים שלמים על תושביהם. תושבי הרי הנובה מופצצים מהאוויר, נשאר שם אולי רופא אחד לחצי מיליון בני אדם. המשקיפים עזבו, לא מאפשרים לצאת ללמוד. הממשלה עושה הכול כדי שיתגברו העוני והבערות, לכל התושבים. ספרו לי שבאוניברסיטת חרטום, נשים למדו בתחילת המאה העשרים, כשבחלק ממדינות המערב כלל לא הייתה אפשרות כזאת. לא נראה לי שרעיון ההשמדה עומד להיפסק. והעולם שותק. אל-באשיר ביקר בינואר השנה בדרום אפריקה. מדינה שיש לה הסכם הסגרה עם האג, והם כשלו, בגדו בנלסון מנדלה, ונתנו לו לחמוק. נשיא שמואשם בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה. איך אתה רואה את הדברים?

נ. אני ברחתי מרצח עם. אני לא רוצה שיתנו לי אזרחות ישראלית. יש לי משפחה גדולה בסודן, שלא ראיתי שנים ארוכות. משפחתי שם. אני מרגיש ששחררו אותנו מ"חולות", אבל לא עד הסוף אלא עם מנעול על הידיים. אני רוצה שיתייחסו אלינו כאל בני אדם. בלי קשר ל"חולות". למה אנשים צריכים להיות במחסן? ועוד בקרב עם שמכיר מקרוב דברים דומים. פגשתי בישראל הרבה אנשים, למדתי. מהמפגשים עלו רעיונות, כמו ההצגה שמביים חן אלון מתיאטרון מחוקק, שכוללת את "קבוצת חולות" וישראלים. עלו מחשבות על פליטים ממדינות שונות. נדרשתי לדיאלוג. אני חושב על פתרון אמיתי, שהאנשים יחזרו למקומותיהם וישפרו את חייהם במדינות המקור, אבל זה יכול לקחת מאה שנה, ואם לא נשנה את השלטון לא נצליח. מבחינתי, אני מבקש להעלים את "חולות", כמקום שלא היה, ולא יהיה.

מוסא נורלדין, 2014, WAITING 2

"היה חולות"?

מ. אני מבינה שהסודנים האפריקאים לא מעוניינים לגרש את הערבים, ושהשיח שלכם אינו דומה ל"אין שיח" שלנו עם הפלסטינים. אבל משהותך כאן, בנסיבות כל כך קשות, מדוע התחלת לצלם? מה תפקיד המצלמה עבורך? ואיך אתה מנסח את הפעולה שלך מול שאלות על "אסקפיזם" (הנופים שאתה מצלם) או על "צילום פוליטי?" שאלות שבעיניי מצמצמות ומחמיצות את מה שביניהן, את פעולת הסרבנות הרדיקאלית שאתה מציע. "היה חולות"?

נ. ב"חולות" המצלמה אפשרה לי להתגבר על כך שאני בכלא ולא יכול לפעול. היא עזרה לי לעבור למצב של פעולה. ראיתי את מבקשי המקלט קטנים בנוף, אבודים. הטלפון אפשר לי ללכת מרחקים גדולים, בשעות שמותר היה לנו לצאת מהמתקן. מצלמת הטלפון לא הייתה עבורי בריחה. לו הייתי רוצה לברוח, הייתי מצלם גם בתוך המתקן. הייתי מצלם את מערכת החינוך שהקמתי, את הפעילויות האחרות שלנו. אבל בחרתי שלא לצלם דבר. אף לא תמונה אחת בתוך המתקן! רק דברים שאני יכול לצלם מחוץ למתקן, ושאני יכול באמצעותם לשנות, להזיז דברים, על ידי פעולת  "הלחכות", פעולות שהאור והמצלמה מאפשרות. מפני שמתקן "חולות" לא היה. הוא פשוט לא היה. אני לא רוצה שיישאר ממנו דבר.

מוסא נורלדין, 2014, WAITING 3

לפתיחה של התערוכה שלי בתל אביב, הוצע לי להזמין 50 חברים ממתקן "חולות". הבחירה שלי הייתה באנשים שעוזרים לאנשים אחרים. באוטובוס, בדרך לתל אביב,  ספרתי להם על התערוכה. הסברתי להם שהמטרה של התערוכה היא להשכיח את המקום, להשכיח את "חולות". "אני לוקח אתכם לתערוכה שהמטרה שלה היא להשכיח את "חולות". מתקן "חולות" לא היה. אני לא רוצה שתהיה שום חריטה בזיכרון שלכם שהייתם ב"חולות". מפני שיש סכנה שיום אחד אתם תהיו בעלי תפקידים בשלטון, ואני לא רוצה שתקימו מקומות כאלה, מתקנים כאלה, במדינות שלכם. דברים כאלה קורים.

מ. בהחלט קורים...

נ. אני מחכה לרישיון הגירה לקנדה. נאסר עלינו להיות בתל אביב, ואני שוב בערד. לפני שאני נוסע, אני רוצה לצלם באזור של ערד, ים המלח. אני עובד 12 שעות ביום באחד המלונות, בקונדיטוריה. 31 שקלים לשעה. זה קשה, אבל זה עוזר לי לא להיכנס למחשבות קשות. כשהייתי בן שבע או שמונה, בקשו מכול ילד בבית הספר שיביא אחד "תעריפה" (כמו שקל אחד), תרומה לממשלה שלוחמת נגד דרום סודאן. לא הסכמתי. בשום אופן. אבא שלי הביט בי ואמר: "לך מחכה עתיד לא ברור, לא טוב". שאלתי אותו: "למה"? והוא ענה: "כי יהיה לך קשה לחיות פה". לא חשבתי אז שזה רציני. אבל זכרתי את מה שאמר. בגיל 18, כשבקשו לגייס אותי לצבא להילחם נגד דרום סודאן וסירבתי, הבנתי על מה הוא דיבר.

מ. הרבה זמן לא אהבתי כך אדם. גם שני ילדיי קשורים לנורלדין בקשר מיוחד. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שנורלדין ייסע מכאן. הוא יודע זאת. הרבה אנשים בישראל, קרובים אליו ממני, מרגישים כך.

אבל מה יש לנו להציע לו כאן?

לנורלדין לעומת זאת יש הצעה חדשה עבורנו. שערורייתית, בעיקר עבור כל אלה העוסקים במלאכת הצילום, נשים וטף. כולם מצלמים את האונס: המשטרה, המצלמות הנסתרות במרחב הציבורי, האנס, מצלמות הטלפון, והעדות הפכה להבל. להיפך, הכול מקצין תוך שנועד להיות עדות, מוכל לתוך האימה, משרת את הנבלים הבאים. ההצעה של נורלדין, שלא תהיה עדות שהייתה "חולות", ודאי עבורנו, בישראל, היא כמעט בלתי נסבלת, ואני מנסה לחשוב עליה, להשוות. נורלדין מציע תיעוד "דיס-פונקציונאלי", כזה שמבקש להנכיח דבר מה כדי שיושמד כמו גם להרחיב את ה"סדק" שבין אסקפיזם לאקטיביזם לקראת משהו חדש, אחר.

מוסא נורלדין, 2014, WAITING 4

ביבליוגרפיה

לי, ו. (2015, 27 בינואר). ממתקן חולות לתערוכה בתל אביב: סיפורו של נורלדין מוסא. הארץ.

http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.2548946 נדלה (18.12.15)

• 1. תודה לנורלדין מוסא, סיגל אביבי, סמדר קרן ודליה מרקוביץ'.