קהילות פוליטיות והתנועה של דימויים: על תצלומי ההפגנות של אקטיבסטילס

במה כרוכה החשיבה על צילום כעל פעולה? מה יגרור עימו המעבר משאלות של ייצוג והצבעה לשאלות של מסירה, הפצה (circulation) וחזרתיות (iterability)? לאחרונה הציעו חוקרים כמו אריאלה אזולאי (Azoulay) ותומס קינן (Keenan) לנתח תצלומים כטרנזיטיביים, כדימויים שבאמצעות ההצבעה על ה"ממשי" גם קוראים לפעולה אזרחית, או מהווים הם עצמם פעולות בסביבות פוליטיות וחברתיות מסוכסכות ואנטגוניסטיות. המאמר מנתח את השינוי התיאורטי הזה על ידי התמקדות בקבוצת אקטיבסטילס (Activestills), קולקטיב ללא מטרות רווח המונה תריסר צלמים – ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים – הפועלים בישראל ובפלסטין מאז שנת 2005  (דימוי 1). 

דימוי מספר 1.

ערכם ומשמעותם הפוליטיים של תצלומי אקטיבסטילס אינם נגזרים רק מן העובדה שהם מתעדים קהילות המפגינות מחאה ואת האלימות הצבאית והממסדית המופעלת עליהן. אני מבקשת לטעון שכוחם נובע לא רק ממה שנראה בהם, אלא גם מצורות ההעברה, המסירה וההפצה האופרטיביות שלהם. מכאן שהדימויים שלהם הם פרפורמטיביים ולא ייצוגיים, מכיוון שהם נתונים לפעולות מתמשכות של ניסוח מחדש, ניכוס וחזרה, שבאמצעותן מעורערות אסטרטגיות ריבוניות של חזקה (על אדמות ועל טריטוריה) ושליטה (על סובייקטים ואוכלוסיות). עצם התנועה של התצלומים כאובייקטים, דימויים וסימנים היא החותרת תחת הפעולות הטריטוריאליות של תחימה, הפקעה וסיפוח של אדמות פלסטיניות בידי מדינת ישראל. במובן זה מצביעה פעילותה של קבוצת אקטיבסטילס על שינוי משמעותי באפשרותו של הצילום להיות בעל כוח פוליטי וביקורתי בתרבות החזותית הגלובלית. זאת משום שהצילום כבר אינו רוכש את תפקידו המרכזי בתרבות הגלובלית באמצעות מעמדו כ"דוקומנט" או כצורה אינדקסיקלית בלתי-ניתנת-להפרכה של עדוּת, אלא בזכות יכולתו לקדם אמונה במסגוּר ספציפי של הממשי, מה שג'ודית באטלר (Butler 2010) מכנה "מסגרות של מלחמה ואלימות". כלומר, דווקא באמצעות מעמדם כטרנזיטיביים מגלמים התצלומים של אקטיבסטילס קריאה דחופה לצורות פוליטיות של פעולה, המתאפשרות בזכות צורות חומריות, חושיות ותפיסתיות ספציפיות של תיווך ומסירה.

לנוכח המהירות, העוצמה וההיקף של רשתות המידע הגלובליות העכשוויות טוענים האנתרופולוגים בנג'מין לי (Lee) ואדוארד ליפומה (LiPuma) כי פעולות של הפצה וחליפין אינן יכולות עוד להיחשב כתהליכים המוסרים משמעויות ותו לא, אלא הן "אקטים מכוננים בפני עצמם". הם טובעים את המושג "תרבויות של הפצה" כהצעה למסגרת תיאורטית חדשה לניתוח תרבותי, שבו אפשר לבחון את ההפצה לא רק ביחס לבעיות של מישמוע (סיגניפיקציה), אלא גם "כתהליך תרבותי בעל צורות הפשטה, הערכה ומגבלות משל עצמו, הנוצרות על ידי פעולות הגומלין בין סוגים מסויימים של צורות הפצה והקהילות הפרשניות הקמות סביבם" (Lee & LiPuma 2002, p.192).1 ממסגרת תיאורטית זו משתמע שאי אפשר להתייחס באופן מספק לסוגיות של סובייקטיביות, פעולה פוליטית ופרפורמטיביות על ידי התמקדות בלעדית בייצוג וביצירת משמעות. תחת זאת יש להתייחס גם למדיה הספציפיים של פנייה ציבורית, צורות תקשורת חברתיות ופלטפורמות שונות של חליפין – שבהן מאבקים פוליטיים וצורות של פעולות פוליטיות לא רק מתועדים כאילו היו נתונים מראש, אלא ממומשים או מוּצָאים לפועל כחלק מניסיון מתמשך של התנגדות אנטגוניסטית קולקטיבית.

תיאור זה של פעולה פוליטית עולה בקנה אחד עם התעקשותה של באטלר על כך שבעוד שלפעולה פוליטית נחוץ מרחב של הופעה או ניראות, כטיעונה המפורסם של חנה ארנדט (Arendt), אי אפשר להניח שמרחב זה יהיה נתון מראש, מעין במה ריקה שעליה מיישמים הסובייקטים את זכותם לתקשורת ודיון. מרחב זה נוצר ומתהווה כאשר סובייקטים, שבמקרים רבים הם משוללי זכויות, מיישמים את זכותם להיות בעלי זכויות באופן קולקטיבי לא מתוקף חוק "טבעי" או עקרון מטאפיזי, אלא מתוקף מצבם הפוליטי, שבו הם נתונים בחוסר יציבות קיומית ((precarity ובחשיפה מתמשכת לאלימות. ברגע הפוליטי הנוכחי, טוענת באטלר, הגופים המתאגדים מנסחים זמן ומרחב חדשים למען מימוש שאיפותיו של הכלל באמצעות פרפורמטיביוּת שאינה מסתכמת רק בדיבור, אלא גם בפעולות גופניות הכוללות מחוות, תנועות, התקהלויות והתמדה, ובפעולות אלה הם מגדירים מחדש מה יהיה ציבורי ומה יהיה המרחב של הפוליטי. לכן, דווקא מתוך נוכחותם והתמדתם של גופים חשופים במרחב ללא הגנה, הם מיישמים את הזכות לתמיכה בחברותיות, השתייכות, דאגה, אפשרות של מוביליות ויכולת התפרנסות. כפי שמצהירה באטלר, "תביעות פוליטיות מתבצעות על ידי גופים כשהם מופיעים ופועלים, כשהם מסרבים וכשהם מתמידים בנוכחותם, בתנאים שבהם עובדה זו לכשעצמה נתפסת כאקט החותר תחת הלגיטימציה של הכוח הריבוני" (Butler 2012, p. 124). בכך מוגדרות ההפגנות וצורות ההתנגדות העכשוויות כהתערבויות בארגון המרחבי של הכוח, המושתת על חלוקה לא שוויונית של אמצעי מחייה חומריים, חברתיים ותפישתיים.

התצלומים שצילמו חברי אקטיבסטילס בהפגנות השבועיות בבילעין ובכפרים פלסטיניים אחרים הם פרפורמטיביים ולא רק תיעודיים מכיוון שהם לא נועדו "לייצג" את המאבק הפלסטיני, אלא ליצור מרחב של הופעה והתערבות אקטיבית, שבאמצעותו יוכלו הפלסטינים לקבל הכרה כסובייקטים בעלי זכויות פוליטיות. בילעין הוא כפר חקלאי בן כ-1,800 תושבים השוכן כ-12 ק"מ ממערב לרמאללה שבגדה המערבית. מאז שנות ה-80 של המאה העשרים הופקעו כ-55% מאדמותיו החקלאיות של בילעין ועליהן הוקמה ההתנחלות מודיעין עילית. בשנת 2005 החליטה מדינת ישראל לבנות על אדמות בילעין חומת הפרדה החוצה את הכפר לשניים: בתיו שוכנים מעברהּ האחד של החומה ואדמותיו החקלאיות מעברהּ השני, וזאת על מנת למַקֵם את מודיעין עילית בצד הישראלי של החומה. מאז 2005 מתקיימות בבילעין מדי שבוע הפגנות לא-חמושות נגד חומת ההפרדה והפקעת הקרקעות, בארגון ועדת התיאום של המאבק הפלסטיני העממי. לעיתים קרובות משתתפות בהפגנות קבוצות זכויות אדם ישראליות ובינלאומיות שונות. למעשה הקולקטיב אקטיבסטילס התגבש בשנת 2005 סביב הפגנות אלה, שאותן המשיך לצלם במהלך העשור הבא (דימוי 2).

דימוי מספר 2. אקטיבסטילס, הפגנות נגד חומת ההפרדה הישראלית, בילעין, 2008

עם זאת, בניגוד לתצלומי העיתונות של בילעין, מטרת הדימויים של אקטיבסטילס אינה לייצר דימויים עיתונאיים של קורבנוּת, אלא לחשוף את המצב של חוסר יציבות קיומית (precarity) כתולדה של מדיניות פוליטית ואסטרטגיות צבאיות. כלומר, הנוכחות של מצלמותיהם אינה נתפסת כ"חיצונית" לאירועים המצולמים, אלא מבקשת לערער על האידיאל התקשורתי הרציונלי של המרחב הציבורי הליברלי כמעוגן לכאורה בשוויון ובשקיפות. בדימויי אקטיבסטילס מופיעות ההפגנות לא כ"אייטם חדשותי", אלא כפעולות גופניות של חשיפה לאלימות צבאית המופעלת על סובייקטים, פעולות שמעצם כוח ההתמדה המתמשך שלהן מערערות על הלגיטימציה של הכוח השלטוני (דימויים 3-5). 

דימוי מספר 3.

דימוי מספר 4. אקטיבסטילס, מפזר מים מתיז מים על מפגינים, בילעין, 2007

דימוי מספר 5. אקטיבסטילס, מפגינים מתגוננים מגז מדמיע, 2007

בדומה להפגנות, התצלומים של אקטיבסטילס חושפים את המרחב הציבורי הפוליטי ככזה המוּבנֶה על ידי אנטגוניזם ואלימות בלתי מוצדקת, ובכך הם נוטלים חלק פעיל בהגדרתו מחדש של המרחב הפוליטי בידי סובייקטים המתעקשים כקולקטיב על מימוש זכותם להיות בעלי זכויות (דימוי 6).

דימוי מספר 6. אקטיבסטילס, מפגינים חודרים לתוך שתי הגדרות של חומת ההפרדה הישראלית בבילעין, 2006

התמדה והישרדות הם התנאים המאפשרים הן את המאבק והן את התצלומים. משמעות התצלומים של אקטיבסטילס מתעצבת מתוך אמצעי ופלטפורמות הפצה ספציפיים, ומתוך הקהילות הנוצרות באמצעותם ושאליהן הם ממוענים. הישרדותם של הדימויים תלוייה אפוא באופני הפצתם ובמסירתם, דרכם המאבק ומטרותיו לא רק זוכים לביטוי חזותי אלא גם מופצים ומגוייסים ללא הרף, תוך כדי הנצחת קורבנותיו. כך, לדוגמה, תצלומי אקטיבסטילס של מנהיגי המאבק הלא אלים בבילעין, עבדאללה אבו רחמה (Abu Rahmah) ואדיב אבו רחמה (Abu Rahmah), כשהם נתונים להתעמרות החיילים או אסורים בבית המשפט ובכלא הצבאי עופר, מופיעים לא רק בארכיון, בדף הפייסבוק, בחשבון הטוויטר ובאלבום התמונות המקוון "פליקר" של הקולקטיב, אלא גם על גבי כרזות ענק התלויות מעל מבנים ציבוריים בבילעין ובכפרים אחרים, וגם משמשים כאלמנטים גראפיים המופיעים לצד טקסטים בכרזות ובשלטים שמניפים המפגינים (דימויים 7-12). הדימויים הופכים למעין אמצעי חליפין, כוח המפיח רוח חיים, שבאמצעותו הניסיון להגביל את זכויותיהם של מנהיגי המאבק על ידי כליאתם בכלא צבאי, שבו נשללות זכויותיהם, רק מעצים את התנגדותם. 

דימוי מספר 7.

דימוי מספר 8. אקטיבסטילס, אדיב אבו רחמה נעצר ע"י חיילים, בילעין, 2010

דימוי מספר 9. 

דימוי מספר 10. אקטיבסטילס, עבדאללה אבו רחמה בבית המשפט הצבאי עופר, 2010

דימוי מספר 11. אקטיבסטילס, תצוגה לאחר שיחרורו של עבדאללה אבו רחמה, בילעין, 2011

דימוי מספר 12. אקטיבסטילס, מפגין אוחז בפוסטר לשיחרורו של עבדאללה אבו רחמה, 2011

דוגמה בולטת נוספת היא הדימוי של באסם אִברהים אבו רחמה, שנהרג על ידי חייל ישראלי בשנת 2009 במהלך הפגנה. התצלום שצילמו אקטיבסטילס, שבו הוא מחזיק עפיפון לצד חומת ההפרדה, מופיע בכרזה המנציחה את מותו (דימויים 13-14). 

דימוי מספר 13. 

דימוי מספר 14. אקטיבסטילס, באסם אברהים אבו רחמה מעיף עפיפון כנגד חומת ההפרדה והכיבוש הישראלי, בילעין, 2008

הכרזה נתלתה על חזית ביתו וברחובות הכפר, והייתה לחלק ממונומנט המסמן את אתר מותו – לצד מכלי הגז המדמיע הריקים שהרגוהו – והפכה לאחר מכן למגן שבאמצעותו מתגוננים המפגינים מפני רימוני גז מדמיע (דימויים 15-18).

דימוי מספר 15. אקטיבסטילס, פוסטר לזיכרו של באסם אברהים אבו רחמה תלוי על קירות ביתו, בילעין, 2010

דימוי מספר 16. אקטיבסטילס, סביה אבו רחמה מנגבת את המונומנט לזיכרו של בנה באסם, בילעין, 2013

דימוי מספר 17. אקטיבסטילס, הפגנה נגד ההרג של באסם אברהים אבו רחמה, בילעין, 2009

דימוי מספר 18. אקטיבסטילס, מפגין מתגונן מגז מדמיע, בילעין, 2009

התצלום נוטל חלק פעיל בגיוס ובהפצה המתמשכים של המאבק באמצעות ניכוסו על ידי האוכלוסייה שלה הוא מעניק נִראוּת, והעברתו ממשטח תצוגה וחליפין אחד למשנהו. מתוך תנועתו וניידותו הופך הדימוי לסימן שדרכו זוכה המחיר האנושי של המאבק בנִראוּת ומונצח, ולאובייקט שבאמצעותו מתממשות מטרותיו: חיסול חוסר היציבות הקיומית והחשיפה המתמשכת לאלימות. בכך הופך הדימוי לחלק בלתי ניתן להפרדה מן המחוות והפעולות הגופניות, אמצעי חומרי וסמלי כאחד של התמדה והישרדות. באופן זה הוא נעשה לסוכן של תמורה ושינוי פוליטי, במקום לשמש כייצוג "מקובע" של התנגדות, אובייקט שנועד להתבוננות פסיבית.

בתנועתם ובהפצתם מצביעים התצלומים של אקטיביסטילס על שינוי מרכזי במעמדו הנוכחי של הצילום התיעודי. בעוד שדימוייהם הם לעיתים קרובות מחוותיים (gestural) ודרמטיים כפועל יוצא מאופי העימותים והאירועים האלימים המתוארים בהם, הם נמנעים משימוש ברטוריקה חזותית איקונוגרפית של סבל ומצוקה. דימויים אלה לא נועדו להפיק רגשות כמו אמפתיה, חמלה, בושה או אשמה, או "לטלטל" את הצופה, אלא לשבש את ה"כלכלות האפקטיביות" (affective economies) שבאמצעותן, כחלק ממדיניות ההפרדה של מדינת ישראל, מכוּננים הפלסטינים כלא-סובייקטים פגיעים. בספרה הפוליטיקה התרבותית של הרגש טוענת שרה אחמד (Ahmed 2004) כי רגשות אינם תכונות שעברו הפנמה והמגולמים בגופים אינדיבידואליים או קולקטיביים, אלא מה שפועל באמצעות צורות ספציפיות של הפצה כדי "ליצור" או "לעצב" את פני השטח של גופים ואת גבולותיהם. היא מראה כי רגשות מעידים על מגע (contact) ולא על מהות, כלומר, מה שאינדיבידואלים חשים כלפי אובייקטים או סובייקטים אינו תלוי בתכונותיהם (הטובות או הרעות), אלא בהיותם נתפסים כמועילים או כמזיקים לאותם אינדיבידואלים. "המגע כרוך בסובייקט וגם בהיסטוריות המטרימות את הסובייקט. אם הרגשות מעוצבים באמצעות מגע עם האובייקטים ולא נגרמים על ידי האובייקטים, משמע שהרגשות לא פשוט נמצאים 'בתוך' הסובייקט או האובייקט". אם כך, לחוש רגש משמעו לקשור אותו ל"אפקט שיש למשטח אחד על משנהו, השפעה המשאירה את חותמה או את עקבותיה. לא זו בלבד שיש לי רושם מן האחרים, אלא שהם גם מותירים בי את רישומם; הם מרשימים אותי ורושמים בי" (2004, p. 6).

מדברים אלה עולה שאי אפשר לצמצם את הרגשות לתחושות גופניות, מכיוון שהם כרוכים במחשבה ובשיפוט המכוונים כלפי יכולותיו של גוף אחר. אחמד מציינת כי בעוד שהנטייה הרווחת היא לחשוב על רגשות כעל תגובות חושיות או גופניות מיידיות, דבר זה לכשעצמו אינו סימן להעדר תיווך. קשרים מעוצבים על ידי היסטוריות, הקובעות פעולות/תגובות או יחסי משיכה ודחייה כלפי אובייקטים וסובייקטים, וכרוכות ב"צורות אפקטיביות של כיוון-מחדש" או "כלכלות אפקטיביות" שבאמצעותן מוצמדים הרגשות אל הסובייקטים הקולקטיביים, או מופרדים מהם, באמצעות ההיסטוריות הנצברות של הפצתם. וכך במקום להתקיים בקרב קבוצות או אינדיבידואלים, רגשות הם אופרטיביים משום שהם "יוצרים את פני השטח והגבולות המאפשרים להתוות את היחיד ואת החברתי כאילו היו אובייקטים" (שם, 10). על פי הניתוח שמציעה אחמד, רגשות עושים דברים כחלק מכלכלות ספציפיות שבאמצעותן נצברים ערכים קונקרטיים ומכוֹננים גופים מסויימים כפגיעים ומקובעים. רגשות קושרים יחד סובייקטים על ידי תחימתם בנפרד ממי שנתפסים כלא-סובייקטים.

הניסוח החדש שמציעה אחמד לרגשות כאפקטים חברתיים פרפורמטיביים מחזק את הטיעון שמעלים לי וליפומה, האומר שתהליכי הפצה וניכוס אינם מוסרים משמעויות קיימות ותו לא, אלא פועלים ככוחות תרבותיים מכוננים בעלי צורות זהותיות (identitarian) של הפשטה והערכה משל עצמם. במעמדם כטרנזיטיביים, הדימויים של אקטיבסטילס הופכים לאופרטיביים משום שכוונתם אינה "לייצג" את הפלסטינים כ"אחרים" ובכך לעורר כלפיהם אמפתיה, אלא לבצע חלוקה וארגון מחדש של הפרדות ותחימות תפיסתיות וחומריות על מנת שאלו "שאין להם חלק" יוכלו לקבל הכרה כסובייקטים הרשאים לתבוע לעצמם את זכויותיהם הפוליטיות, והזכאים לתמיכה ולהגנה מפני אלימות. מוטיבציה זו ניכרת במיוחד באופן שבו נוצרים הדימויים. כפי שכבר צויין, חברי הקולקטיב כוללים ישראלים ופלסטינים לצד אמריקאים ואירופאים. כאשר הם מצלמים את ההפגנות בגדה המערבית, עומדים החברים הישראליים באקטיבסטילס תמיד בצד הפלסטיני אל מול החיילים הישראליים, ובכך מכריחים אותם להכיר בסולידריות הפוליטית החותרת תחת חלוקת המרחב הגזענית (דימויים 19-20).

דימוי מספר 19.

דימוי מספר 20. אקטיבסטילס, אורן זיו ויותם רונן, חברי אקטיבסטילס הישראלים אחוזים בידי חיילים, 2012

עצם נוכחותם של המפגינים הישראלים בבילעין מסבכת את האלימות המַדּירָה, ומבקשת להתנגד למצב של חוסר יציבות קיומית באמצעות תמיכה ודאגה. כך, לצד דימויים המציגים חשיפה לאלימות, התצלומים של אקטיביסטילס גם מתמקדים בדימויים של סולידריות ישראלית-פלסטינית-בינלאומית ובדאגה קולקטיבית (דימויים 21-24).

דימוי מספר 21. אקטיבסטילס, הפגנת סולידריות, בילעין, 2005

דימוי מספר 22. אקטיבסטילס, הפגנת סולידריות עם תצלומים של אקטיבסטילס נגד בניית חומת ההפרדה הישראלית למול בית המשפט העליון בירושלים, 2006

דימוי מספר 23. 

דימוי מספר 24. אקטיבסטילס, מפגינים פצועים, בילעין, 2006

הדימויים מדגישים את המגע ואת התלות ההדדית במטרה לבצע כיוון מחדש ולסתור את "הכלכלות האפקטיביות" דרכן מיוצרים הגבולות בין משטחים וגופים באופן שמכונן את הגופים הפלסטיניים כפגיעים ומקובעים ואת הגופים הישראליים כחמושים ופעילים (דימויים 25-26). מתוך כך הופך המצב של חוסר יציבות קיומית למצב משותף הקושר יחד סובייקטים פוליטיים ולא מפריד ביניהם, ובמקביל מוגדרת הסולידריות מחדש כנשק פוליטי וגם כמצב העומד בבסיס ייצורם של דימויי המאבק.

דימוי מספר 25. אקטיבסטילס, עימות של מפגינים עם חיילים, בילעין, 2011

דימוי מספר 26. אקטיבסטילס, עימות של מפגינים עם חיילים, בילעין, 2006

השאיפה לחלק ולארגן מחדש הפרדות חומריות ותפיסתיות עומדת גם בבסיס צורות ההפצה והתצוגה הציבוריות של אקטיבסטילס. לעיתים קרובות מארגן הקולקטיב תערוכות רחוב במרחבים ציבוריים. תצלומים מהגדה המערבית המראים את האלימות הממסדית והצבאית מוצגים באופן לא חוקי על קירות בתל אביב, וכתוצאה מכך נתונים להשחתה ולמחיקה (דימויים 27-28).

דימוי מספר 27. אקטיבסטילס, תערוכת רחוב של המאבק נגד חומת ההפרדה הישראלית בבילעין, תל אביב, 2006

דימוי מספר 28. אקטיבסטילס, תערוכת רחוב של מאבק האסירים הפלשתינים, תל אביב, 2012

תערוכות אלה חושפות את האזרחים הישראליים לדימויי הכיבוש החפים מן הרטוריקה הממלכתית של כלי התקשורת הממסדיים. מטרתם היא להגדיר מחדש את המרחב הציבורי והפוליטי על ידי שינוי הטופוגרפיה המנטלית המדומיינת הרווחת בקרב רוב הישראלים, שבתפיסתם הכיבוש מתרחש במקום אחר, אי שם בארץ רחוקה, ולא במרחק של שעה נסיעה מתל אביב. גם כאן, המוטיבציה שבבסיס תערוכות רחוב אלה אינה רק לחשוף את "סוד" הכיבוש, אלא לארגן מחדש את האופן שבו הוא מוצג ומומשג על ידי התערבות בארגון המרחבי של הכוח, שלפיו נהנים האזרחים הישראליים מזכויות התנועה וההגנה בזמן שזכויות אלה נשללות מהפלסטינים. להביא את בילעין לתל אביב בצורת תערוכות רחוב, בניגוד לתצוגות במוזיאון או בגלריה, או לחילופין כדימויים באתרי תקשורת מקוונים, משמעו לשנות את המדיום של פנייה אל הציבור ואת פלטפורמת התקשורת כאמצעי להפגין באופן חומרי ותפיסתי את מה שאחמד מגדירה כאפקט של משטח אחד על משטח אחר, אפקט הטובע את חותמו על שני הצדדים בקונפליקט. לפיכך מערערות התצוגות הציבוריות את ההשקפה הרווחת והנוחה שעל פיה האלימות של הכיבוש אינה מותירה עקבות מעבר לגבולות הגדה המערבית. תחת זאת הן מציעות תלות והכרה בכך שזכויות שאינן משותפות לכול אינן יכולות להיות מוגדרות כזכויות כלל ועיקר – משום שעצם הרעיון של זכויות אדם הוא קביל מבחינה פוליטית רק כמצב כללי ואוניברסלי. ניכוס בלעדי של זכויות לאחד הצדדים, המדיר את הצד שכנגד מן הזכויות האלה, שומט את הבסיס מתחת לטענות פוליטיות ואתיות.

היגיון זה עומד גם בבסיסה של אסטרטגיה מרכזית נוספת של תצוגה ציבורית ופנייה פוליטית של הקולקטיב. תערוכות הרחוב של אקטיבסטילס מוצגות באותם מרחבים שבהם מתרחשים המאבקים על הזכויות: ברחובות בילעין; באוהלים זמניים שהקימו הבדואים הישראליים לאחר שבתיהם נהרסו על ידי מדינת ישראל, כמו בכפר אל עראקיב; ובמרחבים שבהם מתגוררים מבקשי מקלט ופליטים בדרום תל אביב, או שבהם הם מוחזקים במתקן הכליאה חולות (דימויים 29-32).

דימוי מספר 29. אקטיבסטילס, תערוכת רחוב לציון שנתיים למאבק הפופולרי בבילעין, בילעין, 2007

דימוי מספר 30. אקטיבסטילס, תערוכה בכפר אל עראקיב, 2011

דימוי מספר 31.

דימוי מספר 32. אקטיבסטילס, מצעד החופש, תערוכות בתל אביב ובמתקן הכליאה חולות, 2013-2014

צורת תצוגה זו מאפשרת לאינדיבידואלים המפגינים לזהות את עצמם כסובייקטים פוליטיים פעילים, ובכך לחזק פעולה וזיקה קולקטיבית. מתוך כך להחזיק את התצלומים, לגעת בהם ולהצביע עליהם – כל אלה הופכים לפעולות של התנגדות: הביטו, גם אני סובייקט הראוי לזכויות! פעולת ההתבוננות האקטיבית במקום המצב הפאסיבי של היות מושא להתבוננות, צפייה במקום היות נצפה, הופכת למחווה פרפורמטיבית שמאפשרת את ערעור האסטרטגיות הממַשמעות הריבוניות של זיהוי והדרה באמצעות כליאה כפויה. בדימויים מרשימים אלה מתוארות פעולות התבוננות מוחשיות כמאפשרות סובייקטיביות פוליטית, ובה בעת מייצרות וחושפות את מרחב ההופעה כמרחב הנתון במחלוקת.

אסטרטגיות הפצה ותצוגה אלה מבדילות את תצלומיו של קולקטיב אקטיבסטילס מפרוייקטים צילומיים חשובים אחרים שבמרכזם הפגנות פוליטיות, כמו הספר והתערוכה של כריס מרקר (Marker) להחזיר מבט Staring Back, 2007)), או הקרנת השקופיות והספר של אלן סקולה (Sekula) ממתינים לגז המדמיע (Waiting for Tear Gas, 1999-2000). פרויקטים צילומיים אלה מתעדים התנגדות פוליטית, אבל מטרתם אינה לאפשר ולחזק פעילות פוליטית, או להפיץ את המאבקים לשוויון באופן אקטיבי. הם ייצוגיים יותר מאשר פרפורמטיביים, משום שבסופו של דבר הם נועדו להיות מושא להתבוננות ולא לשמש קהילות ספציפיות כחלק מן הניסיון להתערב בחלוקות וב"כלכלות האפקטיביות" שבאמצעותן נוצרים הגבולות בין סובייקטים. בעוד שהדימויים של מרקר וסקולה מראים עד כמה קולקטיביות יכולה להיות מצב חמקמק ולא יציב ובסופו של דבר לא ניתן לייצוג, הרי התצלומים של אקטיבסטילס לוקחים חלק בגיבוש קהילות מחאה ספציפיות ובמאבקיהן של קהילות אלה. הדימויים שלהם נוצרו על מנת שיגעו בהם, יחזיקו, ישאו וילבשו אותם, ועל ידי כך לעורר ולהפיץ אפקטים בין ודרך מחוות ופעולות גופניות.

לסיכום, משמעותם של תצלומי קולקטיב אקטיבסטילס נמצאת לא במעמדם "התיעודי" או ה"עדותי"-אינדקסיקלי, אלא בעצם פתיחת מרחב המטיל ספק בהפרדות פוליטיות, חברתיות ותפישתיות כפי שהן מתגלמות במסגרות אלימות נורמטיביות ובכלכלות האפקטיביות שהן יוצרות. מן העשייה הצילומית שלהם עולה שעל מנת להבין את תפקידו של הצילום במסגרת התרבות החזותית הגלובלית העכשווית יש צורך לשנות את מסגרת ומטרות הניתוח בתיאוריה ובהיסטוריה של הצילום. מבעיות של הצבעה לבעיות של הפצה ומסירה; ממושגים של אימות (אינדקסיקלי) בלתי-ניתן-להפרכה למושגים של אמונה ואפקטים מצטברים; ולבסוף, מהתמקדות בדימויים ובצורות הייצוג הממסדיות "המוּבְנות" שלהם לניתוח של צורות פרפורמטיביות של חזרה וניכוס, שדרכן בו זמנית מתאפשרות ומתערערות צורות פוליטיות של פעולה.

מאנגלית: מאיה שמעוני

ביבליוגרפיה

Ahmed, S. (2004). The Cultural Politics of Emotion. New York: Routledge.

Azoulay, A. (2008). The Civil Contract of Photography. Trans. Rela Mazali and Ruvik Danieli, New York: Zone Books.  

Butler, J. (2010). Frames of War: When is Life Grievable. London and New York: Verso.

Butler, J. (2012). Bodies in Alliance and the Politics of the Street. In M. McLagan & Yates McKee (Eds.), The Visual Culture of Nongovernmental Politics Sensible Politics (pp. 117-137). New York: Zone Books.

Keenan, T. (2004). Mobilizing Shame. The South Atlantic Quarterly, 103, 2/3, 435-449.

Lee, B., & LiPuma, E. (2002). Cultures of Circulation: The Imaginations of Modernity. Public Culture, 14, 1, 191-213.

• 1. כל הציטוטים תורגמו על ידי לעברית. מראי המקום הם לתרגום האנגלי.