בגנות ובזכות הדימוי הדל

ספרה של היטו שטיירל (Steyerl), חלכאי המסך,1

 הוא ספר עיון המורכב מאחת-עשרה מסות העוסקות בפוליטיקה של הדימוי החזותי; אך ההיגיון של הספר הוא זה של חלל תצוגה ובו אחת-עשרה עבודות וידאו. המסות של היטו שטיירל – אמנית ילידת מינכן, המלמדת באקדמיה לאמנויות של ברלין – רחוקות מן המאמר האקדמי או מרשימת הביקורת: אלה הן מסות קצרות, מהירות וחדות; מסתערות ומתפוגגות. אפשר אמנם לקרוא אותן ברצף, בזו אחר זו; אך גם לבחור שתיים-שלוש ולהתרכז בהן; או לפתוח את הספר במקום כלשהו, ולהתחיל לקרוא שם; או לעלעל בו, לעצור היכן שנראה שמעניין ולהתעכב על המשפטים הספורים המודגשים בכל עמוד. ספר זה נכתב in medias res – תוך כדי עשייה אמנותית ובמקביל לה, וכן אל מול ההתרחשויות הטכנו-פוליטיות העכשוויות – והוא מזמין את קוראיו להיכנס אליו ולצאת ממנו דרך שערים שונים, מרובים. כך, כשם שעבודות וידאו כבר אינן מניחות את הצופה האידיאלי, שיתבונן בהן כאילו היו סרט באולם קולנוע – כלומר במשך-צפייה אחד ורציף, מתחילתן עד סופן  – אלא נוצרות, ברובן, עבור תנאי הצפייה המופרעים של הגלריה או המוזיאון (או של המחשב האישי), גם מסות אלה נכתבות אל תוך עולם מקוטע ולא שהוי של קריאה. אבל כמו בעבודות וידיאו טובות – חזיונות מהפנטים, חדים, מעוררים – הדימויים שבמסות הללו, גם אם צפינו בהם רק לרגע, רודפים אותנו זמן רב לאחר שעזבנו את חלל התצוגה.

שטיירל אכן עסוקה בשאלת הדימוי – הדימוי החזותי בעידן הקפיטליזם של הצריכה והמידע; או, במילותיה, הקפיטליזם הפוסט-דמוקרטי. בבסיס המסות עומדת הטענה שדבר-מה עקרוני השתנה במעמדו של הדימוי החזותי ובאופני פעולתו. הדימוי, טוענת שטיירל, היה לגיבור של העולם הניאו-ליברלי: הוא החליף את הגיבור האנושי, הסובייקטיבי, בר-הפעולה ורב העלילות; אך הוא נוצר כאובייקט מסוג חדש – לא ארטפקט מטריאלי, אלא קובץ של מידע הממומש במופעים חומריים משתנים: לא יצור אנושי ולא מושא פֶֶטיש, אלא רוח רפאים הנישאת ברחבי העולם הנגלה. שטיירל עוקבת בספרה אחר עידן הדימוי החדש – עידן הדימוי הדל, היא מכנה אותו, כלומר הדימוי המשוכפל והנודד. זהו דימוי שנוצר מלכתחילה כהעתק, ומתגלגל בין פורמטים שונים – מוגדל ומוקטן, מכווץ ומועשר – מבלי שאף אחד מהם יהיה ממהותו, או אינהרנטי לו; דימוי שנוצר מבעד לשיתופו בין משתמשים שונים שאינם רק צופים בדימוי, אלא גם מעבדים אותו, פועלים עליו; דימוי שקיומו מותנה בתצורות הפצתו – שעתוקו ושינויו. שטיירל מבקשת מאיתנו לחשוב על הדימוי הדל אל מול הדימוי העשיר – למשל סרט הקולנוע רב התקציב; אבל למעשה על כל דימוי סגור ברזולוציה גבוהה ונתון בפורמט קבוע, שהפצתו סדורה וחוקית ובעליו ידועים ומוכרים – ולהבין את הדימוי הדל כשיירים של אותו דימוי, אבל גם כאופן שרידותו. הדימוי הדל הוא ההעתק הפיראטי של הסרט ההוליוודי, או חיקויו באמצעים מועטים, או הפרודיה עליו, או פרט שנגזר ממנו, או הדימוי שמחשיך אותו. במונחיו של דרידה (Derrida) אפשר לומר שהדימוי הדל הוא הסופלמנט (supplément) של הדימוי ההגמוני: הוא מה שמתוסף לדימוי העשיר ובה בעת מחליף אותו. הוא הפסולת של הדימוי ההגמוני, אך גם חלקו היצרני ביותר: גלגולו המאוחר ושעתוקו הנמוך; אבל גם מה שיורש אותו. מכיוון שהדימוי הדל, ולא הדימוי העשיר, הוא הנמצא בלב המערך החזותי הבתר-לאומי, הגלובלי של זמננו – כנגד הכלכלה הלאומית של אולפני הקולנוע הגדולים, או של המוזיאונים לתיירים – והוא מוגדר על פי תאוצת ההפצה שלו: הוא עובר מעין לעין, מיד ליד, מעובד תמידית, פופולארי.

לפיכך נע הדימוי הדל יחד עם תנועת ההון של הקפיטליזם הפוסט-דמוקרטי: הוא חוצה גבולות, מהיר, רב פנים, חסר מעצורים; הוא מוליך את השטף הבלתי מובחן, הלא מתפרש, המטמטמם ולבסוף גם המעוור של המידע והראווה. אך מן הצד האחר, מכיוון שהדימוי הדל מיוצר ומעובד בקלות, הוא מאפשר את קיומה של תנועה שונה, סיפית, בשולי המערכים הגלובליים של ההון; תנועה שלעתים אף נקשרת למסורות יצירה שמלכתחילה בחרו בדימוי הדל כדימוי אנטי-הגמוני – כמו זו של המסה הקולנועית, או הסרט המהפכני, או הקולנוע של העולם השלישי. הדימוי העכשווי, כותבת שטיירל, אוחז בסתירות של העת הזאת, כלומר ברעותיה ובתקוותיה: הוא מרובה, משותף, חינמי, המוני, כלומר של-ההמון; כולנו יוצרים אותו, ובשיתוף; אך בדיוק ככזה הוא גם נטוע בלב השלב הנוכחי של הקפיטליזם ככלכלה של דימויים לא-מטריאליים – כלומר של חברת הראווה: הוא הדימוי שאותו אנו צורכים, הדימוי המיוצר לצורכי צריכה. ומכאן נובעת שאלתה של שטיירל, שאותה היא פורטת במסותיה וביצירותיה: כיצד ניתן להפעיל היום את הדימוי באופן אופוזיציוני?

תשובתה כפולה, כלומר דיאלקטית. מצד אחד, שטיירל חוברת למסורת הדימוי המהפכני של המאה העשרים, זו שביקשה להתוות את היחס העקרוני בין מהפכה פוליטית שמאלית (מרקסיסטית או אנטי-קולוניאלית) לבין שינוי רדיקלי בצורת הדימוי, באופני הפקתו, הצגתו והפצתו. הספר פורס את המסורת הזאת, ודן בתחנות מרכזיות בו: תפיסת המונטאז׳ של אייזנשטיין (Eisenstein) וּוֶרטוב (Vertov), שאלתו של גודאר (Godard) בדבר היתכנותו של הדימוי המהפכני, תנאי ההקרנה והצפייה הפרולטריים של שעת הכבשנים האנטי-אימפריאליסטי והעבודות הרפלקסיביות הקונטר-מלחמתיות של הארון פארוקי (Farocki). במובן זה משחזרת שטיירל את עמדת האוונגרד ה(ניאו) מרקסיסטי. אך מן העבר האחר נושא הספר כולו את ההכרה שהרגע המהפכני גז ותם; שאנו חיים בתקופה פוסט-מהפכנית, שבה כלל לא מתקיימת עוד אפשרותה של מהפכה אמנותית-פוליטית, המלחימה צורה לתוכן, מבע אמנותי לפעולה טרנספורמטיבית. עניין זה עולה בחדות בעבודת הווידיאו של שטיירל נובמבר (2004), שבה מנגידה היוצרת בין ״אוקטובר״ – הרגע המהפכני של מהפכת אוקטובר 1917, כלומר של האוונגרד הפרולטרי – לבין ״נובמבר״, הרגע שאחרי המהפכה, הרגע של נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989, כלומר של השׂתררות הקפיטליזם הניאו-אימפריאלי. אנחנו חיים ב״נובמבר״, כמו אומרת לנו שטיירל: המהפכה כבר איננה מצויה באופק כלשהו והדימוי, גם זה הפוליטי, איננו מהפכני בצורתו ובמבעו. זוהי עמדה פסימית, השואבת את מקורותיה ממהלכים פוסט-מרקסיסטים – אדורנו בתיאוריה אסתטית, או גי דבור בחברת הראווה – ומבקרת בחדות את דרך המלך של פוליטיקת הזהויות הפושה בעשורים האחרונים בעשייה האמנותית, זו שמעוניינת למסור תוכן פוליטי אופוזיציוני נהיר ופשוט ארוז במבעים ומערכים חזותיים הגמוניים. אבל העמדה של שטיירל נמצאת במומנט הבא, הדיאלקטי: לא בהיאחזות במסורת האוונגרד כבקרנות המזבח, ולא בהיפרעות ממנה, בחדווה או בייאוש, בצוק העתים, אלא בניסיון לעורר בדימוי הדל את תצורות הדימוי המהפכני המשוקעות בו. דווקא הדימוי הנפוץ והזמין של העולם הניאו-ליברלי הוא זה היכול – בהטייה מסוימת, בהתכוונות שונה – לעקוף את הדימויים המהוגנים והמבוססים ולהיות אבן נגף במהלכו הנוכחי של הקפיטל; דווקא השינויים מרחיקי הלכת, הרדיקלים, בטכנולוגיה שיוצרת, מעבדת ומפיצה את הדימוי הנע יכולים שוב להטות את הכובד מן התוכן המוצג אל תצורות המערך והמבע של ההצגה, שכעת נתונות בתהליך מואץ של שינוי, ולרתום אותן (אולי) למהלך אופוזיציוני מערער.

זוהי בעיני מעלתו הגדולה של הספר: הוא מתמודד ברצינות עם הדימוי הנודד מתוך תנאי הפוליטיקה הניאו-ליברלית שנותנת לו צורה ודמות: הוא לא חוגג אותו ולא מתנער ממנו. הספר נענה לזמן ההווה, בוחן את דפוסיו, חושב את מושגיו, אך עושה כל זאת מבעד לתודעת רגע העבר שבו התקיים אופק יצירתי מהפכני, כלומר מן העבר המרוחק ביותר מאתנו. כך מצליחה שטיירל להסתכל אחרת: להתבונן מחדש על המוזיאון בן זמננו דווקא כחלל לא מודרניסטי, הנושא אפשרות לריבונות מפולשת ומתחרה; או על היצירה האמנותית כמרחב של עמל – היררכי, מפורד, נצלני, אך באופן פוטנציאלי ובהתמרה עיקשת, שיתופי וקהילתי. אלה דברים שיש לחשוב עליהם; וספרה המבריק של היטו שטיירל, רב-רעיונות וגלוי-מלים, קורא לנו לעשות זאת.

ביבליוגרפיה

ז׳אק, ד' [1976] (2015). על הגרמטולוגיה. תרגום: משה רון, רסלינג: תל אביב.

• 1. Steyerl, H. (2013). The Wretched of the Screen. Berlin: Sternberg Press.