ערכת הישרדות

נירית נלסון: בתאוריה של הפוליטיקה ישנה גישה של "גבולות פתוחים", שתומכים בחירות הפרט ומצביעים על אי-השוויון החומרי בין מדינות, שמתעצם במצב של גבולות סגורים. לפי גישה זו, גבולות פתוחים מועילים לכל הצדדים המעורבים (האוכלוסייה המקומית והמהגרים).

מנגד, התאורטיקנים של "גבולות סגורים" טוענים לזכות להדיר. הם מתמקדים בחשיבותה של קהילה שחולקת ערכים, נורמות ואינטרסים משותפים. הם חושבים בראש ובראשונה על מה שהמדינה מעניקה לאנשיה. כלומר, "הסגורים" חושבים במונחים של טריטוריה, ואילו "הפתוחים" חושבים באופן גלובלי ועל טובת הפרט והעולם במובן הרחב, שלפיו, במילותיו של מייקל קלמנטס (Clements), "התפתחות קשורה לאנשים, לא מקומות". הם אפילו מאמינים שזו הדרך לפתור את בעיית העוני העולמי אחת ולתמיד.

בחיים הפרטיים והמקצועיים שלכם, את ומתאו משתייכים לטיפוס ה"גבולות הפתוחים" – תוכלי לדבר על הנקודה הזאת ביחס לחייך ועבודתך?

ג'וליאנה ראקו: שני ההורים שלי עלו על סירות שהפליגו מאיטליה בשנות החמישים של המאה העשרים. אבי היה לבדו, נער מהגר שאמור לשלוח כספים הביתה, ואמי הייתה ילדה שהתאחדה מחדש עם אביה בדרכו לקליפורניה כדי להצטרף לקרובי משפחה, דבר שבסופו של דבר לא קרה בשל חוקי המכסה. למרבה המזל, בתקופת ילדותי בטורונטו יכלו הוריי לממן ביקורים משפחתיים באירופה, ומשחר ילדותי טיילתי בעולם. כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטה, ההחלטה לעבוד ולחיות בחו"ל הייתה החלטה טבעית, שהתאפשרה בזכות האזרחות הכפולה שלי, שקיבלתי מן המוכן, ובזכותה יכולתי לבלות פרקי זמן ניכרים במדינות שונות ברחבי אסיה, אירופה והמזרח התיכון. תמיד עברתי ממדינה למדינה לפרקי זמן לא-מוגבלים, שבהם אני חיה ומנסה להשתלב במקום כמיטב יכולתי. כל מקום השפיע במובהק על העשייה שלי ועיצב את התפיסה שלי, בפרט בנוגע לשאלות של עבודה, זכויות אזרח, חופש תנועה וכד', בעיקר לאור חופש התנועה שלי עצמי.

חוויית "הגבול הסגור" החזקה ביותר שלי היא התקופה שבה ערכתי מחקר בפלסטין. כרגיל, החוויות היום-יומיות הקטנות הן אלו שמכות בך וגורמות לך להבין את תמונת המצב, כלומר, מה מוטל על הכף. לדוגמה, במקרה קיצוני כמו כיבוש צבאי – לחוות מה המשמעות של לחיות מעבר לגבול בטון עצום. חברה איטלקייה שלי מצאה כלב משוטט חולה מאוד ליד מחנה פליטים. מכיוון שהווטרינרים בבית לחם אינם מורגלים בטיפול בכלבים, היא לקחה אותו לווטרינר בירושלים. זה היה כרוך גם בחיסונים ובתהליך הוצאת דרכון נסיעות עבור הכלב. יום אחד נסעתי במקומה עם חבר אנגלי, והייתי בהלם. לא היה לי מושג שירושלים נמצאת במרחק עשר דקות בלבד מבית לחם. כשהשתמשתי בתחבורה שבה משתמשים הפלסטינים – אלו שמותר להם לחצות את מעבר הגבול – תמיד נדרשה לי שעה להגיע לשם. כמובן, הכלב ואני יכולנו לחצות את מעבר הגבול בלי בעיה, ואילו רוב החברים שלי – פליטים או לא – יכולים רק לחלום על ביקור בירושלים. בסופו של דבר, המקרה הזה וחוויות אחרות העלו שאלות שעומדות בבסיס העבודה האמן והאבן (The Artist and the Stone), שעוסקת בחופש תנועה וגבולות, בערך של אנשים לעומת סחורה.

נ.נ.: בעברית, המילה "פליט" נגזרת מאותו השורש של המילה "פליטה", כמו ב"פליטת פה". שתי המילים מתייחסות לחציית גבולות בדרך לא-מסורתית – במנוגד לכללים. אבל, כידוע, לעתים קרובות פליטות פה חושפות היבט חשוב של השיחה או פותחות אפשרות להתייחסות חדשה לגמרי. אפשר להתייחס לפליטוּת באופן דומה. האם ההתערבות שהעבודות שלך יוצרות עולה בקנה אחד עם הקשר הזה?

ג'.ר.: אני מעריכה את הנקודה הזאת, מכיוון שאני מתעניינת מאוד באטימולוגיה. העבודה שאני יוצרת עם הקולגה שלי מתאו גווידי (Guidi), שהוא אמן אנתרופולוג, קשורה לאופן שבו אנשים מנהלים את התנועה שלהם במערכות מוגדרות מאוד, שנוטות להחפיץ אותם ואפילו להוביל לביטויים של ריסון עצמי. העבודה מתמקדת בטקטיקות שנמצאות בשימוש בהתנהלויות יום-יומיות, שבהן מחוות פשוטות עשויות לפעול כביטוי של התנגדות. שינוי זה בנקודת המבט חושף סדקים או כשלים במערכות עצמן, ומספק תובנות בנוגע לאפשרות לנוע בין הסדקים האלה. אז כן, זה קשור מאוד לחשיפה של מה ששוכן ממש מתחת לפני השטח, מה שבקושי נראה אבל עדיין נוכח מאוד, שזה בעצם מה שמשתמע מהביטוי "פליטת פה".

בנוגע לחציית גבולות, אף שאני נעזרת בדרכונים שלי, מזה זמן רב גורמים לי לחוש אשמה במעבר גבול – באירופה, קנדה, ארצות הברית וישראל, בעיקר בשדות התעופה – דבר שמבלבל אותי בהקשר של המשמעות של היצמדות לחוקים. ואני אפילו לא משווה את החוויה שלי לחוויה של מישהו שנמצא בעמדה מוגנת הרבה פחות ממני, שאין לו אף לא אחת משתי האזרחויות עתירות-הזכויות שלי. הטקטיקה לעקיפת אמצעי בטיחות מגבילים בפעם האחרונה שטסנו מנתב"ג, שנועדה להגן על הצלמת שלי ועל הציוד שלה –אף שלא עשינו משהו לא-חוקי – היא למעשה הבסיס לשתי העבודות שלי בתערוכה האחרונה, שמציגות את פתיחת המעטפה עם חומרי הווידאו שנשלחו בדואר מירושלים לברצלונה.

נ.נ.: המילה "מהגר" קשורה לפרט, והמושג "פליטות" מתייחס למצב, לתהליך ולהוויה. פליטות היא מצב של תנועה/השתנות מתמדת. כיצד הפרויקטים שלך מתייחסים לפליטות?

ג'.ר.: האזרחות עצמה וזכויות האזרח נמצאות במצב של השתנות מתמדת. ראי לדוגמה את המקרה של ממשלות אירופה, שמאמצות חוקים חדשים שמצמצמים בקיצוניות את הזכויות האלה, כמו חוק איסור פרסום בספרד.

הרעיון של זרימה, של שינוי ושל תנועה מתמדת נמצא בבסיס העבודה האמנית והאבן, שבפני עצמה היא תהליך חווייתי פתוח, שמשנה את המתח שנוצר בין תשוקה לריסון על ידי הצבת תהליך התנועה של אדם אל מול זה של אובייקט שמגיע מאותו המקום באזור הים התיכון. אם נחזור לאטימולוגיה, מקור המילה "ריסון" באנגלית (constraint) הוא המילה הלטינית constringere, שמשמעה: לקשור, לאגד או לכבול; ואילו המילה "תשוקה" (desire) מגיעה מהלטינית de sidere, שאפשר לתרגם כ"מן" הכוכבים (בלטינית sidus), כאשר מילית היחס "מן" מרמזת לתנועה. ריסון הוא משהו מקבע ואילו תשוקה היא מה שמניע אותנו, וכלשעצמה נמצאת במצב של תנועה מתמדת. רעיון זה עמד גם מאחורי Só estás be onde não estás (אתה מרגיש טוב רק במקום שאינך) – סדנה שפיתחנו עבור התערוכה שליטה/תת-מודע טכני, שהוצגה בפורטו באוקטובר שעבר, בשיתוף סטודנטים מהפקולטה לאמנות ותלמידי בתי ספר מקצועיים, שרובם מגיעים מהקולוניות הפורטוגזיות לשעבר.

נ.נ.: יש כמה נקודות שאפשר להתייחס אליהן בפליטות: עזיבת הבית והמולדת; חציית (גנֵבת) הגבול; התמודדות עם סביבה ותרבות חדשות וכן הנושא של לארח ולהתארח. הפרויקט שלך Survival English: The Practice of Everyday English משנת 2006 נוגע בנושא האחרון. העמדת הצעה שעונה על צורכי המהגרים ומספקת להם הכוונה ומידע מעשיים על התנהלות נכונה ועל זכויותיהם בארץ הזרה. זה יצר מהלך כפול: מצד אחד הם לומדים אנגלית, ומצד אחר הם לומדים את החוקים והכללים שפועלים לטובתם (שמגנים עליהם ומסייעים להיטמעותם בחברה המקומית). תוכלי לפרט על הפרויקט ועל הגרסאות השונות שלו?

ג'.ר.: אף שיחידה אחת של Survival English מוקדשת לנושא ההגירה, העבודה לא נוצרה אך ורק עבור מהגרים, אלא יותר כהרהור על עול החוקים והמצב הפוליטי הכללי שמכביד על האזרחים, בין שהם אזרחים חדשים, מהגרים, תושבים חוזרים או פליטים, גם אם בדרכים שונות, מן הסתם. זה החל בבחינת התפקיד שלי עצמי כמורה לאנגלית – שאלות שצצו ביפן – בנוגע לכפיית השפה (ומכאן גם התרבות) הדומיננטית שלי על אחרים. כפי שאמרתי, עברתי ממדינה למדינה פעמים רבות, ותמיד ניסיתי להשתלב ככל האפשר, לעבוד, להתמודד עם הביורוקרטיה של חיים במקום מסוים, ללמוד שפות חדשות וכו', ואני מודעת מאוד לזכויות שניתנות לאנשים מאזורים מסוימים של העולם (כולל אותי) ואיך שפה משמשת כמכשיר של כוח.

כספר שיצא לאור, Survival English היה בשימוש במגוון רחב של הקשרים, שבעצם אין ברשותי תיעוד רב שלהם, אלא מעדות שמיעה. בגרסה שלי (כולל מרכיב האודיו) השתמשו בתערוכות, ואני יודעת שהשתמשו בה בשיעורי אנגלית שנערכו בבית העירייה בצרפת, בבתי ספר לאמנות בצרפת, בשיעורי שפה למהגרים צעירים בצפון איטליה וכו', בתור כלי לדיון שעוסק ביחידות מסוימות בספר (הישרדות, הגירה, עבודה, דיור ופשיעה). היה לי חשוב שלעבודה יהיו חיים משלה, שאנשים שונים ישתמשו בה באופנים שונים, ויתרה מכך, כאמצעי לדיון.

לצפייה בערכת ההשרדות נא ללחוץ כאן

נ.נ.: מחקרים הראו שלא רק שמבקשי עבודה, שלרוב אינם מקבלים מעמד של פליטים, אינם מקטינים את מספר המשרות והשכר של המקומיים וגורמים לירידת רמת החיים, אלא להפך – אחרי תקופות של הגירת עבודה בקנה מידה גדול חלה עלייה ברמת החיים של כלל האוכלוסייה. יש דוגמאות רבות, אבל הטובה ביותר היא ארצות הברית, שם מהגרים הגיעו לאמריקה במאה התשע עשרה בלי דרכון וויזה ומיד התחילו לעבוד, וישנם נתונים שמוכיחים שמגמה זו נמשכת עד היום. למרות זאת, המדינות המפותחות ממשיכות להעמיד מכשולים ביורוקרטיים וטענות כוזבות כדי להצדיק מדיניות של "גבולות סגורים".

לעתים קרובות האמנים מציבים מראה מטפורית בפני החברה. פרויקט האמן והאבן מציג היבט מעניין של הנושא הזה. האבנים האלה בעלות משקל כבד, ולפיכך אינן יכולות לשמש ככלי (לא לשם אלימות או הגנה), ובניגוד לבני אדם, אינן יכולות לגרום נזק. עם זאת, האבן מצליחה להתגבר על המכשולים בעצם נוכחותה, וכשהצגת אותה בשטחים ציבוריים, אפילו נעשה בה שימוש מעשי. האינטראקציה התקיימה באמצעות הישיבה עליה, אבל החוויה האמתית התרחשה דרך ההבנה של המקור שלה ושל המסע שעברה. ספרי לנו בבקשה על הרעיון בבסיס העבודה, על התהליך וההצגה בברצלונה.

ג'.ר.: העבודה צמחה מבין מחנות (In Between Camps), עבודת הליכה שמתמקדת בבעייתיות של חיי היום-יום בטריטוריה מפוצלת שבה הקשרים בין ערים, יישובים ומחנות מקוטעים, ובכך מונעים מאנשים לבקר חברים וקרובים אפילו באזורים קרובים זה לזה, דבר שמביא להתמוטטות היחסים החברתיים והכלכליים. יש מקומות שפשוט תופסים אותך; בעיניי, הנוף בגדה המערבית הוא עוצר נשימה, אבל קשה מאוד להבין מי שולט בשטחים שאת חוצה ואפשר להשוות את ההשפעה של זה על פליטים ועל מי שאינם פליטים לתהליך שבו האדמה שתחת רגלייך מתחילה להתכווץ. בשנת 2012, עם קבוצה קטנה שכללה פלסטינים וזרים, החלטנו להתחקות אחר שרידי אבן שנעוצים בקרקע של אקוודוקט רומי עתיק, שנבנה כדי להוביל מים מברֵכה הרודיאנית (שממוקמת באזור חברון) לירושלים. כוונתנו הייתה להפוך "טיול פשוט לשם הנאה" שמתקיים בטריטוריה נרחבת ושנויה במחלוקת, לחוויה שמקיפה אותך וקשורה לנוף, לגאוגרפיה, להיסטוריה ולפוליטיקה. ההליכה בעקבות החורבות שהותיר אחריו עידן קולוניאליסטי קדום (רומי), אגב שימוש במפה ששייכת לעוד תקופה קולוניאליסטית (בריטית), נקטעה על ידי ההופעה של מחצבה ענקית, שממנה עלתה שורת שאלות חדשות לגמרי.

בהאמן והאבן החלטנו לעסוק באופן שבו המגבלות על התנועה משתנות מחוץ לאזור, והפעם לעסוק גם ביחסי אירופה עם פליטים כיום – 65 שנה לאחר ועידת הפליטים בג'נבה. האמן והאבן היא עבודה מבוססת תהליך, שניווטה, פשוטו כמשמעו, את התנועה הכפולה של סובייקט – אמן שנולד כפליט – ואובייקט – גוש אבן במשקל 22 טון – מפלסטין לספרד. בברצלונה היא כבר קיבלה כמה ביטויים, כמו הצבה זמנית במרחב ציבורי, תערוכה ב-Fundació Suñol, סדנאות לסטודנטים לאמנות, תלמידי בית ספר יסודי וגם מתבגרים, סבב הקרנות ציבוריות וכן הלאה. כרגע, האמן נמצא כאן ומתחיל את התקופה שלו בתכנית שהות-אמן (רזידנסי). למעשה הוא כבר ביקר באירופה כמה פעמים בתכניות שהות-אמן ותמיד חזר לפלסטין. זה גם מעלה שאלות בנוגע לייחודיות של עולם האמנות והתרבות, שמאפשרת לאנשים חופש תנועה על בסיס הזמנה, בניגוד לאלו שאינם משתייכים לתחום הזה. זה היה הדחף שעמד בבסיס עבודות הווידאו שלנו האמן והאבן: על משא ומתן, שגם הדגישה את העובדה שפליטים רבים יכולים לתרום או תורמים באופן פעיל לקהילות התרבות והידע.

נ.נ.: כותרת העבודה מאמצת את התפקיד "הפלגמטי" של האבן לעומת הפעולה של האמן. עם זאת, בסופו של דבר את מעניקה לדומם את הפרוצדורה של התנועה, כופה עליו ללכת בעקבות הפליט. מהן התחנות של התהליך שבהן את מזהה מכשולים דומים ומהן הבעיות של העבודה אל מול המציאות?

ג'.ר.: האבן יכלה לנוע, בעוד האמן נותר חסום לאחר שבקשת האשרה שלו נדחתה, למרות מכתבי המלצה לתכנית שהות-אמן והמלצות מעיריית ברצלונה. צפיתי בעיות, אבל לא ברמה הזאת. חשבי כמה דברים יכולים להשתנות בחייו של אדם כשהוא מושהה או מחכה לנוע. איך אפשר לתכנן תכניות, להתארגן, לעשות משהו, כשאינך יכולה להיות בטוחה באפשרות לנסוע, אפילו כשיש בידך את כל המסמכים הדרושים? אני חושבת שאחת התחנות היא הרגעים האלה, שבהם יש טשטוש בין הסובייקט לאובייקט. כשהאבן זוכה ב"מעמד מיוחד" כיצירת אמנות, וכשרשת שלמה של עמיתים (בפלסטין, ספרד וקנדה) פועלים יחד כדי לגרום לאמן ולאבן לעבור ממקום למקום. ה"בעיה" של העבודה מול המציאות, אם אפשר לקרוא לזה כך, היא בהשתייכותה להקשר האמנותי, אבל זה בלתי נמנע – אנחנו אמנים, וכך גם האמן/פליט. וזו גם הבעיה של השיחה הזאת. למרות המסגור הביקורתי, היא עדיין מתייחסת ל"מגדל השן" של האקדמיה. יתרה מזאת, אמנות "חברתית" מסתכנת במילוי המקום של "מעשה טוב" או גרוע מכך – בסיפוק דימוי "נקי" למוסדות אמנות וממשלה. למעשה, אחד ההיבטים המעניינים בפרויקט היה האופן שבו הגעת המסה הענקית הזאת שימשה כזרז ליחסי חילופין ותמיכה, ובה-בעת חשפה את הבעיות והאינטרסים בין ארגונים שונים ובתוכם. כולם בעלי אינטרסים, וחשוב להיות מודעים לכך כל הזמן. אבל אינני חושבת שזה צריך להניא אמנים מיצירת עבודות שעוסקות בסוגיות פוליטיות או חברתיות, או להניא חוקרים ומבקרים מלחקור אותן ולכתוב עליהן.

נ.נ.: שני הפרויקטים משתמשים בנרטיב כשלד או כמסגרת שמהם עולות מחשבות ושאלות. איך את רואה את תפקיד הנרטיב בעבודות, ואיך תפקיד זה משרת את הרעיונות שלך?

ג'.ר.: חלק גדול מהעבודה שלי מתקיים באמצעות סיפור חוויות. למרות מראית העין של הטרוגניות, אני מרגישה שיש שיח מרכזי שנשלט באופן גורף על ידי התקשורת, שמצמצם את המרחב והיכולת שלנו להכיר, להקשיב ולהבין את החוויות של האחרים. למה אנו מוכנים להקשיב? ולמה ולמי אנחנו מפחדים להקשיב?

העבודה Survival English: The Practice of Everyday English בעלת מבנה מסוים שמאפשר לכל משתמש להשלים את הסיפור שמופיע בחוברת התרגילים, באמצעות מילוי החסר שממוסגר על ידי נושאי היחידה. אני חושבת שבסופו של דבר, זו הסיבה שהעבודה שימשה כפלטפורמה לדיון במצבים השונים שהזכרתי קודם. בעבודה האמן והאבן, כל התהליך הוא סיפור שצריך להיות מסופר בגלל האופן שבו הוא מתרסק לתוך וכנגד שורה שלמה של מערכות – שגרירויות, מכס, מנהל ציבורי, תכניות שהות-אמן, בתי ספר וכן הלאה, ובדרכו, באמת שימש כזרז לתגובות ושאלות. והוא עדיין ממשיך, כבר יותר משנתיים.

נ.נ.: ב- Survival English עוברים מרמת המקרו – התפקידים והחוקים של התשתית הסוציו-פוליטית, לרמת המיקרו – היחיד שמשתמש בחוברת לצרכיו. בהאמן והאבן הרעיון צמח מהמכשולים שעמדו בפני היחיד בתהליך מימוש שאיפתו לתנועה (מצב הפליטות שלו) ובסופו של דבר, העבודה שלך שיקפה חוויה קולקטיבית על ידי שימוש במשהו שאינו אנושי. איך את רואה את זרם התנועה בשתי היצירות האלה, ואולי בדוגמאות נוספות מעבודותיך?

ג'.ר.: בעיניי, יש תנודתיות מתמדת בין מיקרו למקרו, שינוי קנה מידה תמידי, שנמצא גם בבסיס עבודותיי האחרות, בעבודה גלויות ונציה ובפוטו-רומן In Attesa Di (ממתין), שבדומה ל-Survival English מורכב גם הוא ממהדורות שמבוססות על טקסט, אבל במקרה הזה, על ראיונות שבהם הסיפור הפרטי מתרחב לחוויה הקולקטיבית. העבודה הראשונה – סיפורי חיי היום-יום בוונציה בתקופת הקיצוב של המשטר הפשיסטי האוטרקי, כפי שהם מסופרים מפי האנשים שחיו בה – מתייחסת ליחסים בין שפה לכוח במשטרים דיקטטוריים ולמאבק להתחבר למה שלפני יותר מעשור זיהיתי כהתחזקות הממשמשת ובאה של הימין הקיצוני באירופה. העבודה השנייה – הפרשנויות השונות להמתנה, כפי שהן מתוארות על ידי שלושים פועלים במפעל רהיטים ליד פדובה – עוסקת בנושא הגדול יותר של היחסים בין עבודה לזמן.

כפי שציינתי קודם, האמן והאבן צמחה מהעבודה בין מחנות, שהמניע לה היה הכוונה הפשוטה לחצות טריטוריה כאקט של התנגדות. פעולה פשוטה כל כך חושפת מיקרוקוסמוס של בעייתיות שמשפיעה על חיי הפרט והקולקטיב, הן על הגבולות הממשיים של תנועה בחלל והן על הריסון העצמי שנובע מהחשש מפני מה שעלול לקרות למי שעושה זאת. בהאמן והאבן הפכנו את זה: מנקודת המוצא של השאיפה הפרטית הפשוטה לטייל, יזמנו פעולת-מקרו – הזזת מסה עצומה על פני גבולות, טריטוריות והים התיכון, והנכחת המורכבות של התהליך דרך השתלשלותו – תהליך שלאורך מסלוליו השונים העלה סדרת שאלות בלתי צפויות.

תיעוד צילומי של עבודת ההליכה בין שני מחנות, 2012: התקלות במחצבה בין חברון ובית לחם

תיעוד צילומי מתוך האמן והאבן, 2014-2016

דימוי סטיל מתוך הווידאו בין שני מחנות, וידאו צבע HD חד ערוצי, 7 דקות, 2012

דימויי סטיל מתוך הווידאו Leish la’a? (למה לא), וידאו צבע HD חד ערוצי, 32 דקות, 2015

דימויי סטיל מתוך הווידאו Leish la’a? (למה לא), וידאו צבע HD חד ערוצי, 32 דקות, 2015

דימויי סטיל מתוך הווידאו Leish la’a? (למה לא), וידאו צבע HD חד ערוצי, 32 דקות, 2015

דימויי סטיל מתוך הווידאו Leish la’a? (למה לא), וידאו צבע HD חד ערוצי, 32 דקות, 2015

תיעוד המיצב (וידאו צבע HD חד ערוצי, 32 דקות, גושי אבן) מתוך התערוכה ACT 33: The Artist and the Stone ב-Fundació Suñol, ברצלונה, 2015-2016

דימויי סטיל מתוך הווידאו Leish la’a? (למה לא), וידאו צבע HD חד ערוצי, 32 דקות, 2015

דימויי סטיל מתוך הווידאו ?Leish la’a (למה לא): שתי גלויות, נייר כסף, דפים שנקרעו מרומן ועליהם כרטיסי SD וחתיכות דבק בידוד לצד מספרים ותאריכים שבהם תוכן המעטפה נשלח מג'וליאנה ראקו למתאו גווידי – מירושלים לברצלונה, כטקטיקה לעקיפת אמצעי אבטחת הגבול המגבילים. תוכן כרטיסי הזיכרון סיפק את חומרי הגלם להפקת הווידאו ?Leish la’a (למה לא)

שתי גלויות, נייר כסף, דפים שנקרעו מרומן ועליהם כרטיסי SD וחתיכות דבק בידוד לצד מספרים ותאריכים שבהם תוכן המעטפה נשלח מג'וליאנה ראקו למתאו גווידי – מירושלים לברצלונה, כטקטיקה לעקיפת אמצעי אבטחת הגבול המגבילים. תוכן כרטיסי הזיכרון סיפק את חומרי הגלם להפקת הווידאו Leish la’a? (למה לא)

מראה הצבת האמן והאבן בכיכר פלה דה פלאו, ברצלונה, 2015-2016

למעבר למסה החזותית נא ללחוץ כאן