להיות ממקום שכבר לא קיים

הם באים ממקום שכבר לא קיים, ואפילו נולדים ומתים במקום שכבר לא קיים. מקום אשר, על פי המפות הרשמיות של מדינת ישראל, מעולם לא התקיים. הם שומרים על מפתחות הבתים, אבל מפתחות אלו כבר אינם פותחים שום דלת.

מאות אלפי פלסטינים לכודים בלימבו.1 ללימבו הזה שמות שונים כמו ערוב, בלטה, שועפט או פארעה שבגדה המערבית; ג'בליה, רפח, או חוף שברצות עזה, או שתילה הידוע לשמצה שבלבנון – ומעמד אחד ויחיד: מחנות פליטים שמנוהלים על ידי אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב).2 המחנה מעוצב כלבירינת שבו הפליטים נולדים, חיים ומתים, לכודים במבוך. הם נמצאים בו כבר שישים שנה ואינם מצליחים למצוא את דרכם החוצה.

החיים במחנה פליטים הם הדבר בקרוב ביותר לחיים בשום מקום קבוע, מרחב מושהה בזמן מושהה, אשר תוכנן ונבנה כדי להעניק לעקורים מקלט זמני, ששטחו קבוע ובלתי ניתן להרחבה.

בימיהם הראשונים היו מחנות הפליטים מחנות של אוהלים שנועדו לפרק זמן קצר, כמה חודשים, אולי כמה שנים. באוהלים אלו חיו פליטים פלסטינים עשר או שתים עשרה שנה, ממתינים לחזור לביתם, ואולם שיבה זו מעולם לא הגיעה, ובהדרגה הוחלפו האוהלים בבתים קטנים שבנו בעצמם – איש לא עיצב תכניות פיתוח, איש לא שרטט כיכרות או רחובות – וביניהם רק סמטאות חשוכות, מעברים צרים שאפשר ללכת בהם אך ורק בטור עורפי; והשנים המשיכו לחלוף, עשרים, שלושים, ארבעים... והאוכלוסייה גדלה, אבל שטח המחנה לא גדל, והיה צורך להרחיב את הבתים באמצעות הוספת חדרים, ואלו החלו לצמוח לגובה, כשבניינים חדשים נוספים על גגות, ועד מהרה החלו להופיע מעליהם עוד בניינים.

בני אדם שהפכו לבני ערובה של ההיסטוריה חיים, נולדים ומתים באזור מעבר. כמו בסרט מדע בדיוני הם חיים במציאות מקבילה. כשילד נולד במחנה הפליטים שועפט (בפאתי ירושלים המזרחית), מתרחשת תופעה משונה: הוא לא באמת נולד שם, אלא בבית נטיף, או בליפתא, אף שבשישים השנה האחרונות הייתה ליפתא לא יותר מערֵמת אבנים בפאתי ירושלים המערבית. אם תשאל נערה ממחנה בלטה מהיכן היא, היא תאמר לך ללא היסוס שהיא מראס אל-עין או מאל-שיח' מֻוַנִּס, על אף שאם תחפש את הכפרים האלה במפה, לא תצליח למצוא אותם.

אישה שחיה כפליטה במחנה בלטה זה חמישים שנה מתארת לפרטי פרטים את בית המשפחה בג'מאסין אל-ע'רבי. היא מציגה בפנינו עשרות מסמכים שמעידים על בעלות ומספרת: "לפני הבית עמד עץ גדול ... והוא עדיין שם!". שם – בפאתי תל אביב – אין היום כלום, לא בית ולא עץ, רק שלוליות ומנופים. במרחק מטרים אחדים נבנים שני מגדלים בתכנונו של פיליפ סטארק.

קפה עם גבר מת

במחנה הפליטים פארעה שבגדה המערבית אנו יושבים לשתות קפה עם גבר מת. "אני מת, אני מת כבר שישים שנה. כשלוקחים לך את אדמתך, לוקחים את הכבוד שלך, ואדם בלי כבוד זה אדם מת", הוא אומר לנו בסוף השיחה. הגענו לשם על מנת לתעד את זיכרונותיהם בווידאו;3 לאורך כמה שעות הוא ורעייתו מספרים לנו היכן חיו וכיצד חיו לפני 1948, לפני שהתרחש האסון, לפני הנכבה.4 הם זוכרים הכול: את הבית, את הנהר, את השדות המעובדים, עגבניות, מלפפונים, חצילים... וכיצד נאלצו לעזוב, ובתוך זמן קצר הגיעו לפארעה, שם התגוררו עשר שנים באהל, ואז בצריף, שעכשיו כבר הפך לבית במובן כלשהו – ושישים שנה חלפו, שישים שנה של המתנה לחזרה לשדות המעובדים ליד הנהר, שבהם גידלו עגבניות, מלפפונים וחצילים...

"האפשרות היחידה היא לחזור!", הוא שב ומתעקש.

כמה ימים לאחר מכן הלכנו לשם: לא היו שדות מעובדים או עגבניות או חצילים; הנהר עודנו שם, אבל עכשיו הוא מוקף בפארק עירוני נאה – פארק הירקון, שמשתרע ממזרח למערב מצפון לתל אביב. זה היה בשבת, ועשרות תושבים חסרי דאגה עסקו בפעילויות ספורט, טיילו או שיחקו עם ילדיהם, לא מודעים לנוכחותם של שכניהם: הגבר המת ששתה קפה ואשתו, אשר על אף שלא עזבה את מחנה הפליטים פארעה זה שישים שנה, מעולם לא הפסיקה לגדל במקום הזה עגבניות וחצילים.

ירושלים, 2007

מאנגלית: מאיה שמעוני

10 דימויים, 2007

תמונה 1: אל-שיח' מֻוַנִּס
תמונה 2: כיום: קמפוס אוניברסיטת תל אביב
לפני 1948: הכפר הפלסטיני אלשיח' מֻוַנִּס

תמונה 3: ג'מאסין אל-ע'רבי
תמונה 4: כיום: פאתי תל אביב
לפני 1948: הכפר הפלסטיני ג'מאסין אל-ע'רבי

תמונה 5: ראס אל-עין
תמונה 6: לפני 1948: הכפר הפלסטיני ראס אל-עין

תמונה 7: אל-עוג'ה
תמונה 8: כיום: פארק הירקון, תל אביב
לפני 1948: הכפר הפלסטיני אל-עוג'ה

תמונה 9: ליפתא
תמונה 10: כיום: פאתי ירושלים
לפני 1948: הכפר הפלסטיני ליפתא

• 1. לימבו: על פי האמונה הקתולית, לימבו הוא מצב או מקום שנמצא על גבול הגיהינום, שבו מי שלא חטאו כל חטא בעצמם יישאו באשמת החטא הקדמון.
• 2. על פי מפקד האוכלוסין האחרון, כ-4,448,430 פליטים פלסטינים פזורים בין השטחים הכבושים הפלסטיניים, ירדן, סוריה ולבנון. כשליש מהם (1,300,000) חיים ב-58 מחנות פליטים בניהול אונר"א.
• 3. 48_nakba, וידאו, 22 דק', ישראל/פלסטין, 2007. דימויים, תסריט ובימוי: דומנק וסאגר מלה. בהשתתפות: פליטים מרמאללה ומחנות הפליטים אל-פארעה ובלטה. סרט תיעודי בהפקת Mapasonor.
• 4. הפלסטינים משתמשים במילה נכבה, שמשמעותה המילולית בערבית "אסון", לתיאור המלחמה שפרצה לאחר הכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-1948, שהובילה לביזה ולגלות הכפויה של 750,000 פלסטינים, להרס מאות כפרים ולמחיקת שמותיהם מן המפה. מאז 1998 הפלסטינים מציינים את יום הנכבה ב-15 במאי, הוא היום שבו הישראלים חוגגים את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.