על הפוטנציאל האקסטריטוריאלי

בקיץ 2015 הוצגה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב תערוכתן של רותי סלע ומעיין אמיר, הפועלות יחד כ״אקס טריטוריה״. על התערוכה ״מצור על דימויים״ לא נכתב הרבה בתקשורת המקומית, ומאמר זה מעוניין להרחיב את הדיון התיאורטי על התערוכה ועל המושגים שהתנסחו דרכה ובמחקרן המשותף.

אמיר וסלע עובדות על פרויקט האמנות המתמשך אקסטריטוריה החל משנת 2009. ״הפרויקט מוקדש לבחינה תיאורטית, מעשית ובין-תחומית של "אֶקסטריטוריאליוּת", היינו של ההדרה או השחרור מחוקי המערכת המשפטית של מקום ייעודי. הפרויקט חוקר את רעיון האקסטריטוריאליות ככלי ליצירת ביקורת של מבני כוח ולדימיוּן מחדש של אפשרויות מעשיות, מושגיות ופואטיות".1

דרך שיתופי פעולה שונים, סדנאות ופעולות רבות, ניסחו סלע ואמיר מושגיות חדשה ומובהקת המגדירה את מושג האקס טריטוריאליות כפריזמה לבחינה ביקורתית של תשתיות כוח שונות. באופן טבעי, המושג התייחס תחילה לשאלות מרחביות וטריטוריאליות, אך התרחב כפי שאראה בהמשך לשאלות ויזואליות ואף ביולוגיות ומנטליות, כפי שהוצג בתערוכתן הנידונה. למעשה, המושג, ״אקס טריטוריה״ שניתן לחשוב אותו כמתרכז בטריטוריה פיזית מסוימת, הפך עבורן לכזה אשר אינו מתמצה דווקא בבחינת אובייקט מסוים או טריטוריה מוחשית, אלה גם במרחבים מופשטים, דימויים ורעיונות. במהלך חמש השנים האחרונות עבודתן המשותפת הוקדשה לטביעת המונח "דימוי אקסטריטוריאלי"', וספר המאגד את מחקרן יראה אור ב-2017.2

אחת משתי עבודות הוידאו שהוצגו בתערוכה ״מצור על דימויים״ הינה ״הכנות לתסריטים״. העבודה הדוקומנטרית נפתחת במפגש הכרות והכנה, כאשר על המסך מופיעה הכתובית ״הולנד אוטרכט, תרגול לקראת יציאה למשט״. המשתתפים השונים מציגים עצמם, את משלח ידם ואת הקשרים והידע הקודם שלהם לגבי ארגוני זכויות אדם והמזה״ת. המשתתפים מגיעים מתחומים שונים ורקעים שונים והידע שלהם על הקונפליקט הישראלי פלסטיני נע בין רמות שונות של הכרות ומעורבות.  אט אט מתברר כי המשתתפים עומדים לקחת חלק בשיט המרמרה לעזה, וכי מארגני המשט ההומניטרי, שאורגן על ידי ארגוני זכויות אדם, אספו את משתתפי המשט לפגישות הכנה, בהן השתתפו גם האמניות שתעדו את הארוע.

המשתתפים מתבקשים להסביר מדוע הם בוחרים להשתתף במסע הלא פשוט ואף פוטנציאלית מסוכן. כך הם נפתחים ונחשפים זה לזה, מידת חשיפה שככל הנראה תהווה אבן בסיס לאמינות ההדדית שהם מתבקשים לפתח.

בקבוצה אנשים מלאומים שונים, גילאים שונים ורקעים שונים, אך הם כולם בוחרים להשתתף במסע מסיבות הומניטריות או עיתונאיות. סיבה עיתונאית תהיה קשורה כמובן להפצת הסיפור, הדימויים והחוויות הכרוכות בו, במטרה שיובאו לידיעת העולם, עניין שהוא במידה רבה גם ערך הומינטרי. בחיתוכים מהירים ותנועות מצלמה זריזות אנו מתוודעים לכל אחד מהמשתתפים. אחד המארגנים מסביר בתחילת הסשן כי מיד כאשר הספינה תפליג צה״ל יעקוב אחריה וינטר את כל התקשורת אשר תגיע ותצא מספינה.

רותי סלע ומעיין אמיר, הכנות לתרחישים, 2015, 35 דקות

בקטע המתועד הבא נראית מנחת תיאטרון אשר ניהלה תיאטרון בגדה המערבית במשך מספר שנים (כך לדבריה), היא לא מצטרפת למשט אך מעבירה סדנת אימפרוביזציה למשתתפים, בה הם מתבקשים לדמיין עצמם במקומם של אינדוווידואלים שונים הגרים באזור היעד ולוקחים בעל כורחם חלק בקונפליקט. המטרה, מסבירה המנחה, היא לשים עצמך בצידו השני של המטבע ולהטמיע את היות כולם ״בני אדם״ ו״אנשים נורמלים״. לצד זאת, ניתן להניח כי הסדנא תורמת עוד נדבך לחשיפה ההדדית של המשתתפים ולפגיעות היחסית שהם מוכנים לפתח זה מול זה, כאמור תרומה נוספת לאמינות ההדדית שרצוי שיפתחו. המצלמה חושפת בפני הצופים את הפרזנטציות של המשתתפים ואת שיחת הסיכום שנערכת בינהם. השיחה מעלה נקודות רגישות ואנושיות, לצד חוויות ורשמים אישיים מאהאזור.

הקטע הבא מתרחש ביוון בהכנות אחרונות לפני היציאה למשט. המתח עולה, ההתרגשות גואה, וכך מתברר כי מועד יציאת הספינה הודלף על ידי אחד המשתתפים לתקשורת, בכוונה או בטעות, אין לדעת. הדבר גורם למתחים פנימיים ומעלה שאלות בין חברי הקבוצה לגבי הדרה פנימית של חלק ממשתתפיה עקב חשש מהדלפת חומרים נוספים.

מנקודה זו ואילך מתפתח דיון בו מועלות מספר עמדות מפתח לגבי אופן ההבנייה והקבלה הפומבית של דימויים. מנחת הדיון, אחת המארגנות, מסבירה שמארגני המשט מעונינים בחשיפת הדימויים, הסיפורים, הציוצים בטוויטר וכיוב', ״אנחנו רוצים רגעים תקשורתיים״. משתתפי המשט והעיתונאים שבינהם מדברים על חשיבות יצירתו של ״רגע תקשורתי״ שהוא כמובן דימוי, שתכליתו הפצה גלובלית. הדיון מתפתח לשאלות הנוגעות לאופיו של הדימוי שיופץ, באופן מאורגן ומכוון על ידי המשתתפים, מתוך ההנחה, שתתברר כנכונה, שצה״ל יחרים מיד את כל כרטיסי הזכרון הנמצאים על הספינה (במצלמות, טלפונים, הארד דרייב'ס וכל מסוף דיגיטלי נוסף); האם נכון יהיה להפיץ את כל תרחישי ההכנה אותם מתרגלים המשתתפים בדמיונם? האם יהיהו נכון ״לתת״ לתקשורת את כל החומר המצולם על הספינה (כולל תרחישי אלימות ובכי אפשריים)? איזה חלק מחומרים אלו עלול לשמש כנגד המשתתפים? אלו הבדלים יש בין החומר המתועד בזמן אמת לבין החומרים המתועד בזמן ההכנות? מה טווח התפוצה של הדימויים הללו והאם הם יופצו כחומרים עיתונאים פרונוגרפיים או דוקומנטרים? האם עיתונאי יכול לעמוד מהצד ולצלם סצינה ולעסוק בשאלות הנוגעות להצבה וקומפוזיציה של הדימוי שהוא עתיד לצלם, או שחלה חובה כללית לציית קודם כל לקודים של מצוקה הומניטרית ורק אז לעסוק בתיעוד?

הדיון המתפתח נוגע לאופיו של הדימוי המצולם, לנוכח עתידו כדימוי אקס טריטוריאלי ברגע שיוחרם על ידי כוחות צה״ל.

רותי סלע ומעיין אמיר, הכנות לתרחישים, 35 דקות

אקסטריטוריאליות, כפי שהגדירה מעיין אמיר בראיון ליונתן משעל ל״ערב רב״3: ״מעצבת יחסים בין ייצוג מרחב לבין חוק. המונח מוכל בדרך כלל על אנשים או על מרחבים. במקרה הראשון, ותלוי בנסיבות, אקסטריטוריאליות יכלה או לשחרר (Exempt), או להדיר (Exclude). הכפל הזה של האפשרויות, שהן מאוד שונות זו מזו, הופך עקרוני פה. אקסטריטוריאליות למעשה יכולה לשחרר או להדיר יחיד או קבוצה של אנשים מהשיפוט המקומי. במובן הזה אתה יכול לחשוב על דיפלומט שנמצא במקום אחד, שכפוף להסכמים בינלאומיים הוא משוחרר מהחוקים של המקום, ומצד שני ניתן לחשוב על פליט שמודר מהזכויות והחוקים של המקום. חשוב לציין שבזמן שאחד מוצא ממערכת חוקים אחת, הוא מוכפף לאחרת, כאמצעי לייצר חפיפה בין מערכות חוק"...."אני רוצה להציע שניתן להרחיב את המונח אקסטריטוריאליות ולהכיל אותו גם על ספירות אחרות של פעילות ועל משטרים שונים של ייצוג. ייצוג אקסטריטוריאלי יכול להיות מוכל גם על דימויים; דימויים שמשחררים או כאלה שמדירים ממערכת החוקים של המקום... הדרה של דימויים מתבצעת בדרך כלל על-ידי בעלי כוח. במקרים כאלה דימויים מוצָאים מהמעגל של הנראות, כלומר נשללים מההופעה שלהם, כאשר זה מתבצע דרך מנגנונים של הלאמה, צנזורה, הפרטה, חרם ועוד. ויש מקרים של דימויים שנדמה שמצליחים לאתגר את החוק ולחמוק מהגדרות שרירותיות של משטרים טריטוריאליים וממגבלות של מעגלי הפצה. ככאלו, דימויים אקסטריטוריאליים יכולים להציע נקודת מחשבה על היחסים בין הייצוג לחוק מנקודת מבט אתית.״

באופן זה, ניתן לראות כי ההמשגה של אקס טריטוריאליות כפי שמנסחות האמניות עולה מקיומם של מנגנונים מכונני גבולות. קיומם של יחסי גבול הוא תנאי הכרחי להתקיימותו של מצב אקס טריטוריאלי, והסטטוס של אותו מצב משתנה לאור ההשלכות המגבילות או המשחררות של אותם גבולות. למעשה, עולה מטענתן של האמניות, כי ההשלכה המכפיפה של מנגוני כוח וביקורת יכולה להגביל הן אנשים, טריטוריות ואף דימויים. במובן זה עבודת הוידאו ״הכנות לתסריטים״ מהווה מעיין סדנת הכנה לעבודה עם דימויים שעתידים להפוך לאקס טריטוריאליים. כפי שפורט למעלה, הדיון המתנהל בין חברי הקבוצה דן במשמעויות השונות העולות ממצבי החופש השונים של הדימוי; כיצד הוא מופץ, על ידי מי, באיזה היקף של סירקולציה, באיזו תדירות, וכיצד ניתן להשפיע על מעמדו בתפיסה הציבורית.

על דרגות החופש של הדימוי

מה הוא אם כן דימוי חופשי? אולי לפני כן יש להדרש לשאלה המקדימה כיצד ניתן לחשוב על דימוי כעל ״חופשי״? שכן דימוי הוא אובייקט, אך הדימוי האקסטריטוריאלי אינו מתפקד כחלק מהלך המחשבה הספקולטיבי אלא כחלק ממחקר הפורנזיס שמוביל אייל וויצמן, ראש המחלקה ללימודי אדריכלות בגולדסמית' קולג' בלונדון.4 אמיר היא חוקרת המשתתפת בפרויקט זה. ניתן לחשוב את האוטונומיה של האובייקטים בתוך המחקר האקס טריטואלי כחלק מתפיסה זו ובתוכה גם הדימויים האקס טריטוריאליים.

אם כך, מהו דימוי חופשי? דימוי אשר עתיד למלא את תכליתו; הפצה וסירקולציה, הופעתו ברשות הרבים כבעל תנועה חופשית. מצידו הנגדי של המתרס מופיע דימוי אשר ניתן להמשילו לפליט, דימוי אשר החופש שלו נשלל ממנו, והוא חסר זכויות במובן שהוא אינו רשאי למלא את טבעיותו, ממש כפי שאדם פליט אינו רשאי לחיות בחופשי או לממש את זכויותיו הטבעיות. או במילותיה של אמיר : ״דימויים מוצָאים מהמעגל של הנראות כלומר נשללים מההופעה שלהם״ שכאמור הופעתו של דימוי היא טבעו היסודי ביותר המגדירה את אופיו ככזה. הדימויים האקס טריטוריאליים אם כך, ינועו בין דרגות שונות של חופש שנשלל ביחס למערכת חוקית מסוימת. במובן זה, המחקר האקסטריטוריאלי, מציע לחשוב על החוק כהבנייה שרירותית; הדימוי האקסטריטוריאלי שהוא- Exampt (משוחרר) מהחוק, הוא כזה שחומק מהבניה זו, ולפי כך אינו נתון לה.

במילים אחרות, הדימוי האקסטריטוריאלי מקבל (ונשלל מ, תלוי במקרה הספציפי)  את דרגות החופש שלו לאור חוקים שאינם מנוסחים היטב, או שאינם מכסים את רוחב יריעת הדימויים המתאפשרת. אמיר וסלע מציעות כי במקרה של פטירה מהחוק ״ניתן לראות כי הדימוי האקסטריטוריאלי מופיע כסוג של לאקונה ביחס לחוק. ככזה, בכוחו לחשוף הן בעיות אתיות של החוק״, הוא מאפשר לנו לאתגר מערכת חוקים קיימת דרך האזורים הנמשלים קצת פחות. ״בחשיפת הבעיות האתיות באופנים בהם יחסים פוליטיים/חברתיים/כלכלים/בינלאומיים הוסדרו ונקבעו על ידי חוקים, טמונה החשיבות העצומה של הדימוי האקס טריטוריאלי, המאפשר לנו לחשוב מחדש על אלימות חוקית״,5על אופן ניסוח החוקים, על שאלות של הדרה והכלה, ועל השתתת מנגנוני כוח מדיני ופוליטי. לדוגמא, אם אדם יבחר לא להושיט עזרה לאדם בצרה במדינות אירופה מסוימות, אותו אדם יהיה משוחרר מהחוק, שכן החוק אינו מחייב להגיש עזרה לאדם בצרה. כלומר אותו אדם יהיה משוחרר מפני תביעה חוקית אך חשוף לתביעה תקדימית. במובן זה, הוא ימצא עצמו בשדה אקס טריטוריאלי שכן החוק אינו נוקט עמדה מפורשת לשום צד. מנגד, בישראל החוק ״לא תעמוד על דם רעך״ 1998, מחייב הגשת עזרה לאדם בצרה, ועל כן מי שאינו יגיש עזרה לאדם בצרה, יעמוד לדין מתוקף החוק. בעוד במדינות מסוימות מתקיימת לאקונה ביחס למקרה כזה, החוק הישראלי מכסה הטווח האפשרי.

במקרים מסוימים, כמו במקרה של המרמרה, הדימויים הפוכים מודרים מנראות, ולשיטתן של האמניות לאקסטריטוריאלים, לכאלו הניתן להמשילם לפליטים. בפועל, כאשר כוחות צה״ל השתלטו על המשט, ההתערבות הראשונה שהם בחרו לבצע הייתה החרמתם של כל הדימויים הדיגיטלים שבנמצא.6

כעת, ולפני שאפנה לעבודה השנייה בתערוכה, אנסה להרחיב מעט את הדיון על אופיו של הדימוי האקס טריטוריאלי, והפוטנציאל ההתנגדותי שטמון באופי דימוי זה.

במאמרו מ2011, What to do with pictures7 מציע דיוויד ג'וסליט (Joselit), לחשוב על אופיו התפקודי, הציבורי והנראותי של הדימוי העכשווי, שהוא בעיקרו דימוי דיגיטלי, מעובד, מכווץ, מתוח או מפוקסל ברמות שונות. במאמר זה ג'וסליט מנתח את רשימת הפעלים העכשווית אשר אנו נוטים לתאר דרכם את התמונה עכשווית, בניגוד או בתוספת לרשימת הדימויים שהשתמש בזמנו ריצ’רד סרה (Serra8 לתאר את אופן עבודתו עם חומר. לשם כך הוא מתיחס לטקסט החשוב של סת' פרייסPrice) Dispersion).9

מונח זה מתורגם לעברית לרוב כהפצה או פיזור, אך משמעותו בשיח ביולוגי מתייחסת לכוחות המשיכה הבין מולקולרים המתרחשים בין כל המולקולות (עובדה מעניינת לאור אופן הבניית המידע ושיוכו לאזורים שונים במוח, כפי שיעלה בעבודה ״מצור על דימויים״).

ג'וסליט מנתח את האופנים בהם פרייס מציג מונח זה, דרך הקשרים חיוביים של הופעת דימוי כמו השאלה (to borrow) לאופנים שליליים לכאורה כמו התפשטות (שקשורה להדבקות ויראלית למשל). במובן זה, המונח מקבל גם משמעויות ביו פוליטיות שיתופיות וחברתיות. כיוון שהדימוי העכשווי  מקבל את ערכו דרך טווח ההפצה שלו, המערכת המקיפה אותו מבוססת על שכפול והפצה כמהות. כלומר דרך שיתוף הדימויים והעבודה המשותפת בהפצתם, המערכת מתהווה ככלי חברתי  מתפקד. כך לפי ג'וסליט, רשתות מספקות רשת בטחון והגנה לדימוי האינדיוודואלי אשר מוכל בהן. ובדיוק כמו בגוף האנושי, כשלון של רשת ההפצה יוביל למוות. קרי, אי הפצתו של הדימוי האינדיווידואלי תעיד על אי ספיקה של המערכת ועל כן על סופיותה.10

לצד תפיסה זו, המציגה צד מסוים של אקס טריטוריאליות, בה מתקיימת מערכת מתפקדת אשר מפיצה הדימויים ומאפשרת להם לתפקד בטבעיות כל עוד הם נענים למסגרת חוקים מסוימת (קרי מערכת משחררתExempt) קיים גם הצד המדיר Exclude, זה אשר מחרים דימויים, מונע סירקולציה ולמעשה מייצר מצבי פליטות.

באופן מפתיע, פרייס, אליבא דה ג'וסליט,  מציע לחשוב על מערכת תפוצה הפוכה, אשר בה ההגיון ה״כלכלי״, קרי ערכו של הדימוי, מתקבל באופן הפוך, כלומר דווקא על ידי החרמה, מניעת התפוצה ויותר מכל האטת קצב הפצת הדימוי, יכול האחרון להביע התנגדות למשטרי הדימוי הכלכליים. הוא מציע לחשוב על משטר דימויי, בו ככל שההפצה הגלובלית של דימוי נוסקת אל על, כך ערכו מתכווץ ונושק לאפס. עבור ג’וסליט, צורת הפצה התנגדותית שכזו עשויה להביא לאייקוניזציה של הדימוי ההמתנגד, דווקא דרך האטתם והחרמתם של מנגוגני ההפצה.11

בניגוד לדימוי הפליט, האקס טריטוריאלי, יש להבהיר כי אצל פרייס מדובר בדימוי חופשי, כלומר דימוי אשר ״בוחר״ להיות מופץ באופן המתנגד לאמצעים החוקיים הכלכלים והתפוצתיים המניעים אותו. אך דימוי חופשי זה יבחר לא להיענות ללוגיקה המשחררת של השקיפות המשרתת את המבנה ההיפר קפיטליסטי, אלא דווקא על ידי חשיבה ״אנטי כלכלית״, על ידי ניצול הפוטנציאל לחמיקה ממנגוני ההפצה והכוח, הוא יבקש לייצר לדימוי ערך מוסף.

דימוי במצור

העבודה השנייה בתערוכה, ששמה כשם התערוכה ״מצור על דימויים״, מציגה מנגנונים צנזוריאליים לדרכי מחשבה, להפצה ולתפוצה. העבודה מעלה שאלות לגבי היכן מתקיים הגבול של הצנזורה, היכן נמצאות מגבלות ההפצה, ומציעה אפשרות, פרטית, סובייקטיבית ואף סובלימטיבית לבחינת אקס טריטוריאליות.

רותי סלע ומעיין אמיר, מצור על דימויים, אקסטריטוריה, 2015

בעבודה זו האמניות חברו למדעניות ממכון וויצמן למטרות ניסוי הבוחן את ההשפעה של הצנזורה (האישית והציבורית) על אופן תפיסתם של דימויים החושפים מעשים לא מוסריים. המשתתפים הראשיים בעבודה זו הם סרבני יחידת המודיעין 8200, אשר פניהם טושושטו וקולותיהם עורבלו כך שלא יהיו ניתנים לזיהוי, בעקבות הוראותו של הצנזור הצבאי. במובן זה, גם האישיות שלהם הופכת לתפקד כדימוי וכישות אקס טריטוריאלית, מופקרת במידה, כפליטה המסתתרת מפני חשיפה ונותרת חסרת הגנה ומפלט. במהלך הניסוי הסרבנים העידו על מעשים אליהם התוודעו במהלך שירותם הצבאי, והנבדקים (קולגות של הסרבנים, גם הם יוצאי יחידת 8200 , לצד קבוצת ביקורת כמו בהליך מדעי תקין) שמעו את הוידויים הללו בעודם נמצאים בתוך מתקן MRI, (אשר גם הוא אינו מאפשר להחשף לפניהם), בעוד הפעילות המוחית שלהם מנוטרת. כלומר, הניסוי מציג למעשה את התגובות החשמליות באזורים מסוימים במוח, המעידות על תגובתיות במרחבים הקשורים לצנזוריאליות מול מרחבים הקשורים לכנות והיחשפות. למעשה, ניתן לומר כי במידה רבה הניסוי ניסה להתחקות אחר אזורי ההפקר במוח האנושי, כלומר האזורים האקס טריטוריאליים, בהם מערכת צנזורה הפנימית הקשורה להתנהגויות חברתיות, מושכלות ומחושבות, עומדת בניגוד לאזורים הפחות נשלטים, הנמשלים קצת פחות. אם נחשוב לדוגמא על התת מודע כאזור אשר אין לנו נגישות ישירה אליו, אבל הוא אזור אקס טריטוריאלי כיוון שחוקי התבונה הנהוגים אינם תקפים בו. אולם מהלכים סובלימטיביים כן מתקיימים, ועל כן גם הוא מקיים חוקי צנזורה או עיבוד ומשטור מידע באופנים שונים.

לא אכנס לתגובותיהם הספציפיות של משתתפי הניסוי, ולא למובהקותו, תוצאותיו וההיפותזה שלו. ברצוני להצביע על המהלך הפליטי בעבודה זו. אמיר וסלע בוחרות להתמקד בפליטי המערכת (הסרבנים, אשר בניגוד לפליטים מסוגים אחרים, עדיין זכאים למימוש רוב זכויותיהם והם במידה רבה פליטים מבחירה המתנגדים לעמדה המוסרית של הארגון ככזה המשמש להטמעת שלטון זר בטריטוריה כבושה) ובחבריהם למערך אשר אליו הם מתנגדים, תוך בחינת המרחבים המוסריים האקס טריטוריאליים בהם הם נעים.

דימוי כוח

מדובר בצמד עבודות מרתקות אשר מקיימות בינהן שיח עשיר ומורכב. העבודה ״הכנות לתסריטים״, דנה במעמדו של הדימוי האקס טריטוריאלי המתהווה, במידה מסוימת מתפקדת כמטה דיון לקראת העבודה הבאה. היא מציגה התרחשות אנושית מורכבת, מלאת חמלה אך לא חפה מכוחניות, אשר דנה מראש במעמדו של הדימוי האקס טריטוריאלי העתידי ובהשלכות שיכולות לנבוע מהפיכתו לכזה (מהיותו נידון להחרמה). דיון זה קורה באופן פומבי ושיתופי.

לצד זאת, העבודה השנייה ״מצור על דימויים״ מנכיחה את האופן בו דימוי כבר הופץ במערכת כלשהיא (גם אם הוא לא זמין לעיננו וכניראה לעולם לא יהיה) והיא דנה באופן עיבודו והתקיימותו האפשרית במרחב פנימי, מוסרי, וסובלימטיבי. כלומר במנגנוני הצנזורה האישית, בחוויה האישית בזכרון הפרטי של כל משתתף. בנוסף לכך, העבודה חושפת זירה ציבורית בה העמדות של המשתתפים השונים מעומתות ומצביעות על הבניית הדימויים (האקסטריטוריאליים) הללו  במרחב המשותף.

רותי סלע ומעיין אמיר, מצור על דימויים, אקסטריטוריה, 2015, 38 דקות ו20 שניות

למעשה, שתי העבודות  מתפקדות במידה מסוימת כ״לפני ואחרי״ של ארוע, אירוע שבשתי העבודות, נעדר מחווית הצופים. אנו נחשפים אליו רק דרך הדיונים הנוגעים לעיבודו, לחופש שלו, ולהבנייתו במרחב המשותף. ארוע בו נרמסו זכויות אדם, ארוע שהדימויים שנותרו ממנו נעים במרחבים חוקיים ופרקטיים, ומופשטים ומנטלים, והדימויים שמעידים עליו גם הם מתקיימים במרחב אקס טריטוריאלי. הדימויים של הארוע עצמו אינם זמינים לעיננו בשום שלב בתערוכה, אך גילומיהם מעידים על טריטוריה מוכחשת, על ארוע עלום, שחרך אדמות וצרב זכרונות ונוכחותו מורגשת בכל התערוכה.

לסיכום אשוב למאמרו של דיוויד ג'וסליט ואנסה לנסח את הפוטנציאל החיובי הטמון בדימוי האקס טריטוריאלי, הפליט לעיתים.

כאמור לדידו של ג'וסליט, פרייס מציע מערכת תפוצה הפוכה בה ערכו של הדימוי (מבחינה חברתית, איקונית וכלכלית) מתקבל על ידי האטת קצב הפצת הדימוי. כמו אצל פרייס גם אצל סרבני 8200 מדובר בדימוי חופשי, במובן זה שמנגנוני הצנזורה הפרטיים, הפנימיים של המשתתפים מצנזרים אותו מבחירה (המתווספת כמובן לצנזורה הממשלתית אך לא בכך עסקינן, דרך אגב חותמי המכתב הביעו אי שביעות רצון מהחלטת הצנזור למנוע מהם לחשוף את זהותם). ובמובן זה שסרבני 8200, הם לא כאלו שהחופש שלהם נשלל מהם מראש, אלה הם כאלה שהתנגדו באופן חופשי לצורת משטר משטר מסוימת ועל כן סובלים מהדרה.

אולם מערכת כזו תפעל במנוגד למטרה הנורמטיבית של מערכת הפצה שתכליתה מהירות, טווח וגדילה. ג'וסליט טוען שברגע שדימוי המופץ במערכת כזו מגיע לנקודת מפנה, נקודה בה כללי המשחק משתנים, הדימוי הופך לאיקוני. פרייס מבקש לייצר מהלך אלטרנטיבי, בו מערכת איטית מתנגדת לסטנדרטים הנהוגים של הפצה. עבור פרייס, מדובר בהתנגדות למנדט העכשווי של מהירות. לשיטתו, על ידי וויסות של מהירויות הפצה, דימוי גם כן יכול לקבל מעמד איקוני. על ידי כך שהוא מתנגד למהירויות ואפני ההפצה הרגילים למשטרי הדימוי, זוהי עבורו טקטיקה לבריחה והתנגדות.

פרייס, בדומה לאקס טריטוריה, מתמקד במנגנוני הכוח והתשתיות המבנות את אופן הפעולה של הדימוי. בעוד פרייס מבקש לנצל את המנדט הניתן לדימוי ה״חופשי״, אקס טריטוריה יבקשו להביט אל התחום המשוחרר מהחוק כשדה לבחינה ביקורתית של טווח הפעולה האפשרי של הדימוי. דרך יצירת מנגנוני חמיקה שונים (הברחת דימויים או האטת הפצה) שתי ההצעות מבקשות לקיים פוטנציאל משחרר של דימוי אקס טריטוריאלי. ג'וסליט יציע לחשוב על דימויים המתנגדים למנגנוני ההפצה הרגילים (בהמשך לקריאתו את פרייס), כImage Power12 המאשררים את האיקוניזציה של הדימוי.

צורות שונות אלו של דמויים אקס טריטוריאליים, פליטים במקרים מסוימים, המבקשים להתנגד למבני הכוח המגבילים אותם, או לנצל את הפרצות החוקיות המשחררות אותם, קיימים היום במסגרות חזותיות רבות.13 דווקא התנגדות לרשת ההפצה הקיימת, הדלפה לא צפויה, החרמה נגדית של הדימוי (מצידו של החלש), או השלמה עם גזירת הצנזורה והפקעתה במועד מפתיע מסוים, כל אלו יכולים לייצר מעמד איקוני לדימוי האקס טריטוריאלי המושתק. למעשה דיון זה מרחיב את דיוניהם של משתתפי משט המרמרה, אך מבקש לחשוב את אופני הפעולה דימויית תחת המגבלות של המשטרים הממשטרים, באופן החותר תחתם.

דוגמא עכשווית לצורת הפצה כזו אשר אפשרה דווקא את האיקוניזציה של הדימוי המצונזר ניתן למצא בתערוכת היחיד של הבימאית הדוקומנטרית שהוצגה השנה במוזיאון הוויטני בניו יורק. בתערוכתה של לאורה פאוטירס (Poitras) מוצגים דימויים אקס טריטוריאלים, דימויים פליטים אשר צונזרו, הוחרמו, והושתקו על ידי גורמים ממשלתיים שונים. בינהם צילומי חקירות מכלא גווטנאמו, צילומי לווין של אזורים המוגדרים כ״אזורי אויב״ ומסמכים המעידים על מעשים לא חוקיים. אולם, בתערוכתה, דימויים אלו אשר אמנם היו מוחרמים ומצונזרים במשך זמן רב, לפתע מופיעים במלא תפארתם הדלה, המפוקסלת, לעיני הציבור. הם אינם נמצאים בתפוצה המונית שכן הם עדיין תחת הסטטוס של ״עבודות אמנות״  אבל מעמדם העכשווי האיקוני, אשר חושף את עוולות הממשלה האמריקאית, התגבש דווקא דרך הפצתם המוגבלת, החרמתם וצינזורם התקופתי, וכן בחירתם ״מתי ואיך להופיע״.

כך יכול להראות הפוטנציאל החיובי של הדימוי האקס טריטוריאלי. למעשה (חלק) מדימויים אלו אשר צונזרו והועלמו מעין הציבור נחשפו לפואיטרס בעקבות תביעה שהיא הגישה בגין חופש המידע ב 2015.14 למעשה אין הסבר חד משמעי לגבי מקורות כל הדימויים הנמצאים בתערוכה, אך מוסבר שחלקם נחשפו בעקבות התביעה, חלקם מסמכים חשובים מאוד וחלקם נוצרו בהשראת הארכיון הנמצא באחזקותיו של אדוארד סנואודן.15 אולם, הם כולם מהווים דוגמא למעמד איקוני שדימוי אקס טריטוריאלי יכול לגבש לעצמו דווקא דרך התנגדות למשטרי הפצה, חשיפה מאוחרת והדרגתית והשהייה בהעברת המידע, לצד הדגשת האזורים הנמשלים קצת פחות, הלאקונות החוקיות, וחמיקה ממערכת חוקים מגבילה.

פרויקט אקס טריטוריה מרחיב את האפשרויות הללו, דרך ניסיונות לבחון את הגבולות השרירותיים המוחלים על דימויים. ניתן להיזכר בהקרנת עבודות אמנות של אמנים מהמזרח התיכון במים האקסטריטוריאלים שערכו הערכו אמיר וסלע  או בהפרחתן של יוני דואר כמעבירות דימויים ומסרים מבין שני צידי גבול אסורים (עבודה בתהליך). הפוטנציאל הטמון בדימויים האקס טריטוריאליים מצוי בהגיון אשר מבקש להתנגד לנראותו הברורה והפצתו השכיחה של הדימוי; בהגיון אשר חותר תחת הלוגיקה המשחררת והמקיפת כל של השקיפות; אשר מביט אל מנגנוני ההפצה כמערכת של גבולות, המשתיתה אלימות וכוח, ומבקש לחתור תחתה על ידי סירקולציה אלטרנטיבית. במובן זה, גם הנכחתו של ארוע פוליטי במרחב אקס טריטוריאלי, על ידי העדרו, ועל ידי התחקות אחר הסימנים שהוא הותיר ואחר ההכנות לקראתו, מרחיבה את הפונטציאל הפליטי חיובי ומכוננת את האיקוניזציה שלו במרחב החברתי ההתנגדותי המשותף.

כך, ניתן להסיק שכל דימוי אקס טריטוריאלי טומן בחובו את המאפיינים לגבושו של Image Power16 במובן זה, הדימוי הפליטי, האקס טריטוריאלי, טומן בחובו פוטנציאל חיובי רב, הן להתנגדות, הן לחשיפה והן לביסוס מעמדו כאייקון של פעולה פוליטית.

רותי סלע ומעיין אמיר, מצור על דימויים, אקסטריטוריה, 2015

נועם סגל, 2016.

• 1. https://exterritory.wordpress.com/
• 2. בנוסף, אמיר וסלע ערכו אונטולוגיה בנושא “Extraterritorialities in Occupied Worlds” שראתה אור בהוצאת  Punctum Press.
• 3. http://erev-rav.com/archives/32329
• 4. המחקר הפורנזי מבקש להשתמש בכלים אדריכליים ומרחביים המתפקדים כמוסרי עדויות לבחינת ביצועם של פשעים נגד האנושות. בתוך כך, כלים אלו הופכים לעדים, בעלי סוכנות ואוטונומיה, בבואם למסור את בחינתם הפורנזית. במובן זה, הענקת סוכנות לאובייקטים, לתשתיות אדריכליות ולאלגוריתמים המאפשרים הבניית אמת, היא חלק מגוף המחשבה הפורנזי, אשר בוחר שלא להתמש בשפה הספקולטיבית אך בהחלט מנכיח את האוטונומיה של ה״לא אנושיים״.
• 5. המחברת בשיחה עם האמניות, 2016
• 6. Amir, M. (2014) ‘Extraterritorial Images,’ in Forensic Architecture (eds.), Forensis: The Architecture of Public Truth. Berlin: Sternberg.
• 7. David Joselit, what to do with pictures, first published at October 123 (2011) pp 81-94
• 8. David Joselit, What to do with pictures In Mass Effect ;Art and the internet in the twenty first century, eds: Lauren Cornell and Ed Hatler, MIT Press 2015. pp 267
• 9. David Joselit, What to do with pictures, pp 268.
• 10. Ibid 270
• 11. Ibid 272
• 12. ג'וסליט בוחר לקשר את דבריו של פרייס עם אבחנתה של חנה ארנדט בנוגע לאלימות מול עוצמה. בעוד המושג ראשון הוא הנכחה ציבורית של כוח, השני טמון באפקטים של המצפון האנושי ובמהות ציבורית ומשותפת. ג'וסליט מציע לחשוב על דימויים המתנגדים למנגנוני ההפצה הרגילים (בהמשך לקריאתו את פרייס), כImage Power, הנובע דווקא מהתנגדות חברתית (מוסרית או אתית) המחזקת את האיקוניזציה של הדימוי.
• 13. בהן של הצלם טרבור פגלן, של אקטיביסטים ואמנים שונים, ושל תנועות פוליטיות רבות.
• 14. http://www.nytimes.com/2016/02/05/arts/design/laura-poitras-astro-noise-...
• 15. http://whitney.org/Exhibitions/LauraPoitras
• 16. העונה לקווי המתאר הארנדטיים. דימוי אשר יתגבש כאיקוני, Image power, יתהווה ככזה תוצאה מפעולה אקטיבית, שיתופית, לא אלימה, אשר משקפת את המצפון אנושי המתנגד לאלימות וכוח (לפי ההגדרה הארנדטית).