מהפכת הפליטים

זכריאס (שמו האמתי שמור עמי), מבקש מקלט אריתראי ודוקטורנט המתגורר ברוקוויל, מרילנד, הועסק לאחרונה על ידי חברת ייעוץ הרשומה בהונג קונג. החברה ביקשה ממנו להשתתף באיסוף נתונים עבור מחקר שנעשה לבקשת ממשלת בריטניה ועסק בהגירה לא-פורמלית ממדינות מזרח-אפריקה לאירופה. משרד החוץ הבריטי ביקש לדעת אם המהגרים מודעים לסיכונים הרבים הכרוכים במסע לאירופה. המידע הזה רלוונטי לגיבוש מדיניות השואפת להזהיר את המהגרים מהסכנות שאורבות להם – וכך ליצור אפקט מרתיע שימנע מהם לצאת לדרך. מדירתו בפרוור של וושינגטון התקשר זכריאס למהגרים ולפליטים העוברים דרך לוב בדרכם מאריתראה, והם השיבו לו באמצעות הטלפונים הניידים שלהם. כפי שזכריאס הסביר לי, האנשים שהצליח ליצור עמם קשר שמחו לדבר, בדרך כלל.

בשיחותיו מצא זכריאס שכמעט תמיד המהגרים מודעים לסכנות: טביעה, מעצר בתנאים מחפירים, כנופיות מבריחים שמנצלות את הפגיעות של המהגרים כדי לסחוט סכומי כסף גדולים מבני משפחתם וארגוני טרור. רבים מהם הסבירו שהם מעדיפים להסתכן על פני חיים באריתראה תחת השלטון הדיקטטורי שם. זכריאס אמר לי שהשאלה שרצה לשאול את בני שיחו הפליטים, אבל לא שאל, הייתה: ״למה לא מהפכה?״. אם הפליטים – כמה מהם מכרים מחייו הקודמים באריתראה – מוכנים לסכן את חייהם במסע לאירופה, למה לא לנסות להפיל את הממשלה? כאמור, השאלה לא נשאלה, שכן שאלה כזו, ועוד מפיו של שואל שנמצא בארצות הברית, הייתה מתפרשת כניסיון המרדה, ומסיבה זו בוודאי הייתה מונעת מאנשים להמשיך לדבר אתו. מבחינה כלשהי, התשובה מובנת מאליה: התארגנות פוליטית תחת דיקטטורה היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אמצעי התקשורת שבדרך כלל נדרשים לכך אינם בנמצא או נמצאים תחת משטר כבד של האזנות ופיקוח, והמארג הקהילתי שנדרש על מנת להוציא מהפכה לפועל שבור לרסיסים.

אבל תיתכן גם תשובה אחרת. אנו נוטים לחשוב על מהגרים בכפייה ועל פליטים כקרבנות; כבני אדם כה פגיעים שכמעט איבדו כל יכולת לפעולה פוליטית. אפשר למצוא את הדמיון הפוליטי הזה בכתיבתה של חנה ארנדט על פליטים בין שתי מלחמות העולם – דוגמה חיה לכך שזכויות ניתנות אך ורק באמצעות חברות בקהילה פוליטית. בטקסט הקצר של ג׳ורג׳יו אגמבן (Agamben 1995) אנו פליטים הוא חוזר לחיבור הקצר של ארנדט תחת אותה הכותרת (Arendt 1943). פליטים, הוא מסביר, הם ״חיים חשופים". לפיכך הפליטים אף משמשים אותו כדוגמה מרכזית בביקורת רדיקלית על האופן שבו התפתח המשפט במערב. פליטים הם בני אדם שניתן להרוג בלי להיות חשוף לעונש (ובלי להפר את החוק).

ואולם, כנגד הוגים אלו, וכנגד השאלה של זכריאס, אטען כי לעתים קרובות, תנועתם של פליטים ומהגרים היא כשלעצמה פעילות מהפכנית. גם אם פעמים רבות פליטים ומהגרים עוזבים את בתיהם ואת מדינותיהם בנסיבות שנכפו עליהם, כורח זה אינו מלמד בהכרח על סבילות פוליטית. גם כאשר בני אדם אינם חברים בקהילה הפוליטית שהגיעו אליה, הכוח הפוליטי אינו ניטל מהם. המהפכה שפליטים ומהגרים עסוקים בה כעת היא אחת הדרכים החשובות ביותר שבהן אנשים וקהילות יכולים לשנות את תנאי חייהם כיום.

אישה שחורה

ראיות התומכות בקו המחשבה הזה, שלפיו יש להבין תנועה של מהגרים ופליטים כסוג של מהפכה, ניתן למצוא במקומות רבים, מקצתם רחוקים מאוד מחופי לוב, שאליהם הגיעו בני ובנות השיח של זכריאס. דוגמה מצוינת, גם אם מעט רחוקה מההקשר העכשווי של ״משבר הפליטים העולמי״, נמצאת באישה שחורה, סרטו של הבמאי הסנגלי אוסמן סמבן (Sembene 1966).

בסרט הקלאסי הזה, סמבן מספר את סיפורה של דיון (Diouanne), אישה סנגלית צעירה המועסקת על ידי זוג צרפתי ונוסעת אתם לביתם היפהפה שבדרום צרפת כדי לעבוד שם כעוזרת בית. עולם התענוגות החומריים שהיא נחשפת אליו בצרפת מפתה אותה מאוד. במשכורתה היא קונה בגדים ותכשיטים חדשים. בביקור בארץ מולדתה היא פוגשת את ארוסה, גבר צעיר ופעיל פוליטי, שלאחרונה החל לתמוך במאבק האנטי-קלוניאלי לשחרור לאומי של סנגל. מאוכזב מהחומרנות החדשה של ארוסתו ואולי גם מהעצמאות החדשה שרכשה לעצמה, הוא נוזף בה על שנסעה לעבוד בצרפת. השאלה המובלעת בדבריו היא גם השאלה שרצה זכריאס לשאול: ״למה לא מהפכה?״

במושגים של ארנדט, ניתן לומר שהדמות של דיון הגבילה את עצמה לספֵרה הפרטית. עבור ארנדט, המסתמכת על מקורות יווניים, הספֵרה הפרטית היא הספֵרה של כלכלת הבית. זה תחומם של הילדים, של המשרתים ושל העבדים. כל אלו אינם משתתפים בהתדיינות הפוליטית ובהכרעה המשותפת על העתיד הפוליטי, אשר מעצם מהותה דורשת בסיס כלכלי ואפשרות להשתחרר מהצורך להזין ולצרוך. דיון שייכת לתחום הפרטי מעצם היותה משרתת, והשחרור שהיא חווה באמצעות הצרכנות החדשה שגילתה במערב אינו נחשב כשחרור פוליטי בעיני ארוסה. עבור דיון ההגירה היא חלק ממאבק לחירות. עבור ארוסה, החירות שבהגירה כדי לעבוד כמשרתת אינה חירות כלל. עם זאת, כאמור, השיחה בין דיון לבין ארוסה מעוררת חשד שמא עיקר עניינו בכך שהיא תהיה מוכפפת אליו ולא אל בני המשפחה הצרפתית. כאישה, ייתכן ששתי האפשרויות היחידות העומדות בפני דיון הן שחרור לאומי והכפפה לגבר, או הכפפה לשליט הקולוניאלי ושחרור אישי. שתי האפשרויות האלה משאירות אותה, בסופו של דבר, בתחום הפרטי.

ואכן, האזהרות של ארוסה מוכיחות את עצמן. דיון ממשיכה לעבוד אצל המעסיקים הצרפתים שלה, אבל מתחילה להרגיש מנוצלת ומבוזה. מערכת היחסים אתם מידרדרת, ובסופו של דבר היא מחליטה להתאבד. היא לוקחת סכין מטבח, נכנסת לאמבטיה בבית מעסיקיה וחותכת את עורקי פרק ידה.1 אף שהארוס שלה נזף בה על כך שוויתרה על פוליטיקה מהפכנית, פריים אחד מדגיש את תפקידה המהפכני בסרט: סצנת ההתאבדות היא ציטוט ישיר של אחד מדימויי המהפכה המרכזיים ביותר במודרניזם: מות מארה, שצייר ז׳אק לואי דויד.

המהפכה של אישה שחורה נוגעת בנושאים של גזע, מעמד, מגדר, והיסטוריה קולוניאלית, אך אין ספק שהיא  גם ממשיגה סוג של הגירה כבעלת פוטנציאל מהפכני.

אוסמן סמבן, 1966, מתוך 'אשה שחורה'

לוחם חופש ששחרר יד אחת

תצלום בודד שצולם בערך עשור לאחר אישה שחורה הופך את הקשר בין תנועה למהפכה למובהק אף יותר. התצלום הזה מופיע באלבום שתיעד את משבר הפליטים לאחר המלחמה בווייטנאם ופורסם בטוקיו ב-1979. בתצלום נראה ילד שלגופו רק תחתונים ושרשרת, כשהוא עומד בביטחון מול המצלמה. מסגרת התצלום מודדת את גובהו מהבהונות ועד לקדקוד. כבר במבט ראשון בולטת מיד העובדה שהילד בעל זרוע אחת בלבד, זרועו האחרת כרותה. הכיתוב מתחת לתצלום מציין שהוא צולם ב״יום השחרור, 30 באפריל, 1975״, ושהילד הוא ״לוחם חופש ששחרר רק יד אחת".

התאריך המצוין בכיתוב הוא תאריך נסיגת הכוחות האמריקניים מווייטנאם. ואולם עם השתלטות כוחות צפון-וייטנאם על בירת דרום-וייטנאם, סייגון, החלה אוכלוסיית הדרום, בעיקר מי שתמכו בכיבוש האמריקני, לצאת מהמדינה ולנוס על נפשם. האלבום, שנועד לחגוג את הגבורה של הפליטים המתועדים בו, מתאר את הכניסה של צפון וייטנאם לסייגון ככניסה של כוחות חשוכים ודכאניים. בדיוק מסיבה זו הכיתוב, המציין את 30 באפריל כיום של שחרור, קצת מבלבל: הילד-הפליט אינו שייך לכוחות הצפון שהסיגו את האמריקנים, אלא לקבוצה הדרומית שנאלצה לברוח.

התאריך מסמן בעת ובעונה אחת את השחרור של וייטנאם מהכיבוש האמריקני ואת תחילתה של הגירה המונית של פליטים מווייטנאם. כך, פעילות מהפכנית למען שחרור לאומי ובריחה המונית למען שחרור אישי או משפחתי הופכות לשני צדדים של אותו המטבע. במילים אחרות, ההגירה עצמה היא סוג של מהפכה.

צלם לא ידוע, 1975, ילד עם יד אחת

משבר הפליטים העולמי ומהפכת הפליטים

במסגרת הדיון הנרחב על משבר הפליטים העולמי, כדאי לחשוב מחדש על הקשר שבין תנועה לבין פעילות מהפכנית. במדינות רבות באירופה (ובמידה כלשהי גם בישראל), הדיון על אודות משבר הפליטים מתארגן בשני מחנות: מימין הולך וגדל המחנה שתומך במגבלות חדשות על תנועה, בין במסגרת כוחות שיטור וחומות, ובין במסגרת הסכמי החזרה למיניהם. הרטוריקה שמאפיינת את המחנה הזה היא רטוריקה של הגנה על דרך החיים הנהוגה במקומותיו: ראוי להגביל כניסה של מהגרים, כולל פליטים, על מנת להגן על אורח החיים של הרוב התרבותי או הגזעי הנהוג במדינות אירופה מפני האסלאם ותרבויות אחרות, שאינן חיות על פי ערכים אירופיים בסיסיים. מי שניסח את הטענות האלה אולי בדרך המוצלחת והמשכנעת ביותר הוא דווקא החוקר הישראלי ליאב אורגד (Orgad 2015).

מנגד, משמאל, ישנו ציבור גדול ובעל משקל פוליטי ניכר שדורש ממדינות האיחוד לאמץ תגובה הומניטרית לפליטים. פירוש הדבר, בעיקר, להציל את הפליטים הרבים שטובעים בשנים האחרונות בים התיכון, אך גם להבטיח יחס מכובד לפליטים, למנוע מקרים של אלימות נגדם וכן למנוע את היחס המחפיר שלעתים הם חשופים לו בבתי הסוהר.

בדיונים אלו, דווקא הימין הוא שמבין את הפוטנציאל המהפכני של הפליטות. הימין מבין שכאשר מהגרים ופליטים מתקבלים כחברים חדשים בחברות החדשות שלהם, בסופו של דבר הם לא יסתפקו בקבלת הגנה מפני מוות ואלימות. בשלב הבא, הם יפתחו שאיפות פוליטיות ושאיפות דתיות, שמקצתן יאתגרו את התפיסות הבסיסיות של החברות הקיימות באירופה. לעומת זאת, השמאל ממשיך לדמיין את אוכלוסיית הפליטים והמהגרים כ״חיים חשופים״ – קרבנות אולטימטיביים הזקוקים למעשה של חסד. פוליטיקה מסוג זה, כתבה ארדנט בניתוח שלה את המהפכה הצרפתית (Arendt 1990), מבוססת על רחמים. הניסיון להאכיל את כל הפיות הרעבים סופו שיגרום לקריסה של ההבחנה בין הציבורי לפרטי, וקריסה זו תביא למיגור האפשרות של חיים פוליטיים. במצב כזה יהיו כולם במרדף מתמיד אחר מילוי הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם, ולא יהיה אפשר לשמר את החופש הנדרש כדי להשתתף בפוליטיקה.

על מנת להתגונן מפני אפשרות כזו, גם מי שמבקשים לבטא סולידריות עם פליטים ומהגרים צריכים להבין את מה שבימין האירופי הבינו מזמן: פליטים לעולם אינם ״חיים חשופים". כדי לפַנות להם מקום בחברות ״מפותחות״ אין די במירוק המצפון הנוקף בעקבות פרסומם הבלתי פוסק של תצלומי גופות בים התיכון. יש להכין להם מקום הן מבחינה תרבותית הן מבחינה פוליטית. יש לנקוט עמדה בנוגע למהפכה הגלובלית שהם מייצגים בתנועתם, ויש לחשוב מחדש על המושג החביב על הימין – ״דרך החיים שלנו״ – ככזה שבעצמו מחייב לפתוח פתח לדרכי חיים אחרות.

ממש כמו דיון שהתאבדה באמבטיה וכמו הילד ששחרר רק יד אחת, גם הפליטים הנכנסים לאירופה כיום מביאים אתם את הטענות המהפכניות שלהם. לדוגמה, ראו את התצלום שהפך לוויראלי, של הילד (איני יודע בדיוק מהיכן הוא) במחנה הפליטים היווני. פעילים רבים למען פליטים הביאו אותו כעדות ליחסה המביש של אירופה, שמשכנת את הפליטים במחנות בלתי ראויים למגורים, שורצי נחשים. לדעתי, התצלום הזה אינו רק תצלום של קרבן שנאלץ להשתכן במחנה פליטים שאינו ראוי למגורי אדם; זה גם תצלום של לוחם קטן, שאומר: ראו, אני לוחם חופש! ראו, לכדתי את הנחש!

צלם לא ידוע, 2015, ילד עם נחש

מהפכת הפליטים בישראל

בשנים האחרונות קטן מאוד מספר הפליטים והמהגרים מאפריקה הנכנסים לתחומה של ישראל. הסיבה לכך היא הצלחה של מודל ההרתעה הישראלי, שבריטניה (ומדינות אחרות) מפתחות גרסאות שלו בהתאמה לצורכיהן. לפי כל העדויות הרלוונטיות, מהגרים ופליטים שמבקשים להגיע למדינה ״מפותחת״ מאפריקה יודעים על החומה שהוקמה בדרום הארץ; הם יודעים על הכליאה שקרובי משפחתם וחבריהם שהגיעו לישראל חשופים אליה; ואולי חשוב מכך, הם יודעים על ההתעמרויות שספגו פליטים ומהגרים מאפריקה שעברו בסיני באמצעות מבריחים. כפי שדווח פעמים רבות, לא פעם חטפו המבריחים הפעילים בסיני פליטים ומהגרים ועינו אותם על מנת לזכות בתשלומי כופר מבני משפחותיהם.

עם זאת, גם בישראל עדיין לא הסתיים הפוטנציאל המהפכני של הפליטות. השאלה כעת היא כיצד, אם בכלל, ישולבו המהגרים והפליטים שכבר נמצאים זמן רב בארץ בחברה הישראלית, וכיצד, אם בכלל, יזכו יום אחד גם להשתתף בפוליטיקה הישראלית. הבנת הפוטנציאל המהפכני של הפליטות בישראל אינה יכולה להסתפק בהתנגדות לכליאת הפליטים, אלא צריכה להתמקד בשילוב החברתי, הכלכלי, התרבותי – ולבסוף גם הפוליטי, של הפליטים בישראל.

כמובן, ההתנגדות לכך עזה, ובין היתר, נובעת מהתפיסה הדמוגרפית של ישראל כמדינה יהודית. השתתפות במהפכת הפליטים פירושה התנגדות להיגיון הדמוגרפי הזה וגיבוש הבנה פלורליסטית של החברה הישראלית כחברה רב-תרבותית וצבעונית. הבנה כזו תסייע להתקדם לקראת פתרון הסוגיות הקשות ביותר של החברה הישראלית, הן בתוך הקהילות היהודיות השונות בישראל הן מחוצה להן.

ביבליוגרפיה

Agamben, G. .(1995)  We Refugees, .49 ,2 Retrived (2.11.2016).

http://www.faculty.umb.edu/gary_zabel/Courses/Phil%20108-08/We%20Refugee...

Arendt, H .(1943) .We Refugees.The menora journal, .1 Retrived (2.11.2016).
http://www-leland.stanford.edu/dept/DLCL/files/pdf/hannah_arendt_we_refu...

Arendt, H .(1990) .On Revolution .London: Penguin Books.

Mann, D. (2016). The Kitchen Kn fe: A Stab in the Eye of Domestic Enclosure. Retrived

(2.11.2016). http://differentskies.net/issues/articles/4/The-Kitchen-Knife.php

Orgad, L .(2015) .The Cultural Defense of Nation. Oxford: Oxford university press.

פילמוגרפיה

Sembene, O' .(1966) .La noire de...(black girl)'.

• 1. Mann, D. (2016). The Kitchen Knife: A Stab in the Eye of Domestic Enclosure. Retrived (2.11.2016). http://differentskies.net/issues/articles/4/The-Kitchen-Knife.php