צילום תחת אמצעי ניטור ומעקב

לורן קורנל (Cornell): לעתים קרובות מדברים על התצלומים בסדרות שלך Limit Telephotography ושמי הלילה האחרים(The Other Night Sky)  במושגים של "חשיפה" – של גילוי מידע מסווג או הענקת נראות לדברים שמסתתרים מתחת לאף (כמו נוכחותם של מל"טים מסווגים של ה-CIA בשמים). האם פעולת החשיפה היא מטרה בפני עצמה בעבודות שלך?

טרבור פייגלן (Paglen): יותר משאני עוסק ב"לחשוף" משהו, אני מתעסק בדימויים וביצירות אמנות שמביאים משהו לשדה החזותי, ואז, בתקווה, מסבכים את הנראות הזאת. במילים אחרות, אני מתעניין בדימויים שיכולים לסתור את עצמם באופן פרודוקטיבי, במובן זה שהם מעלים טענה חזותית מסוימת ואז מיד פונים לכיוון שונה לגמרי. לדוגמה, אני יכול לצלם שדה תעופה מסווג או אתר פיקוח ומעקב ולומר "זה אתר X, Y, Z וכו'", אבל סביר להניח שהדימוי יהיה בלגן מטושטש או שדה צבע או משהו לא-מוגדר מסוג זה. אני נוטה ליצור דימויים שאינם "מדברים את עצמם", שהתוכן או הרפרנסים שלהם אינם ברורים מאליהם. כלומר, במובן הזה, אני מתעניין בדיוק בדבר ההפוך מהמסורת התיעודית של צילום ויצירת דימויים, שלרוב נוטים לקשר אותה לפוליטיקה של חשיפה יותר מאשר לכל דבר אחר.

ל.ק.: מגמות שונות בתולדות האמנות עולות בעבודתך לסירוגין. כמה תצלומים פועלים על גבול המסורת האמריקנית של תיאורי נוף, שבה פנטזיות על אופקיהם החדשים והלא-מוכרים של האדמה והחלל ממופות על פני שטח טבעיים. אחרים, כמו מל"טים ללא כותרת (2010Untitled Drones ), קרובים יותר לשדות צבע מופשטים שממזגים בין נופים מעוררי תחושת פליאה של השמים וחרדות ופחדים שנסובים סביב פיקוח ומעקב. 

טרבור פייגלן, "חור מנעול 12-3"/"קריסטל משופר", לוויין ריגול אופטי ליד סקורפיו (ארה"ב 129), 2007. הדפס כרומוגני, 48X60 אינץ' (121.9X152.4 ס"מ). באדיבות האמן ומטרו פיקצ'רס

ט.פ.: אני בהחלט משחק הרבה עם סוגות היסטוריות, מצילום נופים מערבי לאקספרסיוניזם מופשט ומינימליזם. לרוב אני לוקח את ההיסטוריות של התחבולות האסתטיות האלה ומנסה למקם אותן ביחס של מתח כלפי הרגע ההיסטורי הנוכחי. כל מיני מסורות אינטלקטואליות ואסתטיות קשורות לצורות שונות. יש את ההיסטוריות של הנשגב, שקשורות לאמנים שונים זה מזה בצורה קיצונית כמו קספר דויד פרידריך, טימותי או'סליבן או ברנט ניומן, או סוגים של חירות שהייתי קושר לאמנים כמו קזימיר מלביץ' (Malevich), ג'קסון פולוק (Pollock), רוברט מוריס (Morris) או ג'יימס טורל (Turrell). אני מתעניין מאוד בהיסטוריות האלה ותמיד מנסה להתכתב אִתן ובה-בעת להכיר בכך שכל יצירת אמנות היא תוצר של הרגע ההיסטורי המסוים שלה (אני נהנה להתבונן בתערוכה של מרק רותקו כמו כולם, אבל אני לא משוכנע שהעולם עדיין נראה ככה). אז אני תמיד מנסה לעבוד לאורך מה שאני מכנה "ציר היסטורי", שקשור לאופן שבו איך שהעולם "נראה עכשיו" מתייחס למסורות שונות בתולדות האמנות (כלומר, האם התבוננות במל"ט במאה העשרים ואחת מקבילה באופן כלשהו לטרנר המתבונן במסילת רכבת במאה התשע-עשרה?).

בעבודה אני נוטה להיות מחויב לעמימות או להפשטה כלשהי, אבל אני לא מעוניין בעמימות לשם עמימות גרידא (בשלב זה בתולדות האמנות, עמימות לשם עמימות נראית ריקאציונרית במיוחד). אבל נראה לי נכון שעמימות, כחלק מיצירת האמנות, כשמציבים אותה ביחסי מתח עם חלקים אחרים ביצירת האמנות (פרפורמטיביים, רפרנציאליים וכו') יכולה לתרום לפיתוח "דרכי התבוננות" או אוצר מילים תרבותי פרודוקטיביים שבאמצעותם אפשר להבין את הרגע ההיסטורי.

ל.ק.: בוא נחזור לרעיון הזה של להביא חפצים שעל פי רוב היו לגמרי בלתי נראים – כמו מרכזי נתונים או מל"טים – לתוך השדה הייצוגי שלנו. מה שאתה מתאר בעבודה שלך מערער את התפיסות של ידע דיגיטלי. מטפורות חדשות כמו "הענן" מסוות את המציאות של חוות נתונים, כלומר, את ההיבט הפיזי של אחסון; ומטפורות ותיקות יותר כמו "הרשת הכלל עולמית" (World Wide Web), אותתו על חברה גלובלית מקושרת שיצרה דימוי של השטחת ההבדל התרבותי וההיררכיה. על ידי הצגה ברורה של המציאות החומרית של הטכנולוגיות הדיגיטליות, העבודה שלך מעוררת מטפורות חדשות שבאמצעותן אפשר להבין את מורכבותן.

ט.פ.: במהלך השנה האחרונה, השקעתי זמן רב בניסיון ללמוד איך "לראות" תשתיות טלקומוניקציה כמו האינטרנט. באופן אינטואיטיבי, "האינטרנט"1 נראה כמו מרחב לימינלי, סוג של שום-מקום מופשט שנמצא בכל מקום, לכאורה, מרחב של תרבות טהורה. אבל, טכנולוגיות ורשתות טלקומוניקציה נוצרות מדברים פיזיים, ממש כמו כל דבר אחר. "האינטרנט" עשוי מכבלים אופטיים תת-ימיים, תחנות נחיתה, מגברים, מתגים, נקודות חילופין, לווייני תקשורת, וכן הלאה. אני מתעניין ב"תשתית של התחושה" (אם להשתמש בביטוי של הגאוגרף קלייטון רוסאטי [Rosati]) מצד אחד בפני עצמה, אבל מצד אחר גם משום שאני חושב שהרבה מהמטפורות שבהן אנו משתמשים כמו "הענן" או אפילו רעיונות כמו "חופש אינטרנטי" הם אידאולוגיים מאוד ומטעים להפליא. אז, עבורי, ההתרוצצות מסביב לעולם וההתבוננות בתשתיות האלה שינו מאוד את האופן שבו אני חושב על "האינטרנט", ואני מקווה שחלק מהעבודה שלי יכול לעזור להביא לסוג שונה של אוצר מילים תרבותי שבו נוכל להשתמש על מנת להבין מה זה "האינטרנט" – תנאי מקדים אם אנחנו רוצים להחיל עליו איזשהו פיקוח שיהיה אפילו טיפה דמוקרטי.

עבדתי קצת סביב השאלה הזאת של תשתית – שוב, בהתמקדות מיוחדת בהיבט של פיקוח ומעקב – עם דימויים של מרכז הנתונים של ה-NSA [הסוכנות לביטחון לאומי] ביוטה, בעבודה They Watch the Moon של אתר של הNSA- ליד שוגר גרוב שבווירג'יניה המערבית; וכמובן, גם חלק גדול מהעבודה שעשיתי על לוויינים מסווגים. ממש נכנסתי לחומרים האלה אחרי שלורה פויטרס (Poitras) ביקשה ממני לעבוד ברצינות על יצירת דימויים של תשתיות מעקב ופיקוח המוני לסרטה הבא, אזרח מספר 4 (Citizenfour).2

ל.ק.: צילמת מרכזי נתונים של ממשלת ארצות הברית עבור סרטה של פויטרס, נכון? תוכל לתאר את התהליך של איתורם, איך השגת גישה לאתרים ועל ההחלטה איך למסגר אותם? כיצד ביטאת את הממדים והארכיטקטורה שלהם והדרכים שבהן הם אפופים בחשאיות, מחוקים, פשוטו כמשמעו, מהמפות הקיימות?

טרבור פייגלן, "פלוגה 3", מרכז לטיסות ניסוי של חיל האוויר מס' 2, אגם גרום, נבדה, מרחק כ-26 מיל, 2008. הדפס כרומוגני, 50X40 אינץ' (127X101.6 ס"מ). באדיבות האמן ומטרו פיקצ'רס

ט.פ.: עבור הפרויקט, המשימה הייתה לצלם חלקים שונים של תשתית המעקב של ה-NSA. כמה מהמקומות שצילמתי היו צפויים למדי, כמו מרכז הנתונים העצום ביוטה (שגם לורה וגם אני צילמנו בעבר) ובסיסי NSA ידועים כמו הבסיס ליד הארוגייט בבריטניה, ומתקן מטה התקשורת הממשלתית בביוד שבדרום מזרח אנגליה.3 מקומות אחרים כללו מתקני NSA שאת חשיבותם לא הבנו לפני שעבדנו עם מסמכי סנודן. דוגמה טובה לכך היא "מתחם דאגר" שליד פרנקפורט, גרמניה, שממנו פעלו רבים מהאנשים שאחראים ל"מבצעי גישה מותאמת אישית" של ה-NSA. אבל אתרים אחרים היו פחות מובנים מאליהם. צילמתי כמה נופים ימיים בנקודות שבהן הכבלים האופטיים חוצי האוקיינוס שה-NSA שצותתו להם עולים ליבשה, וגם את תחנות הנחיתה שלהם בבריטניה, גרמניה ובכמה מקומות בארצות הברית. אז יש תמהיל די גדול של גישות שאימצתי, מצילום ממרחקים גדולים באמצעות טלסקופים לדברים כמו צילום נופי ים רחבי ידיים ומופשטים, שבהם לא מופיעה בפריים עדות חזותית למה שאני מנסה לתת לו "דימוי" (כמובן, זו אסטרטגיה שאני מאמץ לעתים קרובות). באופן כללי, הגישה הייתה לצלם סוגים מוכרים לכאורה של נופים ולעשות להם הזרה, או לנסות לחקוק משמעויות שונות בנופים שבדרך כלל לא היינו מקדישים להם תשומת לב.

ל.ק.: מעבר לתשתית לאחסון וניהול  נתונים, אתה גם מתעניין כבר זמן רב בסיבוך הטענות שתרבות מקוונת ותקשורת דיגיטלית הן לחלוטין "פתוחות" או "חופשיות".

ט.פ.: החוויה שלנו של "האינטרנט" לגמרי אינה תואמת למה שקורה במציאות, וזה מקור למיסטיפיקציה מדהימה. "האינטרנט" יוצר את התחושה שהוא חופשי מאוד; אנו מרגישים שאנחנו יכולים לבחון איזה רעיונות, דימויים או תשוקות שאנו רוצים בלי לחשוש מפעולת תגמול או נידוי. אנו מרגישים שאנו יכולים להיות אדם אחד היום, ואדם אחר מחר, ושאנו יכולים לנסות אישיות חדשה ביום שלמחרת. מהחוויה הבלתי אמצעית שלנו בשימוש  ב"אינטרנט" יהיה קשה מאוד להסיק את העובדה שזו גם פלטפורמת מעקב ופיקוח בעלת כוח, טווח ואחזור עצומים – שגורמת למערכת המלשינים ותיקי המידע של השטאזי להיראות ציורית ומקסימה בהשוואה. ככזה, "האינטרנט" הוא כלי למיזוג לא נתפס ממש של כוח ממשלתי שטרם נראה כמותו. מנקודת המבט של כלכלה פוליטית, ההיבט התאגידי של מעקב "אינטרנטי" תומך בהתמחויות קטנות עוד יותר של הון, בין שזו הגדלת הפרודוקטיביות על ידי מיקרו-ניהול של עובדים, או הפקת מקסימום רווחים מצד הקונה על ידי נגיעה בתחומים אינטימיים יותר ויותר של חיינו והפיכתם לכלים ליצירת רווחים (האם בעוד כמה שנים ישתמשו חברות הביטוח במידע שמספק ה"מקרר החכם" שלי כדי לשנות את הפרמיה שלי בכל חודש על פי כמות הג'אנק פוד שנמצאת במקרר שלי?).
המובן השני הזה, של מה ש"קורה בפועל" כשאתה משתמש "באינטרנט", הוא משהו שאני עובד עליו די הרבה עם ג'ייקוב אפלבאום (Appelbaum) מפרויקט TOR. 4 אחד הפרויקטים שאנחנו עובדים עליו כרוך במה שאנו מכנים קוביות אוטונומיה (Autonomy Cubes), פסלים מינימליסטיים שמספקים אינטרנט אלחוטי פתוח, שמנותב דרך תשתית האנונימיות של TOR. אנשים יכולים להתחבר לפסלים שלנו באמצעות הטלפונים או המחשבים שלהם, ולגלוש באנונימיות גדולה בהרבה מגלישה "עירומה", ללא הגנה של הצפנה או תוכנה שמעלה את רמת הפרטיות. יתרה מזאת, הפסלים גם פועלים כממסרי TOR, כך שהמוזאונים והגלריות שמציגים אותם הופכים ממש לחלק מהרשת של TOR. מן הסתם, הקוביות האלה חבות חוב גדול לפיסול מינימליסטי ופוסט-מינימליסטי, ואפשר לשרטט קו ישר מהן ליצירת אמנות כמו קוביות ההתעבות – Condensation Cubes (1963-1965) של הנס האקה (Haacke).
בשתי "משפחות" עבודה אלו, כלומר, העבודה על הניסיון לראות את התשתיות של המעקב (כמו בסרט של פויטרס ובדימויים ומיצבים שקשורים לזה) ושיתופי הפעולה עם אפלבאום, אני מנסה לדמיין מחדש מה עשויה להיות החלופה למודל שיש לנו כרגע, של האינטרנט-ככלי-מעקב-המוני. במסגרת זו ניכר גם רצון לדה-מיסטיפיקציה ולביטול של כמה מהמטפורות שבהן אנו משתמשים להבנת תשתיות טלקומוניקציה ושל "האינטרנט".

טרבור פייגלן, בסיס מעקב של הסוכנות לביטחון לאומי, ביוד, קורנוול, בריטניה, 2014. הדפס כרומוגני, 48X64 אינץ' (121.9X162.6 ס"מ). באדיבות האמן ומטרו פיקצ'רס

ל.ק.: קוביות אוטונומיה מסמלות רשת שקופה יותר ונתונה לפיקוח עצמי, מכיוון שהן מציגות לוחות שנאי מחוץ למארז הרגיל שלהם, שנתונים במקום זה בקוביית פלקסיגלס. הן נראות נייחות לחלוטין, ועם זאת הן מכילות פונקציה פעילה מכיוון שהן מחברות את המוזאון לרשת TOR. הן משמשות לחשיפת חומרת המערכת הבסיסית, ועם זאת, הן נותרות חתומות לגמרי בפני מי שאינו מתכנת. תוכל לתאר את החומרים ששימשו אתכם וכיצד הם פועלים?

ט.פ.: בשלב זה אנו עורכים ניסיונות בכמה גרסאות. הגרסה שאנו מציגים במוזאונים היא קוביית אקריליק עבה ובתוכה ארבעה לוחות אם: שני לוחות מסוג Novena, שהם חומרת קוד פתוח שמייצר אנדרו "באני" האונג, ושני לוחות שחורים מסוג BeagleBone, נוסף על ארבעה כרטיסי WiFi. כל לוח מריץ את חבילת המערכת של TOR, כשלוחות ה-Novena יוצרים ממסרTOR  (אנו מתכננים להריץ גם כמה נקודות יציאה). הפסל יוצר נקודת גישה פתוחה ל-WiFi במוזאון או בגלריה, שפתוחה לכל אחד ומנתבת את כל התעבורה דרך רשת TOR, כדי לשמור על האנונימיות של גלישת המשתמשים. בנוסף, הפסל הוא ממסר, כך שהוא גם מנתב תעבורה של משתמשים אחרים ברחבי העולם שהופכת לאנונימית. ארבעת הלוחות הם שם בעיקר בשביל העודפות. כשהתחלנו את הפרויקט, התעקשתי שאם אנחנו הולכים ליצור עבודת אמנות שכרוכה במחשבים וטלקומוניקציה, היא צריכה להיות יציבה ואמינה. בהיותה כזו, כדי לגרום לכל הדבר לעבוד, אתה רק צריך להתחבר למקור חשמל ולחיבור אתרנט. הפסל עושה את כל השאר בעצמו. 

טרבור פייגלן, קוביית אוטונומיה, 2014. בשיתוף ג'ייקוב אפלבאום; אקריליק, לוח אם ותוכנת Tor. מראה הצבה, "עולם חדש חכם", קונסטהאלה דיסלדורף, 2014. באדיבות קונסטהאלה דיסלדורף

ל.ק.: נראה שקוביות אוטונומיה מנווטות את המסורת של הביקורת הממסדית לטריטוריה חדשה על ידי רתימת מוסד האמנות לאינטרנט באופן ממשי, או ליתר דיוק, לחלק מרשת TOR. אתה מציב מערכת אחת ממש מעל לספֵרה של האחרת. מהי המשמעות של הפיכת מוזאון או חלל אמנות לאתר מעין זה?

ט.פ.: העבודה היא במישרין ובמודע תרומה לשרשרת הביקורת הממסדית באמנות העכשווית. אבל בדרך כלשהי, זה לא באמת פרויקט ביקורתי במובן המסורתי. במקום ביקורת ממסדית בסגנון של הנס האקה או אנדרה פרייזק, העבודה עוזרת (בדרך צנועה מאוד) למוסד להיות אזרחי ודמוקרטי יותר על ידי הפיכתו, פשוטו כמשמעו, לחלק מתשתית תקשורת שמעוצבת להתנגד למעקב ופיקוח ממשלתי ותאגידי. כמו כל התשתיות, מוזאונים הם דברים שעברו פוליטיזציה. להצביע על כך אינה המטרה של הפרויקט שלי ושל ג'ייקוב, אלא נקודת המוצא שלנו: מבחינתנו, הפוליטיות של התשתיות היא עובדה נתונה. אנחנו מנסים להביא את הפוליטיקה של התשתית הזאת לכיוון של דמוקרטיה ושל מודעות אזרחית.

ל.ק.: לסיכום, אבקש ממך להיזכר בתקופה שהאנתולוגיה הזאת מכסה בהקשר של העבודה שלך (Cornell & Halter 2015). בעשור האחרון התחזקו מאוד החששות בארצות הברית וברחבי העולם בנוגע למעקב לאומי, בייחוד בנוגע להיקפו ולהתאמה האישית שלו. אתה חוקר ונותן נראות למידע חסוי – או, במילותיה של רבקה סולניט (Solnit) ל"פערים בשדה הראייה הדמוקרטי שלנו" – לפחות מאז הפיגוע בתאומים. אני מתארת לעצמי שלפרויקטים המוקדמים שלך כמו מעקב אחר מטוסי העינויים (Tracking the Torture Planes), שהתמקדו במטוסי ה-CIA ששימשו להסגרה חריגה, היה קהל מצומצם יותר מהקהל שיש לעבודותיך היום. האם אתה מרגיש שזו הסיבה לכך שנמצא לעבודתך קהל רחב יותר? ואיך, אם בכלל, השפיעה המרכזיות של מעקב ופיקוח בחיי היום-יום על עבודתך?

ט.פ.: העבודה עם החומרים האלה לאורך זמן רב חידדה מאוד את האופן שבו ההיסטוריה (לפחות לאחרונה) נעה במעגלים דמויי בצל, כשכל שכבה מאמצת את קווי המתאר של קודמתה. דברים כמו מלחמות מל"טים הם צאצאים ישירים של תכנית ההסגרות. בזמן שעבדתי על תכנית ההסגרה בתחילת שנות האלפיים, תהיתי לעצמי למה ה-CIA מתאמץ כל כך ללכוד אנשים ולחקור אותם, ולבנות את המוסדות הדי-גלויים והמרשיעים מאוד לניהול התכנית הזאת (מפרץ גואנטנמו, בור המלח וכו'); חשבתי, האם לא יהיה להם קל יותר פשוט להרוג את האנשים האלה? וזה בדיוק מה שקרה במלחמות המל"טים. במקום ללכוד ולחקור אנשים, עכשיו הם פשוט מתנקשים בהם באמצעות רובוטים. אנחנו רואים דינמיקה דומה בתכניות המעקב והחיפוש ההמוני של ה-NSA, שהופכות פומביות ו"חוקיות" יותר ויותר דרך חוקים כמו התיקון לחוק FISA (חוק לענייני מודיעין ומעקב זרים) משנת 2008.

אני חושב שדינמיקה זו משתקפת בעניין הציבורי בעבודה שלי. אני זוכר שכשאובמה נכנס לתפקידו, אנשים רבים אמרו לי שהקריירה שלי גמורה כי חלק גדול כל כך ממה שבחנתי היה ייחודי ל"מלחמה בטרור" של עידן בוש. אבל כתבתי דוקטורט על ההיסטוריה וגאוגרפיה של החשאיות האמריקנית, אז הבנתי שמה שדיק צ'ייני כינה "הצד האפל" של המדיניות האמריקנית לא היה משהו שבוש ושות' המציאו, וזה לא עמד להיעלם לשום מקום בזמן הקרוב. אני חושב שאפשר להסתכל על כל רגע בהיסטוריה האמריקנית אחרי המלחמה ולמצוא "הדים" של המצב הנוכחי, בין שמדובר בדברים כמו הפרויקטים MINARET ו-SHAMROCK של ה-NSA בשנות השישים של המאה העשרים; ההתנקשות בסלבדור איינדה בשנות השבעים; איראן-קונטרס והמלחמות החשאיות באפגניסטן, במרכז אפריקה ובמרכז אמריקה בשנות השמונים או ניצני "המלחמה בטרור" בשנות השמונים והתשעים. עם זאת, אף על פי שהיסטוריה יכולה להדהד, היא אינה חוזרת על עצמה, וחשוב לשים לב וללמוד איך "לראות" את האפיונים המיוחדים של הרגע ההיסטורי שבו אתה מוצא את עצמך. אני חושב שבסופו של דבר, זו העבודה שלי כאמן.

מאנגלית: מאיה שמעוני

הריאיון נערך בהתכתבות בדואר אלקטרוני בקיץ 2014.  

ביבליוגרפיה

Cornell, L., & Halter, E. (Eds.) (2015). Mass Effect: Art and Internet in the Twenty-First Century. London & Cambridge, Mass: The MIT Press.

• 1. רישום "האינטרנט" במרכאות הוא מוסכמה שאני שואל מיבגני מורוזוב, שמציין שהרעיון של "האינטרנט" אינו מדויק, "רווח ומשולל כל משמעות אמתית" באופן חריג (44). ראו: Morozov, E. (2013). To Save Everything, Click Here. New York: Public Affairs.
• 2. אזרח מספר 4 (Citizenfour) תיעד את ימיה הראשונים של פרשת אדוארד סנודן, שהדליף לתקשורת מידע על היקף המעקב של ה-NSA אחר מיליוני אזרחים אמריקנים וזרים, ועל אופיו של מעקב זה. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2014 וזכה בפרסים רבים, בהם פרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר (הערת המתרגמת).
• 3. מטה התקשורת הממשלתית (GCHQ) הוא סוכנות הביון הבריטית האחראית למודיעין בנוגע למידע על אותות תקשורת (הערת המתרגמת).
• 4. אפלבאום הוא עיתונאי, אמן והאקר אמריקאי ואחת הדמויות הבולטות בין מפתחי פרויקט TOR שמאפשר גלישה אנונימית ברשת האינטרנט. (הערת המתרגמת)