בין גדרות

במדבר בדרום הארץ יש כלא. זה כלא ולא-כלא. 'חולות' הוא מתקן כליאה פתוח שהמוחזקים בו יכולים לצאת ממנו בין ספירות הנוכחות. אבל אין להם לאן ללכת. אסור להם לעבוד ומסביב, כאמור, מדבר.

האנשים שכלואים בכלא הזה אינם פושעים. הם מבקשי מקלט שחצו את הגבול לישראל מבלי לבקש רשות במנוסה מהזוועות שמתחוללות בארצותיהם. מאפריקה.

יש ליד הכלא האנגר צבאי נטוש. פעם בשבוע מגיעים שלושה ישראלים ומקיימים בהאנגר הזה סדנת תיאטרון עם מבקשי מקלט שמוחזקים בכלא הזה.

לכל מבקש מקלט כזה יש סיפור. מה הוביל אותו לברוח מארצו, להשאיר את משפחתו מאחור ולחפש מקום אחר לחיות בו עד יעבור זעם. רובם של האנשים האלה נמצאים במנוסה כבר קרוב לעשר שנים. לרובם אין פה משפחה, אין מגורי קבע, אין מעמד אזרחי שמעגן את שהותם ביננו. ישראל לא רוצה בהם ומסרבת להכיר בהם כפליטים בהתאם לאמנת האו" ם לפליטים.

בסדנת התיאטרון הם פורשים, כל אחד בזמנו ובדרכו, את סיפור בריחתם מארצותיהם ואת קורותיהם בארץ שאליה הגיעו ושאינה חפצה בנוכחותם. הם גם ממחיזים את הסיפורים שלהם. משחקים את כל התפקידים, של הטובים והרעים, של הלבנים והשחורים.

צגאי נגש שאל את מפקדיו מה קרה לשרים אריתריאים שנעלמו וחברו הטוב הציל אותו מהיעלמות בנסיבות דומות. עווט אשבר סרב להיות עובד בכפייה במסווה של שרות לאומי בשרות הדיקטטור ששולט באריתריאה. חסן שאקור ברח מדרפור אחרי שהתברר לו שאימו ואחותו נרצחו על ידי כוחות הממשלה הסודאנית. יונתן אסטיפאנוס עבר את הגבול ממצרים לישראל שלוש פעמים במשך חמישה ימים. בכל פעם החזירו אותו החיילים לצד השני. לבסוף מצא את עצמו בכלא הישראלי וכך ניצלו חייו. נורלדין מוסא מונה למנהל הקונדיטוריה של המלון בים המלח בו עבד אך מנהל המלון לא הצליח להציל אותו מכליאה לזמן בלתי ידוע במתקן הכליאה 'חולות' במדבר.

בסדנה, בתיאטרון, כל אחד מהם יכול לשחק את תפקידו של חברו. הם מכירים לעומק את הפליטות, את הרדיפה, הבריחה והקריעה מכל מה שהיה להם. הסיפור של אחד הוא בסופו של דבר הסיפור הגנרי של כולם. ויש את השותפים הישראלים. אזרחים שהמעמד שלהם בארץ מוגן ולא מאוים. חלקם דור שלישי לניצולי שואה. גם הם צריכים לשחק תפקידים של מי שאינם הם עצמם. האם הם יכולים לשים את עצמם בנעלי הפליט? האם הזכרון של היות פליט עדיין נוכח אצלם?