המסע מסוריה
נדירה היא פלסטינית בת 76 המרותקת לכיסא גלגלים. ב-1948, כמו מאות אלפי פלסטינים, נאלצה נדירה לעזוב את עיר הולדתה נצרת ולברוח למחנה הפליטים ירמוך בדמשק, סוריה. במצב הזמני הקבוע הזה בילתה את חייה, גידלה משפחה, עבדה ואיכשהו הצליחה להקים בית. ב-2014, כמו מיליוני אנשים החיים בסוריה, נדירה נאלצה לעזוב את ביתה פעם נוספת בעקבות גל האלימות ששטף את דמשק, כשדעאש, ג'בהת אל נוסרה וכוחותיו של אסד מתחרים ביניהם מי יהפוך את חיי האנשים בבירה לפחות נסבלים. אם כן, צריך לעזוב שוב, לעזוב את מה שהיה הבית, שוב.
בספטמבר 2015, הצטרפתי לנדירה ומשפחתה במסעם למחנה פליטים בווסל, ליד דורטמונד שבגרמניה. משפחתה של נדירה כוללת את בתה מונה, מורה בבית ספר, את חתנה יוסיף שעובד כפועל ונשוי לבתה שנשארה בטורקיה, ואת בנה מוהי שעובד כמרצה באוניברסיטה, אשתו ההרה מאוד, רימאן, ובנם הקטן קינן. משיחותינו הקודמות, כבר ידעתי לא מעט עליהם ועל סיפורם. לאחרונה שמעתי על הניסיון הראשון שלהם לצלוח את המסע הזה על אחת מסירות הגומי המסוכנות, במהלכו נאלצו לנטוש את הסירה בלב ים בסמוך לגבול היווני.
ב-4 בספטמבר, המשפחה יצאה שוב למסע למקום ביטחה. הפעם, מוהי נאלץ לעזוב מאחור את אשתו רימאן ובנם קינן (ואכן, רימאן ילדה תינוקת יפהפייה, יסמין, כמה ימים אחרי שיצאנו למסע). פגשתי אותם בפעם הראשונה באי מיטילנה ביוון שלושה ימים לאחר שיצאו מטורקיה. לקראת חצות, לאחר חוסר ודאות מסוים אם נצליח בכלל לעלות עליה, המעבורת הפליגה. הגענו לאתונה בצהרי היום למחרת ועלינו על אוטובוס שארגנו מבריחים. הלכנו בשדה בחושך מוחלט לאורך שבעה קילומטרים, נאבקים למצוא את דרכנו ודוחפים את נדירה בכיסא הגלגלים שלה, עד שהגענו לגבול המקדוני. בכל אותה עת, חוויתי כעס, תשישות, חוסר אונים. ניסיתי להתגבר עליהם ולחשוב במקום זאת איך אוכל להביא תועלת, לשרוד את המסע אל יעדנו – לעזור בניווט הדרך בחשיכה, לדאוג לתקשורת בין ההולכים בראש והמאסף, לנסות לא להתייאש. לפעמים שרנו שירים שכולנו מכירים מהבית.
הובלנו לרכבת צפופה וקרה, ומתנדבים מהצלב האדום חילקו לנו מעט מזון ומים. שינה לא הייתה אופציה, ותמשיך לא להיות אופציה בימים הקרובים. הרכבת הביאה אותנו לגבול הסרבי משם המשכנו מספר קילומטרים ברגל, עד ששוב מצאנו את עצמנו מול כוחות משטרה. המשטרה עיכבה אותנו במחנה קטן למשך יותר לשבע שעות על מנת לקחת את טביעות האצבעות שלנו ולהנפיק ניירת, שבה רשמו לא נכון את תאריך הלידה שלי. כששאלתי, נאמר לי שזה לא ממש משנה. משם היינו צריכים לעלות על אוטובוס לבלגרד ואז על אוטובוס נוסף שייקח אותנו להונגריה. בגבול ההונגרי הוחזקנו עוד שלושה ימים נוספים במחנה של המשטרה. התנאים במחנה היו נוראיים: מזג האוויר היה קר, האוהלים מלאי החורים לא סיפקו כל הגנה מהגשם והמזון המועט היה בחלקו פג תוקף ובאיכות כה גרועה, עד שגרם לאנשים לחלות בהרעלת מזון. החוויות המפרכות שעברנו בימים ובלילות האחרונים רק הוסיפו לתשישות. נדירה בכתה הרבה. בגלל ההשפלה, בגלל הנסיבות האיומות, בגלל כל הדרכים השונות שבהן זכתה ליחס מזעזע, ובגלל המזון שלא יכלה לאכול בגין מחלת הסוכרת שלה.
המסע שלנו הגיע לסיומו הזמני בדורטמונד. עכשיו אנחנו נמצאים במקלט לא רחוק מהעיר עם עוד 360 איש. במבנה נטוש ששייך לתאגיד גדול כלשהו, שאותו אנשי הצלב האדום הכינו לקראת הגעתנו תוך 48 שעות. אני שוהה באותו חדר עם נדירה ומשפחתה. כמו במהלך המסע, אני חלק ממשפחתם, ואנחנו משתדלים לא להיפרד. התפקיד שלי כאמן שמתעד את מסעם הוא רק היבט אחד של השהות שלי שם ועמם. במקביל אני גם חאלד, ומנסה ככל יכולתי לתמוך בהם ובפליטים האחרים במציאתם דרכם ולהגן עליהם ממבריחים שמבקשים לנצל את מצוקתם.
למרות תחושת ההקלה של ההגעה למקום בטוח, לאחר שסיים להתפלל את תפילות העיד התמלאו עיניו של מוהי דמעות: מתי ואיך יוכל להתאחד עם אשתו וילדיו? נדירה זכתה לבסוף למספר ימי מנוחה וטיפול בבית חולים ומצבה הולך ומשתפר מיום ליום. עכשיו, כשהיא שוב פליטה, היא נושאת עיניים אל ביתה הזמני החדש, עייפה, מלאת תקווה, מלאת שאלות...
חאלד ג'רר, וסל
26 בספטמבר, 2015
חאלד ג'רר
חאלד ג'רר (חי ופועל בפלסטין) הוא אמן שחוקר ייצוגי כוח תוך חתירה תחת קודים וסמלים, לצד מושגים כמו הגדרה עצמית, לגיטימיות, נרטיב היסטורי, סמכות פוליטית ובראש ובראשונה – חירות. במיצג מדינת פלסטין, ג'רר מבקש להטביע חותמת מזויפת של מדינת פלסטין בדרכונם של עוברי אורח. בפעולה פרפורמטיבית זו ג'רר מותח את גבולות תפקידו כאמן באמצעות הכרזה על קיום מדינה שאינה קיימת, וקורא תיגר על גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים על ידי יצירת סמל. זהו קמפיין מידע שמבוסס על התנגדות לא אלימה: אלו שמסכימים להחתמת דרכונם בחותמת, מסכימים, במשתמע, לתמוך ולהכיר בצורך בשינוי באסטרטגיות הגיאופוליטיות בעולם. במקביל, סדרת בולי דואר שיצר ג'רר, הנושאים את לוגו מדינת פלסטין – הצופית הפלסטינית – נמצאים כיום בשימוש במספר מדינות אירופיות (הדואר הגרמני הדפיס כ-29,000 עותקים לרגל הביאנלה של ברלין).
עבודתו של ג'רר עוסקת בסוגיות חשובות הכרוכות באמנות כ"מקום" שבכוחו לתמוך בפעילויות שלא יכולות להתרחש במקום אחר, ובוחנת את האופן שבו אמנות משפיעה על פוליטיקה. אמנות משמשת כמרחב שמאפשר לנו להאמין בחופש לחשוב מחוץ לקופסה: מרחבים של חשיבה עצמאית שמסוגלת לדמיין את האפשרי. המרחב שמציע ג'רר הוא לפיכך שיטה להגשמת מציאות חלופית אפשרית של התנגדות לכיבוש. בסופו של דבר, בפרויקט שלו ג'רר עוסק באפשרות של יצירת דיאלוג פוליטי.