על חורבותיו של הארכיון הקולוניאלי

 

חלק א' - לקראת ארכיון דה קולוניאלי – רונה סלע
הקדמה
ארכיון הפליטות או: לשקם את הארכיון האבוד

מהו ארכיון המוקדש לנושא הפליטות? המחשבה הראשונית מעלה על הדעת ארכיון לקטני שמאגד דימויים מרגע שהאדם הפך לפליט, על ייצוגיהם ושכבות הידע האצורות בהם. זה ארכיון המתאר את השבר שחוו אדם/עַם/קבוצות של עמים, בעקבות המעבר הקיצוני מחיים עצמאיים בקהילה ובמרחב משפחתי ותרבותי מוגן, למצב של עקירה, חיי נדודים ואובדן החוסן הכלכלי והנפשי. הארכיון מתחיל במסע הפליטות וממשיך בחיים של תלות במדינת לאום אחרת – במחנות פליטים צפופים ונטולי תנאים בסיסיים, באוהלים, בקור מקפיא עצמות בחורף וחום בלתי נסבל בקיץ, במצוקה ובחוסר-כול. רבים נשארים במצב זה לאורך זמן, לעתים – כל חייהם. הדימויים ברובם הם דימויי טראומה, החוצים את סף התודעה ומהווים איום סמוי על כל בן-אנוש, שמא ביום מן הימים הנסיבות ההיסטוריות עשויות להביא אותו למצב זה (סונטאג [2003] 2005). דימויי הפליטים באירופה מהעת האחרונה שבים ומעלים לתודעה את הפחד הקמאי הזה; בייחוד דימויים דוגמת התצלום המפורסם של איילן, הפעוט הכורדי בן השלוש מהעיר קובאני בסוריה, שגופתו נסחפה לחוף בטורקיה עם גופת אמו ואחיו בן החמש.

בניגוד לכך, המסה המובאת כאן היא פעולה. או קריאה לפעולה. היא מבקשת ליישם את האפשרות להבנות ארכיון דה-קולוניאלי מתוך הארכיונים הרשמיים הישראליים, ומתוך כך להרחיב את מושג הפליטות. היא יוצאת אמנם מהיבטים תאורטיים של מושג הארכיון, אבל בודקת את היתכנות הפעולה מבחינה מעשית וקונקרטית, מייצרת פעולה. היא מבקשת לשקם את הארכיון האבוד של הפליט, הארכיון שאבד עם אוצרותיו האחרים של הפליט – החומריים, הנפשיים ואלו הקשורים לזהותו האבודה.

זה מודל של ארכיון שמתחיל בנקודה אחרת בזמן – עוד בטרם מעשה הפליטות, בעת שהפליט עוד לא היה פליט. זה הזמן שהפליט עורג אליו: זמן של אוטופיה, זמן שלפני הטראומה, המצטייר כתקופת תום ואידיליות, תקופה של אחדות והומוגניות של הנוף והזהות האבודים (גרץ וח'לייפי 2006); זמן המהווה מקום מפלט רגשי מקשיי החיים העכשוויים, מהסבל והמצוקה; זמן קסום שנגזל, שנעשק, אך נותר ממשי בתודעה. ובמילותיו של אליאס ח'ורי: זה הזיכרון שהוגלה אל מחוץ למפה – הזמן של יונס, גיבור באב אלשמס, פליט משַׁעְבּ שגלה ללבנון והקים בה תאים פוליטיים וצבאיים "משרידי הגברים שחיפשו דרך לשוב לאדמתם" (ח'ורי 2002, עמ' 404), בעוד אשתו, ילדיו, אביו ואמו השתכנו בעל כורחם בבית של פליט אחר בדֵיר אלאסד. הוא עצמו מנוע מלשוב לאדמתו, ומונע על ידי החלום להחזיר את החיים לקדמותם.

זה גם הזמן של השד מרג'ארוש מסיפוריו של מאג'ד ח'מרה, שמבקש לשמר את הנכבה בזיכרון. ח'מרה כתב: "מי שסבור כי מתתי, טועה. הנני עומד בפניכם, זקוף קומה ומותניים על אף קומתי השדית הגמדית [...] [ו]מתרה בכם לבל תכתבו דברים נדושים בסיפור הנכבה כדי שלא יעמוד למיקח וממכר, לשינוי והשטחה או אולי מוצר סחיר. ראו הוזהרתם"1 או זמן חשבון הנפש שמחולל הטראומה נדרש אליו ושעליו מצביע מרזוק אלחלבי: "[...] שבכל פעם שמדובר באותו פצע, אירוע מכונן, הנכבה, וספיחיו, אני חש באותו חשבון פתוח ביני לבין מי שעדיין לא קיבל אחריות על מה שאירע".2 זה גם זמנם של הפליטים הפלסטינים שביקשו לשוב ולחיות בבתיהם, לחזור לאדמתם, לשדותיהם, לחייהם האורבניים או הכפריים, ונדרשו לבחינה דכאנית אם הם זכאים לשוב לחייהם הקודמים. הם הוגדרו על ידי המפעל הקולוניאלי "מסתננים", ודיוקנאותיהם קוטלגו בארכיון באופן שמזכיר את דגם התצלום המשטרתי או תצלומי פושעים.

דימוי מס' 1, צלמים לא ידועים, "תמונות של ערבים",  לא מתוארך (בסביבות 1950-1949), הארכיון לתולדות ההגנה. התצלומים נשמרו במקור בתיקי שירות הידיעות, שעסקו כנראה בפלסטינים שרצו לחזור לחיות בבתיהם ובאדמתם בארץ לאחר מלחמת 1948, ''מסתננים'' לפי הטרמינולוגיה הציונית. בגב תצלום 1308 נכתב: "חוסיין נאיף נסר אלדין מכפר דליית אלכרמל, קיבל 'רמז' מס' 2205". בגב תצלום מס' 13010 נכתב: "חוסיין עבדאללה עויש נכפר פרידיס, קיבל 'רמז, מס' 2213". המילה "רמז" היא שם קוד צבאי ל"מסתננים". תכולת התיקים אורגנה מחדש על-ידי הארכיון בשנות ה-90 של המאה ה-20. לא ידוע מה היה מבנה התיקים המקוריים והיקפם.

מודל זה של ארכיון עוקב לא רק אחר בני האנוש – הפליטים והיישובים טרם ובעת הפליטות, אלא גם אחר קורותיהם של היישובים, הבתים, הגנים והשדות הפלסטיניים אחרי העקירה. הוא מבקש לצרף את המידע על תקופת התום לעקבות בנוף, לגאוגרפיה שלאחר השבר. גם המתיישבים החדשים שיצאו לטייל בשרידי הכפרים או שוכנו על אדמת הבעלים המקוריים והשתקעו בבתיהם, בבגדיהם שאינם מותאמים לאקלים המקומי או בדרכי עבודתם הזרות לנוף, מדבררים את הטראומה הפלסטינית (Sela 2009).

אם כן, הכוונה היא להבנות מהארכיונים הקולוניאליים הישראליים ארכיון דה-קולוניאלי, שיהווה מקור ידע משמעותי עבור מי שהפך לפליט במולדתו או מחוצה לה. בבסיס כוונה זו עומדים נטרול התכנים הקולוניאליים והדכאניים של הארכיון הקולוניאלי ותיעולם לאפיק חדש שנוגד את מטרתם הראשונה ומחזיר אותם להיסטוריה הילידית-הפלסטינית. זאת ועוד, חומרי הארכיון מאפשרים ללמד על ההתיישבות הקולוניאלית ועל הטיהור האתני שחווה היליד. זה מסד נתונים חלופי, המבוסס על חומרים מארכיונו של הכובש, אך השימוש המחודש בחומרים אלו מאתגר את תמונת עולמו החד-צדדית. הוא יאפשר לספר על החיים האזרחיים הפלסטיניים לפני הנכבה, על הטרגדיה שחוותה האוכלוסייה הפלסטינית ועל עקבות הפליטות וההרס שנותרו מאחור, כאשר הכובש תפס חזקה ובעלות על רכושו של הפליט (ואוצרותיו התרבותיים) ומחק ממנו כל סממן לזהותו המקורית. כך חוזרים "החלומות בהקיץ שבלעו את חיי [של יונס]" (ח'ורי 2002, 411) ומתעוררות אותן רוחות רפאים שנשארו מאחור, שהפליט כמה לשוב אליהן.

כדי לפרק את הארכיון הקולוניאלי ולהבנות ממנו ארכיון בעל ערכים חדשים נדרש מהלך מקיף הכולל את כלל המידע הנמצא בארכיונים הישראליים של פלסטינים ועל אודות פלסטינים, המצונזר ונשלט על ידי מנגנון הניהול הקולוניאלי הארכיוני הישראלי, כפי שיפורט בהמשך. במאמר הנוכחי התמקדתי בהיבט אחד של הארכיון הדה-קולוניאלי – של הכפרים הפלסטינים שעברו טיהור אתני, שיושבו על ידי יהודים או עברו שינוי/מחיקה בעקבות הכיבוש הישראלי. לשם כך אספתי מידע מארכיונים ישראליים על כמה כפרים, שכמותם יהיו עוד רבים בארכיון הדה-קולוניאלי העתידי. מידע זה משקף לראשונה את המודל שאני מבקשת להקים ואת היקף החומר וחשיבותו. בד בבד הזמנתי חוקרים, יוצרים ואנשי רוח פלסטינים לכתוב על אודות הכפרים האלה.3 בכתיבתם הם חושפים מסה רגשית ונפשית שמרבית הישראלים מסרבים להיחשף אליה – מסה המבטאת את המשקעים הרב-דוריים העמוקים שחרצו הטיהור והפליטות בחברה הפלסטינית.

רוב הכותבים בחרו להתייחס לכפר השזור בהיסטוריה של משפחתם. לדוגמה, ד"ר מאג'ד ח'מרה כתב על כפר לאם. אמנם משפחתו לא באה מהכפר הזה, אלא רכשה בו קרקעות ומינתה את נציגיה לצורך ארגון, הנהלה, גביית מסים ותבואה. מקום זה נקשר בעושרה הכלכלי של המשפחה, והיא איבדה באחת את מקור רווחתה והפכה לפליטה חסרת-כול בארצה.4 מחמוד כיאל בחר באלבירווה היות ש"משפחתי, על שני ענפיה מצד האבא והאימא, היא מאותו הכפר. הוריי עצמם נולדו בכפר הזה. נוסף על כך, המשורר הפלסטיני החשוב מחמוד דרוויש מוצאו בכפר זה. כמו כן, הכפר הזה מעניין מבחינות רבות, בין השאר, בזכות מרקם האוכלוסייה שלו, הקרב שהתחולל בו במלחמת 1948 וכיו"ב. לכן כתבתי עליו כמה דברים בערבית, ומעניין אותי לראות את הדברים מנקודת מבט ישראלית".5 ח'אולה אבו-בקר כתבה על תרשיחא, המקום שבִתה קשרה בו את גורלה, ומרזוק אלחלבי, כתב שיר נוקב בשם "ביני לבינך!": "אתה מקים ערים מעל אדמתי, מחשיב את המקום לנדל"ן, פניך למאדים, מקפיד לשלוט בעניינים לפי מפות, ואני מציב את הזיכרון שלי כשאלה נוכחת ומבעיר לפתחך את חכמת ההיסטוריה".

הרעיון להקמת הארכיון הדה-קולוניאלי נולד לאחר הצגת התערוכה ופרסום הספר לעיון הציבור (2009), שעסק בביזת האוצרות הפלסטינים ובמידע המודיעיני – תיקי הכפרים, תצלומי האוויר, הסקירות הטקסטואליות והמידע על התושבים הפלסטינים שאספו הכוחות היהודיים על אודות הפלסטינים והכפרים הפלסטיניים למטרת כיבוש, שליטה ופיקוח. זה היה המידע הקוהרנטי והמקיף האחרון שנאסף על הכפרים. בעקבות התערוכה והספר קיבלתי פניות רבות מפליטים פלסטינים בארץ וברחבי העולם שביקשו לקבל מידע מהארכיונים הישראליים על כפרם או כפר הוריהם או סביהם וסבותיהם שנחרב, שנמחק או יושבו בו יהודים. המודל המוצע כאן מוקדש להם, ולהחזרת ההיסטוריה שהועלמה של היליד הפלסטיני למרחב הציבורי,6 ויצטרף למידע שנאסף על ידי חוקרים וגופים פלסטינים ובין-לאומיים, בעיקר בשלושת העשורים האחרונים (סלע 2007). לפיכך המאמר יסקור בקצרה מחקרים שעסקתי בהם בעבר, יוסיף עליהם היבטים חדשים ויבנה את המודל המוצע.

על חורבותיו של הארכיון הקולוניאלי

על חורבותיו של הארכיון הקולוניאלי הישראלי יוקם ארכיון דה-קולוניאלי,7 שיספר את סיפור האוכלוסייה שעברה תהליך של דיכוי ומחיקה אתנית ואת השליטה הקולוניאלית הציונית/ישראלית ומנגנוני הדיכוי המשוכללים שהפעילה, מהמחיקה הפיזית – הטיהור, הגירוש, ההתיישבות היהודית בכפרים הפלסטינים והפיכתו של העם לגולה, עקור מארצו, או המשטר הצבאי שהוחל על אלו שנשארו לחיות בפלסטין, "זרים בבית" כהגדרתו של רג'א שחאדה; דרך מחיקת ההיסטוריה והתרבות הפלסטינית באמצעות ביזת האוצרות הפלסטינים, צנזורה של כלל הארכיונים הפלסטיניים או חומרי תיעוד בעלי הקשר פלסטיני בארכיונים הישראליים, ובכללם חומרים מודיעיניים ואחרים, והפיכתם מוגבלים עיון; עד השליטה התודעתית באופן ייצוגו של היליד הפלסטיני וניווט המחקר/פרשנות של ההיסטוריה והתרבות הפלסטיניים באופן שתומך בהיסטוריה הרשמית הישראלית (סלע 2009; 2012; Sela 2017). לדוגמה, עד כה לא נפתחו חומרי הארכיון  מהטבח בדיר יאסין שמסר מאיר פעיל להגנה ב-1948. מדי פעם בפעם ישראל ממשיכה לחדש את הסיווג הביטחוני של החומר התיעודי. בעתירה שהוגשה לבג"ץ ב-2010 לפתיחת החומר, "שלושה דוחות, תיעוד מסוים וקבוצת תצלומים", קיבל בית המשפט את עמדת המדינה: "במיוחד חוששת הוועדה מן האפקט החזותי החמור, אשר עלול, לדעתה, לפגוע ביחסי החוץ של המדינה. אפקט זה מצוי בתצלומים מסוימים".8 החל מ-2012, ועל פי החלטת בית המשפט העליון, הם היו אמורים להיפתח לעיון הציבור. פנייתי מהתקופה האחרונה לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (להלן: ארכיון צה"ל) בבקשה לעיין בחומרים לוותה בהתנגדות. מנהלת הארכיון העבירה את הבקשה לגנז המדינה, אשר יידע אותי כי הנושא יידון בישיבה מיוחדת של ועדת שרים ייעודית בראשות השרה איילת שקד, שעוסקת בחומר ארכיוני מסווג, ועד אז החומר יישאר חסוי.9 למותר לציין כי החלטתם צפויה מראש. עם זאת, חומרי תיעוד הכוללים סקירה שנערכה ב-1944, תצלומים המתארים את ההכנה ללחימה בכפר, את הכיבוש, את הצבא אחרי הכיבוש בכפר ואת ההתיישבות היהודית בו לאחר שעבר טיהור אתני, נמצאים בארכיון לתולדות ההגנה (להלן: ארכיון ההגנה) ובארכיון צה"ל, ומאפשרים להרחיב את הידע על אודות ההיסטוריה של הכפר מנקודת מבט פלסטינית.

צלם לא ידוע, "דיר יאסין, היערכות לפעולה", 1948, ארכיון צהל ומערכת הביטחון

יהודה אייזנשטרק, "חיילים רצים לכיוון הכפר" (דיר יאסין), 1948, ארכיון צהל ומערכת הביטחון  

יהודה אייזנשטרק, " עזרה לדיר יאסין תפיסת עמדות", 13.4.1948, ארכיון צהל ומערכת הביטחון

יהודה אייזנשטרק,  "אכלוס גבעת שאול (דיר יאסין) על-ידי  פועלי אגודת ישראל",  1.6.1948, ארכיון צהל ומערכת הביטחון

 לפיכך, הארכיון הדה-קולוניאלי ירכז את חומריו של היליד בארכיונים הקולוניאליים, יצביע על הכוח – הפיזי והפרשני – שהופעל עליהם, ינקה אותם מהטייתם הקולוניאלית ויתמקד בהבניית פרשנות השונה מייעודם המקורי. הוא יחזירם להיסטוריה של היליד ויפתח דרך לבניית מסד נתונים חלופי ומרובד, השונה מתמונת העולם החד-צדדית שמאפיינת את הארכיונים הרשמיים. אם כן, ההצעה היא להפוך את הארכיון הקולוניאלי הישראלי, המסואב, המדכא והמוחק, לאתר של התנגדות, ולחלץ משכבותיו הגלויות והנסתרות ארכיון שתובע בחזרה את הייצוג החזותי של הנכבש – לא רק של החומרים עצמם אלא אף של אופני קריאתם. בעבר כבר דנתי מבחינה תאורטית בהצעה להקמתו של ארכיון דה-קולוניאלי הכולל הן את מכלול החומרים העוסקים בייצוג הפלסטיני בארכיונים הישראליים והן את האוצרות הבזוזים (שם). כמו כן, אף הצעתי לכמה גורמים להקים ארכיון דה-קולוניאלי המתמקד בכפרים שעברו טיהור אתני, שכאמור, הוא היבט אחד של הארכיון הדה-קולוניאלי, אך הצעה זו לא התממשה עד כה.10 ההצעה כללה שני חלקים: הראשון – ריכוז מקיף ככל שניתן של המידע הקיים בארכיונים ובמקורות הישראליים השונים, הטקסטואליים והחזותיים, על אודות היישובים הפלסטינים לפני ואחרי 1948; השני – פרשנות חדשה ודה-קולוניאלית של החומרים לפי תחומי מחקר שונים: גאוגרפיה, אדריכלות, היסטוריה (צבאית, חקלאית, אורבנית וכד'), סוציולוגיה, תרבות, פענוח תצלומי אוויר ועוד. כל אלו אמורים להניב פרשנויות חדשות של הממצאים ולמקמם בהקשר הילידי. המאמר משקף את הבסיס ההיסטורי והתאורטי של רעיון זה, אך בעיקר מוציא לפועל רעיון זה ומשקף את המודל המוצע.

ארכיון הכפרים שעברו טיהור אתני/תיעוד המפעל הקולוניאלי

מחקר מקיף על הכפרים שהיו קיימים לפני 1948 ועל אלו שעברו טיהור אתני כבר התפרסם (ראו: Khalidi 1992; Abu-Sittas 2004)11 ואולם פרויקטים אלו נסמכים כנראה רק במעט על מקורות ישראליים או יהודיים,12 והם מכילים מידע חזותי היסטורי מועט (למעט בתחום המפות). הארכיון הדה-קולוניאלי של הכפרים הפלסטיניים שעברו טיהור אתני יצטרף למקורות אלו וישים דגש על ההיבט החזותי בהתייחסות למאפיינים הקולוניאליים ולמנגנון השליטה הקולוניאלי שהפך כפרים פלסטינים לישראליים. הוא יאפשר פרישה רחבה של ידע מתחומים שונים אגב קריאתם ופרשנותם בהקשרים חדשים.

הארכיונים הישראליים מכילים כמה מקורות מידע עיקריים, חזותיים ברובם, בנוגע לכפרים הפלסטינים שעברו טיהור.

א. טרום הנכבה: הכנה למפעל הקולוניאלי

בארכיונים מידע רב על הכפרים הפלסטינים לפני 1948, ובעיקר חומרים מודיעיניים שנאספו למטרת כיבוש הכפרים, שליטה ופיקוח עליהם ועל תושביהם וכהכנה להתלקחות לאומית או למלחמה. פעילות מודיעינית זו, שנעשתה בידי סיירים, חיילים וטייסים יהודים, החלה בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים, הפכה ממוסדת ומאורגנת בשנות הארבעים גם בשטח הצילום וכללה את פרויקט "תיקי הכפרים", שכבר דנתי בו בהרחבה (סלע 2009; 2011;Sela 2013 [2011]),13 צילום מודיעיני מהאוויר של היישובים הפלסטיניים שנעשה על ידי טייסת הפלמ"ח מסוף 1946, שהיה במידה רבה חלק מתיקי הכפרים וסייע להכיר את השטח ולבנות מפות טופוגרפיות למטרות צבאיות עתידיות וכך אִפשר לשלוט על שטחים שלא הייתה דרך אחרת להגיע אליהם (שם) וכן הכנת "סקירות" מפורטות על אודות היישובים הפלסטינים (על ידי גוף שירות הידיעות של ההגנה (הש"י). הסקירות כללו מידע מקיף ומפורט על הכפרים ותושביהם: היסטורי, דמוגרפי ובכללו מבנה משפחות וחמולות, מידע אדריכלי, תחבורתי, חקלאי, צבאי, חברתי, חינוכי, כלכלי ומסחרי וגם מידע על הדרכים הראשיות המובילות לכפר, הטופוגרפיה של הכפר, משק המים וכד' (שם). בשונה מתיקי הכפרים, הכילו הסקירות גם מידע אזרחי רב ונתונים היסטוריים, חברתיים, דמוגרפיים וכלכליים (נוסף על מידע בעל אופי צבאי, גאוגרפי וטופוגרפי), והם מעוררים כיום לתחייה את רוחות הרפאים של החיים הפלסטינים על מרקמם הייחודי. על סמך מידע זה ניתן לדמיין את החיים החברתיים ואופיים – את הדינמיקה החברתית סביב המעיינות ומקורות המים, הבוסתנים, השדות, פינות החמד, חיי המשפחות, הצעירים, מקומות המסתור והרומנטיקה, אופי המסחר, הווי החקלאות, התפתחות ההשכלה בעקבות הקרבה למקורות תחבורה ועוד. אמנם מסד נתונים זה של תצלומים וסקירות היה אינפורמטיבי "יבש" באופיו, ושירת ייעוד צבאי-מבצעי לפני מלחמת 1948 ואחריה לצורך השליטה באוכלוסייה הפלסטינית בתקופת הממשל הצבאי, אך כיום באפשרותו לסייע בשחזור ידע שאבד וניחוחות החיים בכפרים ובערים (סלע 2009; 2012). גם תצלומי האוויר מאפשרים ללמוד על מאפיינים אדריכליים כמו צפיפות, גובה וסוגי הבנייה, היחס בין הבניינים, המוסדות העיקריים בכפר, הדרכים, אופי החקלאות וכד'. תמונות שצולמו על ידי הצבא אחרי הכיבוש, לדוגמה במג'דל יאבא, עשויות ללמד על המרקם האורבני של הכפר, כאשר כל הכפר עדיין עמד בשלמותו. באופן פרדוקסלי, אף על פי שהם צולמו על ידי גופים צבאיים ישראליים בשירות מטרות לאומיות ציוניות כוחניות, ולמרות אופיים הקולוניאלי והטרמינולוגיה המגמתית, כיום הם מספקים מידע רב דווקא על הרס הישות הפלסטינית, ופורשים בפנינו תמונה עדכנית של החיים של החברה הפלסטינית, אופייה וייחודה, שאליהם עורג הפליט לשוב. העובדה שמידע זה נאסף על ידי גורמים יהודיים צבאיים מטרפדת אפשרות לטענה על הטיָּה פלסטינית. כלומר, אם סייר יהודי אסף מידע מודיעיני על אודות כפר כלשהו וכתב שהוא הוקם לפני 650 שנה, אזי קשה לטעון כי הפלסטינים לא היו נטועים במפת הארץ, כפי שביקשה להראות התעמולה הציונית, או כי המידע שהפלסטינים מפרסמים על אודות הכפרים שגוי.

"מראה מג'דל צאדק אחרי הכיבוש", ארכיון צהל ומערכת הביטחון

ב. הכיבוש, הגירוש ומעשה הטיהור הפיזי

בארכיונים הישראליים ישנם דימוים רבים של הטרגדיה שחוותה האוכלוסייה הפלסטינית – של הפליטות, הטיהור האתני ושל המשטר הצבאי. על פי רוב, חלק זה הוא לבו של ארכיון המוקדש לפליטות (סלע 2009; אזולאי 2009). בהקשר זה, בחרתי להתמקד בתצלומי הדיוקן של פלסטינים שביקשו לחזור לחיות בבתיהם והוזכרו לעיל. אנשים אלו נדרשו לעמוד מול המנגנון הקולוניאלי הביורוקרטי לאחר ש"הסתננו",14 לפי הטרמינולוגיה הישראלית, כנראה בראשית המשטר הצבאי. העדות למנגנון זה היא מאות ואולי אף אלפים של תצלומי דיוקן של פלסטינים, שפורקו מתיקי ש"י ונערכו מחדש בשנות התשעים תחת הכותרת "תמונות של ערבים", ומלמדת על המאבק שניהלה ישראל בתופעה של חזרת תושבים פלסטינים לבתיהם (כהן 2006).

תצלומים אלו מביאים את הממד האנושי לפתחו של המתבונן ומעמתים אותו עם אלו שחוו את הטרגדיה. הצופה נדרש להתבונן בפניו של מי שגורש מביתו, לקרוא את דיוקנו של מי שחווה את הסבל (בארת [1980] 1988; סונטאג 2005) ועומד מול המנגנון הביורוקרטי הקולוניאלי, אל מול הפקיד שנדרש להחליט אם לאפשר לו לחזור ולחיות בביתו במולדתו או לגרשו.

מבט ראשון בתמונות אלו, אשר אורגנו בכרטסת הארכיון בפורמט המסווג והמפקח וקוטלגו בהגדרה אתנית מבדלת, יוצר תחושה קשה של אי-נוחות. לא ידוע אם גם במקור קוטלגו תצלומי דיוקן אלו כ"תמונות של ערבים", ואולם אפיונם האתני מזכיר את האופן שבו קוטלגו פושעים במאה התשע-עשרה בארכיונים המשטרתיים. אלן סקלה חקר סוג זה של תצלומי דיוקן ואת הניסיון לאפיין את המבט הגנרי, הטיפולוגי, של הדיוקן האנושי המצולם. הוא מראה כי מעשה הצילום הפך לפעולה שמופעל בה כוח דכאני, סמן חברתי של שליטה, המושלם באמצעות הקטלוג הארכיוני (Sekula 1992), ומלמד על אותם רגעים, בודדים בוודאי, אשר נחקקו בנפשם של ה"מסתננים" עת עמדו מול המנגנון הביורוקרטי ונציגו – מעשה הצילום. סביר להניח כי ה"מסתנן", כלומר מי שהפך בעל כורחו לפליט וביקש לחזור לביתו,  צולם על ידי המנגנון הקולוניאלי בעת שנתפס. האם הוא צולם על ידי צלם מקצועי או חובב או על ידי פקיד קולוניאלי? האם הצלם היה מודע למטרות הצילום ונדרש לתחביר אחיד ועקיב (פורמט, העמדה, חיתוך וכד')? האם בכוחה של הפרפורמטיביות הזהה של העדות (ויגודר 2012) להעמיד את הצופה העכשווי מול מעשה הגירוש ומול דמותו האילמת של הפליט?

ההחלטה הקולוניאלית בדבר ההישארות או הגירוש לא נשמרה צמוד לתצלום, ועִמה נמחק סיפור חייו של המצולם, כמו לא היה חשוב. האינדקסליות שבה קוטלגו, לאחר מכן, תצלומי הדיוקן הפלסטיניים – הכרטוס הצבאי הנושא אופי כביכול מדעי בסידור של הגריד, בהעמדה הפרונטלית ובמרחק מהמצלמה, בסגנון תצלומי משטרה של ארכוב הפשע, והניסיון ליצור אחידות חזותית כדי להקל על מלאכת המיפוי, הפיקוח והשליטה – כל אלו הופכים גם את פעולת הארכוב לאקטיבית בתהליך הדכאני, כפי שהראה סקולה.

ג. לאחר הנכבה: תיעוד המפעל הקולוניאלי

תיעוד ההתיישבות היהודית בכפרים הפלסטיניים באמצעות תצלומים (Sela 2009), מפות, ומסמכים מעיד על המכניזם הקולוניאלי בתהליך הפיכת הכפרים מפלסטיניים לעבריים (תכנון ההתיישבות בכפרים, ביצוע פיזי וכד'). בהקשר זה נכלל גם התיעוד, במסמכים ובדרך חזותית (אזולאי 2009), של המשטר הצבאי שהוחל על האוכלוסייה שנשארה לחיות בארץ. במאמר "The Absent Present Palestinian Villages" (2009) דנתי בתצלומים המתעדים את מפעל ההתיישבות הקולוניאלית הישראלית ביישובים הפלסטיניים, שבמקרים רבים הם העדות האחרונה לכפרים – רגע לאחר ניכוסם הפיזי והמשפטי, ורגע לפני שאיבדו את זהותם הפלסטינית והפכו ישראליים. אמנם התושבים המקוריים כבר הוגלו, ובתצלומים אלו אין תיעוד של האלימות הפיזית שהופעלה נגדם, אך ברבים מהם נראים הכפרים השלמים על בתיהם ושדותיהם, והם מאפשרים לחשוף את מה שהודחק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי: את הטרגדיה של האוכלוסייה הפלסטינית ואת המכניזם של המפעל הקולוניאלי. התצלומים מתארים את קליטתם של מהגרים יהודים במדינה החדשה על חורבות הישות הפלסטינית, ולפיכך מכילים שני מאפיינים אתניים וגאוגרפיים שונים, שצירופם יוצר מציאות פרדוקסלית: מחד גיסא הכפר הפלסטיני, על מאפייניו, סגנונותיו ואופן עיבוד הקרקע שלו, המסמל את הישות הפלסטינית החסרה, ומאידך גיסא מתיישבים חדשים, העוסקים בפעילות יום-יומית, המסמלת כביכול את ה"נורמליות" של ה"התיישבות" – תפירה, רקמה, לימוד, עבודה בחצר וכד' (שם). האם חוו הפליטים היהודים שבר ביושבם בבתי פליטים אחרים? התצלומים אינם מגלים על כך דבר, והממסד הישראלי דיכא כל הלך רוח מסוג זה.

תצלומים אלו נוצרו כחלק ממערכת ההסברה של ההתיישבות הציונית, אשר ביקשה לתעד את ההתפרשות היהודית במדינה כהמשך לאתוס הציוני הטרום-מדינתי של גאולת הקרקע, וגם לעקוף את החלטת האו"ם שביקשה לאפשר לפליטים לשוב לבתיהם. ואולם בפועל תצלומים אלו מתארים את תהליך היישוב הקולוניאלי של יהודים בתוך הכפרים הפלסטיניים ואת ההשתלטות והניכוס הפיזי שלהם – אנשים מעבדים את האדמה, מכשירים את הכפר להתיישבות היהודית באמצעות עבודות בנייה ומסמנים את הבתים גם דימויים המבקשים להנכיח את הצדדים המוסריים כביכול של המפעל הקולוניאלי מקבלים ביטוי. בתצלום המתאר את ההתיישבות בתרשיחא נראה השלט הפרדוקסלי: "לבניין המולדת, לחברה סוציאליסטית בימינו בישראל לשלום!".

זולטן קלוגר, "עולים ממרוקו עובדים בשדה הירקות במושב רינתיה" (רנתיה), 1.11.1949, לשכת העיתונות הממשלתית

זולטן קלוגר, "עולים חדשים ממרוקו בונים לול תרנגולות במושב רינתיה" (רנתיה), 1.11.1949, לשכת העיתונות הממשלתית

מקור מידע נוסף המתאר את המפעל הקולוניאלי של היישובים הישראליים שהוקמו על חורבות הכפרים הפלסטינים הן המפות והתכתובות, לדוגמה, של לשכת התכנון המחוזית, הנמצאות בארכיון הציוני בירושלים ובמקורות נוספים. לדוגמה, ישנן מפות רבות של היישוב הבונים, שהוקם על אדמות הכפר לאם, המלמדות על תהליך התכנון של הניכוס הקולוניאלי. גם ההשוואה בין מפות אלו למפות מוקדמות של הכפר הנמצאות בארכיון (לדוגמה, מפות מ-1907, 1932 ו-1942) מוסיפה מידע רב בעל חשיבות בנוגע להיסטוריה של הכפר, התפתחותו ומאפייניו השונים וכיצד נעשה שימוש בתשתיות הכפר הפלסטיני להקמת היישוב העברי. לכך נוספות התכתבויות בארכיון של אגף התכנון המתארות את תהליך ההתיישבות הקולוניאלית על האדמה הילידית ואת אופייה של התיישבות זו. לדוגמה, האדריכל א' שרון (כנראה אריה שרון, שהיה ראש אגף תכנון במשרד ראש הממשלה בין השנים 1949– 1953) קובל במכתב לאגף ההתיישבות כי "מבחינה כלכלית הרבה יותר כדאי לשפר את הבניינים הקיימים [הפלסטיניים] שהם יציבים וקירותיהם עבים ונותנים הגנה טובה נגד האקלים הקשה [...] מלהרוס כליל [...] התוכנית אינה מתיישבת עם קיום בניינים טובים ויציבים במקום המנוצלים טוב על-ידי המתיישבים על-ידי כך היא אינה חסכונית וכלכלית עיקר, וגורמת לבזבוז מיותר של אמצעים כלכליים" (CZA S15-9077, 31.8.50). עמדתו של שרון משקפת את המגמה שהתפתחה במהלך הזמן, של יישוב האוכלוסייה היהודית בתוך הבתים הפלסטיניים, מכיוון ששיקומם היה מהיר, עמיד וזול יותר מבניית יישוב חדש לגמרי (או פחונים ואוהלים, שתנאי המחיה בהם היו קשים) וגם הביא לפתרון בעיות לוגיסטיות סבוכות (מוריס 1997). התצלומים, המפות והמסמכים מאפשרים לעקוב אחר המכניזם של הקולוניאליזם הישראלי ולספר את קורותיו. יתרה מכך, שחרורם  מהממד התעמולתי העוטף אותם, מאפשר להפוך את הנפקדים לנראים, את החסרים לנוכחים ואת הנשכחים לדוברי הזיכרון  ומחייה את מפת הארץ טרום הנכבה והפליטות הכפויה.

קבלה בגין השכרת בית בישוב ראש העין, שהוקם על אדמות הכפר מג'דל יאבא (מג'דל צאדק), עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, 28.5.1959

ד. הטיולים בעלי האופי הקולוניאלי שנערכו בכפרים הכבושים אחרי הקמת מדינת ישראל

הטיולים שנערכו בכפרים הפלסטיניים אחרי הכיבוש של 1948 מוסיפים גם הם נדבך של ידע על האופן שבו חלחלו היבטים קולוניאליים לתודעה הקולקטיבית הישראלית. דימויים רבים מסוג זה נמצאים באתר ישראל הנגלית לעין של ארכיון יד יצחק בן-צבי, הממלכתי באופיו, או באתר אחר שהוקם לאחרונה, נוסטלגיה און ליין, של המועצה לקידום המורשת הישראלית. כמו המנגנונים שהוזכרו לעיל, הם נולדו מכוונות ציוניות גרידא, אך מבין שכבותיהם ניתן לחלץ ידע על אודות ההיסטוריה הפלסטינית, זו שאינה גלוי לעין בתודעה הישראלית, שישראל טורחת להעלימה מבחינה פיזית ותודעתית כאחת. אני אתמקד כאן בדימוי המצולם של הטיולים לכפרים אחרי 1948 ועד מלחמת 1967,15 אשר משדרים היקסמות אוריינטלית משרידי העבר ההרוס ורומנטיציזם. הטיול לכפרים, או – בטרמינולוגיה הציונית המכובסת – ל"חורבות", מרמזת כי אם היו חיים במקום, הרי הם התקיימו לפני זמן רב ואין להם קשר למציאות העכשווית או הקרובה של המטייל. הם יצרו מעין ריחוק של זמן, פוליטי ותודעתי, הסרת אחריות מול הנוף שנגלה לעין וחיבור לעבר רחוק קסום. לדוגמה, באתר תמונות רבות של מטיילים למג'דל צאדק (יאבא); רבות מהן מצולמות מלמטה בזווית שמעצימה את דמותם ומחדדת את תחושת החזקה על השטח. תצלום נוסף מהאתר הוא של עובדיה ארגש בבגד ים וב"פוזה לצילום" כפי שמגדיר הארכיון, "על חורבות האתר סידני עלי, הרצליה". סידני עלי הוא המסגד של הכפר הערבי אלחרם, שנמצא בחלק הצפוני של חוף הרצליה, סמוך לשכונת נוף ים. דמותו של ארגש, המצולמת מלמטה במסורת התצלומים הציוניים בעלי הרוח הסובייטית, שביקשו להדגיש את בבואתו המפוארת והבנויה לתלפיות של "היהודי החדש" בארץ ישראל (סלע 2000), עמידתו האיתנה ועליונותו משדרים בעלות על המקום. הבחור בעל החזות והשם המזרחיים, כמו "אימץ" את הדימוי הציוני שהוקדש בעיקר לתיאור האוכלוסייה הלבנה האשכנזית. שרידי הכפר/המסגד זוכים לכינוי "חורבה" – טרמינולוגיה שכאמור, מנקה אותם מהאסון, והיא משמשת רקע לפיאור דמותו הגאה של ארגש ולהדגשת החזקה על הארץ. גם בטיול לתרשיחא, שנעשה מיד אחרי סיום המלחמה, קבוצת ישראלים מצולמת על רקע מסגד. ישנו דיסוננס בין זרם המבקרים – ברובו מבקרות (וילדים), הלבושות בבגדים מערביים ומשדרות אווירת קלילות מערבית קיצית – ובין הרס המבנים ברקע, המרמזים על המציאות הקטסטרופלית שחווה הכפר. לפיכך הטיול הופך לאתר נוסף של אחיזה אוריינטלית בנוף, המנותקת מהנוף עצמו. זאת, כהמשך למודל של טיולים אשר הוטמע בתוך הסביבה החינוכית והתרבותית העברית. זה היה חלק ממנגנון התעמולה והבניית הזהות הציונית, שמטרתם הכרת הארץ וחיבור למפעל הציוני – מפגש עם ההיסטוריה של הארץ, הטבע והסביבה, הארכאולוגיה והגאוגרפיה, באמצעות הליכה בשבילי "הארץ המובטחת" וחיזוק הקשר הפיזי עם הארץ "דרך הרגליים" (דרור 2011; אבישר 2011; בן-יוסף 2011).

"עובדיה ארגש בפוזה לצילום בסידני עלי" (הרצליה),  מתוך המיזם: ישראל נגלית לעין, אלבום עובדיה ושושנה ארגש, ראש העין, ארכיון יד יצחק בן-צבי

מרסל ינקו, שהקים כפר אמנים בכפר הפלסטיני עין חוד, ראה אף הוא לנגד עיניו את הגשמת הפנטזיה האוריינטלית הרומנטית של אחדות עם הטבע. הציורים שלו ושל בני דורו, שנטו למופשט וללירי, היו נדבך נוסף במנגנון האסתטי והאידאולוגי של הדחקה, אי-ראייה והסוואה (לוין 2014).16 הונידה ע'אנם דנה בהרחבה במושג ה"חורבה". לדעתה, זה הסיפור האוטוביוגרפי של דור עברי, שחווה חלק מימי הנעורים שלו  בטיולים בחורבות אגב התעלמות מהתושבים הילידים שעד לפני רגע חיו במה שהפך להיות חורבות. לטענתה, כאשר הפכו התושבים הממשיים ללא-ממשיים, לגולים, צִלם לא המשיך ללוות אותם, ובמידה רבה הפך להיות "הצל של הצל". זאת, לאחר שהציונות הרסה את הבתים והכפרים והחליפה את שמותיהם בשמות עבריים מקראיים קדמוניים (ע'אנם 2014). אן לאורה סטולר (Stoler 2008) מראה גם היא כי גילויי החורבות הם גילויי ההרס הנראים והמוסווים שנחרטו בנופים תחת שלטון קולוניאלי כובש. סטולר מציעה לנטרל אותם ולהצביע על הכוחות שמייצרים את החורבה למען אינטרסים פוליטיים.

מילים לסיום

הכיבוש, הגירוש, הטיהור האתני, ההתיישבות בכפרים הפלסטינים, מערכת הבניית התודעה וגם ההיבטים הדכאניים של ארכיון הכיבוש, הם כולם חלק מהמנגנון הקולוניאלי-ישראלי שביקש למחוק את היליד/הפליט מהנוף, מההיסטוריה ומהשיח. ואולם ככל שמנגנון זה ניסה להסוות את היליד ואת ההיסטוריה של הפליטות, כך גדלים תוקפם  ועוצמתם של השרידים שנשארו בנוף (קדמן 2008) ובארכיונים הקולוניאליים. בד בבד ניכרת גם מגמה עכשווית חזקה ובועטת המבקשת להחזיר ארכיון זה של הפליט לתודעה ולהיסטוריה. המאמר עוסק בפן אחד של מגמה זו, ומתמקד באופן שבו מחולץ ארכיונו של הפליט מתוך ארכיון הכובש, ובאופן שבו נדרש הכובש להחזיר למרחב את ההיסטוריה של היליד/הפליט, תביעה העומדת איתנה בנפתולי הזמן.

ביבליוגרפיה

אבישר, ע' (2011). 'טוב לטייל בעד ארצינו' – התפתחות במיתוס הטיול בראי החינוך הלאומי-ציוני.

הטיול ככלי חינוכי-ערכי, 1, 87-59.

אזולאי, א' (2009). אלימות מכוננת 1950-1947, גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקדות מבטם'. רסלינג: תל אביב.

בארת, ר' [1980] (1988). מחשבות על הצילום. תרגום: דוד יניב, כתר: ירושלים.

בן-יוסף, ט' (2011). ארבעה תחומי פעילות וחמישה דורות של מדריכים בידיעת הארץ. הטיול ככלי חינוכי-ערכי, 1, 21-9.

גולן , א' (1992). תפיסת קרקע ערבית על-ידי יישובים יהודים במלחמת העצמאות. קתדרה, 63, 122-154.

גלבר, י' (1992). שורשי החבצלת, המודיעין ביישוב, 1947-1918. משרד הביטחון ההוצאה לאור: תל אביב.

גרץ, נ' וח'לייפי, ג' (2006). נוף בערפל – המרחב והזיכרון ההיסטורי בקולנוע הפלסטיני. עם עובד והאוניברסיטה הפתוחה: תל אביב.

דרור, י' (2011). טיולים כחלק מהחינוך הלאומי. הטיול ככלי חינוכי-ערכי, 1, 21-9.

ויגודר, מ' (2012). משטח הראייה והמשטח האלים של הדימוי הצילומי – בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה'. בתוך ח. לוסקי (עורך), Reality Trauma וההיגיון הפנימי של הצילום (עמ' 21-10), מכון שפילמן לצילום ואבי גנור: תל אביב.

ח'ורי, א' (2002). באב אלשמס. תרגום: משה חכם, אנדלוס: תל אביב.

יצחק, ע' (1994). הסיירים. משרד הביטחון: תל אביב.

כהן, ה' (2006). ערבים טובים: המודיעין הישראלי והערבים בישראל 1967-1948. כתר: ירושלים.

לוין, ד' (2014). החירב'ה שלנו: ייצוגי חורבות ערביות בתרבות הישראלית. ישראלים, 6, 53-67.

סונטאג, ס' [2003] (2005). להתבונן בסבלם של אחרים. תרגום: דפנה רוזנבליט, מודן: תל אביב.

סלומון, ש' (2001). שירות הידיעות הערבי של 'ההגנה' ופרויקט סקירות היישובים הערביים בארץ-ישראל, 1948-1940. דף מהסליק, 10-9, 33-1.

-------- (2005). הכרתו ותיעודו של השטח הערבי בארץ על-ידי 'ההגנה' לפני פרויקט תיקי הכפרים.

ארכיון ההגנה: תל אביב.

-------- (2010). פרויקט תיקי הכפרים, פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א': 1945-1943. ההגנה: מחברות מחקר, 1, 129-1.

סלע, ר' (2000). צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

-------- (2007). שישה ימים ועוד ארבעים שנה. מוזאון פתח-תקוה לאמנות: פתח תקווה.

-------- (2009). לעיון הציבור – תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל. מוזיאון תל אביב ומנשר לאמנות: תל אביב.

-------- (2011, 13 למאי). סיפור מרגלים. הארץ. עמ' 18.  

-------- (2012). סדקים – על האפשרות לחלץ ולמסד ארכיונים אלטרנטיביים מתוך ארכיונים לאומיים במדינות קולוניאליות ובאזורי קונפילקט: המקרה הישראלי-פלסטיני. בתוך ח. לוסקי

(עורך), Reality Trauma וההיגיון הפנימי של הצילום (עמ' 244-220), מכון שפילמן לצילום ואבי גנור: תל אביב.

ע'אנם, ה' (2014). על ילידות, רוחות רפאים וצללי חורבות. בתוך ש. סתר (עורך), ילידיות וגלות בישראל/פלסטין (עמ' 24-17). מרכז מינרבה: תל אביב.

קדמן, נ' (2008). בצד הדרך ובשולי התודעה. ספרי נובמבר: תל אביב.

 

Abu-Sitta, S. (2004). Atlas of Palestine. London: Palestine Land Society.

Benvenisti, M. (2002). Sacred Landscape - The Buried History of the Holy Land since 1948. USA: University of California Press.

Black, I. & Morris, B. (1991). Israel's Secret Wars: A History of Israel's Intelligence Services. UK: Hamish Hamilton.

Byrne, E. (2009). Homi K. Bahba. UK: Palgrave Macmillian.

Chennels, A. (1996). Rhodesian Discourse, Rhodesian Novels and the Zimbabwe

Liberation War. In N. Bhebe & T. Ranger (Eds.), Society in Zimbabwe's Liberation War (pp. 22-11). Oxford: James Currey.

Gil, E. (2006). The Disenchantment of the Orient – Expertise in Arab Affairs and the Israeli. Stanford: Stanford University Press.

Gil-Glazer, Y. (2013). Family Albums as Collective Memory of a Community: The Public Projects of 'tarshiha.co.il' and 'Tarshiha Nights'. 

The International Journal of Social, Political, and Community Agendas in the Arts, 8, 1, 65-78.

Karsh, E. (2000). Fabricating Israeli History: The New Historians. New York: Routledge.

Khalidi, W. (1992). All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948. Washington D.C.: Institute for Palestine Studies.

McEvan, C. (2003). Building a Postcolonial Archive? Gender, Collective Memory and Citizenship in Post-Apartheid South Africa. Journal of Southern African Studies, 29, 3, 739-757.

Pappe, I. (2006). The Ethnic Cleansing of Palestine. Oxford: One world.

Sekula, A. (1992). The body and the Archive. In R. Bolton (Ed.), The Contest of Meaning: Critical Histories of Photography (pp. 343-389). Cambridge: MIT Press.

Sela, R. (2009). The Absent-Present Palestinian Villages. History of Photography, 33, 1,.71-79  

--------- (2013). Scouting Palestinian Territory 1940-1948: Haganah Village Files, Aerial Photos and Surveys. Jerusalem Quarterly, 52, 38-50.

--------- (2016). The Hump of Colonialism, or the Archive as a Site of Resistance. 

L'internationale, http://www.internationaleonline.org/research/decolonising_practices Retrieved (2.3.17).

---------- (Forthcoming). The Genealogy of Plunder.

Steele, K. (2010). Gender and the Postcolonial Archive. The New Centennial Review, 10, 1, 55-62.

Stoler, A.  L. (2008). Imperial Debris: Reflections on Ruins and Ruination. Cultural Anthropology, 23, 2, 191-219.

-------- (2011). Colonial Aphasia: Race & Disabled Histories in France. Public Culture, 23, 1, 121-156.

 

חלק ב' - ארכיון הכפרים הפלסטינים שעברו טיהור אתני: תיק חזותי ותיעודי – רונה סלע

שם הכפר: תרשיחא

סקירת הכפר תרשיחא, 1943-1941,  איסוף מודיעיני לצורך כיבוש הכפרים ושליטה בהם לפני 1948, הארכיון לתולדות ההגנה, נפתח לעיון הציבור ב-2006

טייסת הפלמ"ח בשיתוף המחלקה הטכנית, תרשיחא, ינואר 1948, תצלום אוויר, מתוך מיזם "תיקי הכפרים" - איסוף מודיעיני לצורך כיבוש הכפרים ושליטה בהם לפני 1948, ארכיון יד יצחק בן צבי, התקבל מהלל בירגר

"תרשיחא, ישוב יהודי חדש בכפר ערבי נטוש, מראה חלקי", 1950, הארכיון הציוני המרכזי

הוגו מנדלסון, "מר וגברת ג'ייקובסון וגברת מקדונלד בתרשיחא", 26.3.1949, לשכת העיתונות הממשלתית

זולטן קלוגר, "מהגרים יהודיים מתיישבי בבתי הכפר הנטוש  תרשיחא בגליל", 1.5.1949, לשכת העיתונות הממשלתית. בשלט כתוב: "לבניין המולדת, לחברה סוציאליסטית בימינו בישראל לשלום!"

זולטן קלוגר, "ילדות מהגרות בכפר הנטוש  תרשיחא בגליל", 1.5.1949, לשכת העיתונות הממשלתית

צלם לא ידוע, "משפחת בן דוד על רקע הבית בתרשיחא", 1959-1960, מתוך המיזם: ישראל הנגלית לעין,  ארכיון יד יצחק בן צבי

צלם לא ידוע, "קבוצת מטיילים בתרשיחא", 1951, מתוך המיזם: ישראל נגלית לעין, ארכיון יד יצחק בן-צבי

 

بيني وبينك!

ביני לבינך!

مرزوق الحلبي
מרזוק אלחלבי

1.
وأراكَ تشرب قهوتكْ
ואני רואה אותך שותה את הקפה שלך
كي يبدأ يومُك في مكانٍ وطِئته
כדי להתחיל את יומך במקום אילו הגעת
وكي يطيبُ لك الزَّمان
וכדי שינעם לך זמנך
وتراني أحفظ قهوتي لغةً
והנה אני שומר את הקפה שלי כשפה
كي يظلَّ لِيَ المكان
כדי שהמקום ימשיך להיות שייך לי.

2.
يُطِلُّ عليكَ القمر
הירח משקיף עליך
ظاهرة في الأعالي أو كوكبًا في السَّماء.
תופעה במרומים או כוכב בשמים.
ويطلُّ عليَّ أنيسًا
ועלי הוא משקיף כחבר
بعد أن رَمَيْتَنِي في العراء.
לאחר שהשלכתני בישימון.
ويدخُل من ثُقب خيمتي رغيفًا لوجبة العشاء.
נכנס אלי מחור האוהל כיכר לחם לארוחת הערב

3.
تُعلي المدائنَ فوق أرضي
אתה מקים ערים מעל אדמתי
تحسب المكان عقارًا وتنشدُ المِرّيخ.
מחשיב את המקום לנדל"ן פניך למאדים
وتضبط الأمورَ وفق الخرائط.
מקפיד לשלוט בעניינים לפי מפות
وأُعلي ذاكرتي سؤالا حاضرًا
ואני מציב את הזיכרון שלי שאלה נוכחת
وأشعل عند بابك حكمة التّاريخ.
ומבעיר לפתחך את חוכמת ההיסטוריה

4.
أتيتَ لي نفيًا
באת אלי כשלילה
أتى على كلِّ القناطر والبيادر والنَّخيل.
שכילתה את כל הקשתות, הגורן והדקלים
ورويت أنك فوق سطح الكون معجزةً
ספּרת כי הינך נס עלי אדמות
أو صدى للمستحيل.
או הד של הבלתי אפשרי.
بقيتُ رغم النَّفي ظلاّ  لحيفًا
והנה אני נשארתי למרות השלילה, צל לחיפה
وصدى السُّمرة
והד של פנים שחומות
وملّةً في الجليل.
ואלון בגליל

5.
وضعتَ حارسًا في باب كُلِّ نجمةٍ
הצבת שומר על מפתן כל כוכב וכוכב
وسددتَ ناحية الأفقْ.
וחסמת את האופק
قَنَصْتَ منّي الجهاتِ
הפקעת ממני את הצדדים
وحظرتَ على لغتي التَّجوُّلَ في الحواريَ والطُّرق
ואסרת על שפתי להתהלך בחצרות ובדרכים
ففتحتُ بابَ السِّرّ
אז פתחתי את דלתותי הסתר
ليُفلت منه الكلام وشمًا على عُنُق
דרכן ימלטו המלים כקעקוע על צוואר

6.
تصيرُ الطَّبيعةُ في عُرفِكَ
הטבע הופך בעיניך
محميَّةً أو رحلةً في مسارْ
שמורה או שמה טיול במסלול,
أو صورةً في الرَّدْهَةِ
תמונה במסדרון
أو مشهدًا مُعلَّقًا على الجدارْ
או תמונת נוף תלוי על הקיר
وأصيرُ في الأرض ملحَ الأرض
ואני בארצי מלח הארץ
ولونها وطعمها والبهارْ.
צבעה, טעמה והתבלין

7.
تقولُ لي: هلاّ ذَرَعْنا الوقتَ مِن صُبْحٍ،
ואתה לוחש לי, הבא נתהלך בזמן השכם בבוקר.
فما تأخَّر منه شراكة مُؤَجَّلة بيننا
הזמן שהתעכב הוא שותפות בינינו
وغابات زمرّدْ.
ויערות של אזמרגד.
وأنك، بعد ضياع العمر، لا تُطيق التفرُّدْ.
ומוסיף, כי אתה, אחרי חלוף החיים, מאסת בהגמוניה
وأقولُ لك أنَّ الزّمان الذي بيننا غيرُ محايد
ואני אומר לך, שהזמן בינינו איננו אובייקטיבי
عصيٌّ على المحاصَصَةِ والتَّجرُّدْ
בלתי ניתן לחלוקה כך, ואינו ניטראלי.                                                          

كانون الثاني 2007

 

תרשיחא – סיפורו של כפר שהיה עשיר, שקט, ויפה והפך למאופק ויפה
ח'אולה אבו-בקר*

תרשיחא היה כפר שליו בגליל המערבי. כונה "הכלה של הגליל", כי מרכזו המאוכלס דמה לגופה של הכלה ואדמותיו, כ 64.000 דונם,  אשר הקיפוהו  וירדו כל הדרך עד חוף הים של נהריה, ציירו שמלת כלה עשירה ורחבה. מספר תושביו ערב אלנכבה היה כ 5700 והשתייכו ל 84 משפחות. עמד בראש המועצה המקומית תקי אלדין אגא ותחת שליטת המועצה היה שטח של 17.000 דונם לשימוש לצורכי ציבור. היו בכפר שני בתי ספר יסודיים, אחד לבנים מכיתה א-ז ואחר לבנות מכיתה א-ו. היו בו שני מסגדים, אחד חדש פעיל והשני ישן לא פעיל, ושתי כניסיות.

הכפר היה מוקף בכפרים שכנים דרוזים ונוצרים. היחסים היו מצוינים. לאחר נפילת אזור החוף וההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948, אלוף משנה עיראקי מכוחות ההצלה הערביים ביקש ממוח'תאר תרשיחא, פהד שריתח, לאפשר לפלוגתו להשתכן בכפר ולהגן עליו. התושבים בתורנות הגישו אוכל לפלוגה. הצבא הישראלי החליט לכבוש את כל אזור הגליל עד קו הגבול הבינלאומי. למבצע קראו "חירם". המבצע נמשך מ 28-30 לאוקטובר ונמשך 60 שעות רצופות, בהם השתתפו חטיבה 7, חטיבה 9, חטיבה 1 (גולני) וחטיבה 2 (כרמלי). צורפו לחטיבה 7 ולחטיבה 9 פלוגה צ'רקסית ופלוגה דרוזית. הארטילריה תקפה את תרשיחא והכפר הופצץ מן האוויר.  בבוקר ה- 30 לאוקטובר, הכפר נכנע. במהלך הימים הראשונה למתקפה התושבים חיפשו מחסה במטעי הזיתים ובכפר הדרוזי השכן יאנוח. בתים רבים נהרסו ונהרגו כ 60 תושבים ונפצעו רבים, מביניהם פאטמה הוארי אשר נשארה משותקת לצמיתות.  התושבים התחילו לנוע לכיוון בקיעין ומשם לדרום לבנון  ולסוריה. תושבים תרשיחא יחד עם כוחות ההצלה בהנהגת קאוקג'י ניצלו דרך צלבנית עתיקה שעברה בין מעיליה לכפר רמיש בלבנון אשר לא היתה ידועה לכוחות הצבא. האונרואה הקימה להם את מחנות הפליטים ניירב, ירמוק, בורג' אל בראג'נה ועין אלחלוה, רובם המשיכו להשתכן בהם עד היום. ההנחיה הכללית של חזית פיקוד הצפון הייתה לדחוק את האוכלוסיה הפלסטינית לעבר גבול לבנון.

הנוצרים של הכפר, כ 300 נפש, זכו להבטחה אשר הוענקה לבישוף שלא יאונה להם כל רע. איתם נשארו בכפר חולים אשר לא יכלו לנדוד ומספר מועט של גברים מוסלמים, כ 60 נפשות בלבד.

מיד לאחר מכן, עולים יהודים מרומניה ומרוקו נכנסו ואכלסו את בתי התושבים הפלסטינים שברחו, גורשו או שחזרתם נמנעה והשתמשו בכל הריהוט, הרכוש, הביגוד והאוכל אשר היה במזווה כאילו היה שלהם מאז ומתמיד. אוצרות הבתים הפלסטינים והריהוט היוקרתי של המשפחות המבוססות שגורשו נבזזו. חברת הטבק המקומית נבזזה ורוקנה מכל הטבק אשר נערם באותה עונה. אחדים התעשרו בפתאומיות. יהודים השתלטו על החנויות בשוק והמשיכו את חיי המסחר אשר היו קיימים בכפר. היהודים הכניסו חשמל לכפר באמצעות גנרטורים והקימו באחד הבתים מועדון לילה בו רקדו ריקודים סלוניים בסופי שבוע.

היהודים השתמשו באבנים ובמוטות ברזל אשר נחשפו מהבתים ההרוסים לבניית מושבים. אדמות תרשיחא הופקעו ועליהם הוקמו 12 יישובים מביניהם מעונה, מעלות, עין יעקב, געתון, כברי וכפר ורדים.

לאחר החתימה על הפסקת האש, פליטים מתרשיחא התחילו לחצות את הגבול ולחזור מלבנון וסוריה. הוענק להם התיאור "מסתננים". היה עליהם להנפיק אישור מיוחד בכדי להישאר בישראל. רק בעלי קושאנים קבלו אשרת אזרחות, כל האחרים הושלכו מעבר לגבול. בעלי מזל שזכו להישאר מצאו שבתיהם אוכלסו ונאלצו למצוא פתרונות פרטיים למצוקתם. אחדים מצאו מחסה אצל מכרים, אחרים שכרו חדר לכל המשפחה בשכונה של הנוצרים, אחרים קנו בית המשקיף על בתיהם המקוריים. האוכלוסיה המקומית עסקה בהשוואות בין מי טוב יותר למקומיים, השכנים הרומנים או השכנים המרוקאים? רובם העדיפו את הרומנים. באמצע שנות החמישים, כאשר ייסדו את מעלות, יהודים התחילו לעזוב את הכפר. רובם מכרו את הבתים לבעליהם המקוריים. המנהל למקרקעי ישראל התערב מיד ואסר את מכירת הבתים; כל בית אשר ננטש ע"י יהודים נהרס מיד. שוב האבנים של הבתים ההרוסים שימשו לבניית יישובים יהודיים בסביבה.

הפליטים אשר המשיכו לחיות מעבר לגבול וברי המזל אשר חזרו לכפר, לעולם לא זכו לחזור לבתיהם המקוריים, למרות שחלקם המשיכו לגור בכפר עד עצם היום.

תושבי תרשיחה מחיים מדי שנה בתאריך 30.10 את "יום תרשיחה", יום נפילת הכפר האחרון בפלסטין. הדורות הצעירים לומדים מדי שנה את סיפורו של הכפר המאופק והיפה.

ח'אולה אבו-בקר
המכללה האקדמית אלקאסמי ומכללת הגליל המערבי

 

כפר לאם

סקירת הכפר תרשיחא, 29.7.1942, איסוף מודיעיני לצורך כיבוש הכפרים ושליטה בהם לפני 1948, הארכיון לתולדות ההגנה, נפתח לעיון הציבור ב-2006

הבונים (כפר לם), צרופה (צרפנד). מפת סימון גושים,חלוקה לגושים וחלקות וציון מספריהם, סימון שטחים בצבע, סימון תוואי מערך כבישים. בטבלה: מס' גוש וגודל שטחו בדונמים, 1953, קנה מידה- 1:10,000, "מפות ותוכניות קרן קימת לישראל", הארכיון הציוני המרכזי 

מושב הבונים (כפר לם), תכנית מוקדמת, 14.8.1950, קנה מידה-1:1000, הארכיון הציוני המרכזי, התקבל ממיכאל שביב, דאז מנהל לשכת התכנון המחוזית, הארכיון הציוני המרכזי

פוטו מנרה, "כפר הבונים - מושב שיתופי של יוצאי ארצות אנגלו-סקסיות בכפר הנטוש לם", 1.3.1950, ארכיון קרן קימת לישראל

פוטו מנרה, "כפר הבונים - מושב שיתופי של יוצאי ארצות אנגלו-סקסיות בכפר הנטוש לם", 1.3.1950, ארכיון קרן קימת לישראל

 

"שחקי, שחקי על החלומות!"

מאג'ד ח'מרה

התייחסות למסמך:
ארכיון ההגנה, 224/105, כפר לאם 29.7.42, 178/105

כי מה השתנתה אדמת פלסטין משאר האחוזות והקולוניות של יבשת אפריקה, אסיה, אוסטרליה ואמריקה? דומה הדבר לאותו אדם לבן עם אף אדום ודק, עם קסקט מוארך ומורחב שחובש אותו על ראשו כהגנה מהשמש האפריקאית ו/או האסיאתית, שנכנס לג'ונגל. מסתכל, משקיף ומביט מבעד המשקפת שלו לנוף מרהיב שיתאים לעתידו הקולוניאליסטי- קפיטליסטי. אותו אדם לבן לבוש בחאקי עם נעליים גבוהות לבל ייעקץ ע"י נחש ארסי, מניע את אישוני עיניו לכל זווית לבל ייטרף ע"י חיה פרועה המתנגדת לכניסת זרים לשטח  מחייתה. וכי מה ההבדל בין לבושו של הלבן הזה לבין האוניפורמה  של אותו בן-גוריון !!!
לתמונה זו אף תתווספנה מילותיה של "תקוותו" של בן דודינו  באמרו "עין לציון צופיה". אכן אותה עין צפתה באחוזתי, בכפרי, באדמתי ובחנה אותה מעל ומתחת, משמאל ומימין, שטחי ועמוק. סרקה אותה בסורק טרם הימצאותו והכינה אותה לגילוח מתוכנן לפי תכניות מסומנות באותיות ספק ד', ה', ו'  ואף  " ז' " !!
המסמך שבפניי, תוצר עבודות החקר של ההגנה להכנת הקרקע למימוש   "התקווה" ,  מעמיק את תהליך הדפרסיה הנפשית שאנוכי חווה יחד עם שאר בני עמי ומכאיב לי כמי שמקבל את הנוק אוט, או וידוי הריגה. הוא למעשה גוזל ממני את עצם המחשבה על תקווה מסוימת. המידע המהימן לכאורה המצוי  בו מכאיב לי שבעתיים ומעורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד מסדר לי את העניינים ההיסטוריים שאבדו לי, קרי החלק הגדול של מסמכי המשפחה שאבד. אותה משפחת אלחג' (עבדאלה) שכפר לם /לאם הווה לה כאחוזה פאודאלית עוד משנת 1833 יחד עם פאודלים אחרים ממשפחת ח'ליל בק ומשפחת אלסגיר (אלח'מרה). כפר ייחודי שתושביו היו אריסים שהגיעו מכפרים הסמוכים. אותה משפחה שהושיבה את נציגה אדיב אלחאג' לאיסוף תבואה ולקיחת מיסים מהפלאחים. מצד שני פוגש אני את " השמחה לאיד". כואב... כואב... כאב  לי עוד המסמך שמדבר על  המשפחות וכי " לא היה ביניהם  חשבונות דמים או פסאד". המלה פסאד ביסודה קשורה למושג קורופציה/ שחיתות, אבל כאן זה לא ממש שחיתות. מדובר אולי בהלשנות הדדיות לשלטונות של הבריטים או ליהודים שאני בספק. האם הודה והדרה של משפחתי נבדק ע"י מושגים אלה? כך בדקו עם שלם!!
כאב לי יותר כאשר אני קורא במסמכים ויכוח המתיישבים איך להתיישב בכפר לאם, על קריאה והזמנה לאירוע/ טקס לציון יום ההתיישבות " במושבנו" כפר לאם. עד 1952 הזכירו את השם המקורי של הכפר ואילו מ- 1953  ואילך – מושב הבונים. כואב...
לצד הכאב, אודה ואתוודה כי חייב אני לאמור מילת  "כל הכבוד" , כאשר הקנאה אוכלת את ליבי – " הם נצחו". אוסיף ואציין שאודות הסורק של ההגנה ואותה " עין צופייה" יכולתי לדעת עוד יותר על משפחתי ותור זהבה. אבל דבר אחד מנחם אותי – הם לא ידעו על סודות המשפחה וסיפוריה הפיקנטיים שנקטעו. רק חסר להם שידעו!! האומנם? 
ההגנה ומסמכיה ומכונות הביון שלה לא ידעו ולא ידעו שהם עדיין זרים לאדמתי, שהנני מכיר אותה שעל שעל, גם לא מכירים את השמות שנתתי לכל חלקת אדמה בה, גם לא יכלו ולו אי פעם לנשום אותה כפי שסבותיי ואבותיי נשמוה. עם כל הכבוד לתיאור בפרטי פרטים לבארות, המעיינות, סוג החקלאות, אורכם ורוחבם של הבניינים, מספר החנויות וכיוצ", הם לא יכולים לגזול ממני את המונופול על האורגינל, המקור וסיפורו האמתי של כפר לאם. 

חיפה 10/06/2016           

 

כפר: אלבירווה

סקירת הכפר אלבירווה, 10.1.1943, איסוף מודיעיני לצורך כיבוש הכפרים ושליטה בהם לפני 1948, הארכיון לתולדות ההגנה, נפתח לעיון הציבור ב-2006

אחיהוד (בירווה). תכנית הנקודה, סימון גושים וחלקות, 25.8.1952, קנה מידה- 1:2500, הארכיון הציוני המרכזי

 

• 1. https://sipurheifai.wordpress.com/2013/10/01/מאגד-חמרה-ماجد-خمرة/
• 2. מתוך תכתובת עם אלחלבי, 26.9.16.
• 3. חוקרים פלסטינים שונים סיפרו לי על הקשיים שארכיונים ישראליים מערימים עליהם בבואם לעיין בחומרים האלה.
• 4. מתוך תכתובת עם ח'מרה 5.6.16.
• 5. תכתובת עם כיאל, 9.6.16.
• 6. ראו גם מיזמים פלסטיניים העוסקים באיסוף תמונות משפחה בתהליך הבניית הזיכרון הקולקטיבי – מהפרויקט של ה-Arab Image Foundation ועד מיזמים מקומיים (Gil-Glazer, 2013).
• 7. על ארכיונים פוסט-קולוניאליים/דה-קולוניאליים, ראו: McEvan 2003; Byrne 2009; Steele 2010; Stoler 2011 Chennels 1996; Sela 2016;.
• 8. בג"ץ 10343/07, 3.5.2010.
• 9. דואר אלקטרוני מגנז המדינה, יעקב לזוביק, 15.2.16, 26.9.16.
• 10. ההצעה הועברה לעמותת זוכרות בינואר 2010, למכון ון-ליר בנובמבר 2010 ולמכון טרומן בפברואר 2012, ואף הוצגה בכמה כינוסים. לדוגמה: לקרוא ארכיון (חזותי) - ליפתא כמקרה בוחן, (ראו: לינק) ראו גם: סלע 2011. לאחרונה עלה הנושא בכמה פורומים. המאמר מציע מודל, אך בפועל נדרשים משאבים גדולים לבנייה של ארכיון כזה.
• 11. רשימה ביבליוגרפית מקיפה נמצאת במקורות אלו.
• 12. לפי אפרים קארש, ח'לידי נחשף לתיקי הכפרים ולתצלומי האוויר בהכנת ספרו All That Remains (Karsh 2000).
• 13. ראו גם: סלומון 2001, 2005, 2010; גלבר 1992; יצחק 1994; Black & Morris 1991; Benvenisti 2002 Pappe 2006. על איסוף המידע המודיעיני ראו גם: Eyal 2006.
• 14. המילה "רמז" נמצאת בגבם של תצלומים רבים (דימוי 1) ומתייחסת בעגה הצבאית ל"למסתננים" (סלע 2009).
• 15. חשוב לציין כי דגם הטיול למקומות הקדושים, לקברי אבות וכד' התפתח מאוד אחרי מלחמת ששת הימים (אבישר 2011; סלע 2007) והחליף את האתרים שבהם טיילו אחרי 1948. אתרים חדשים עלו על מפת הטיולים: קבר רחל, חורבות שומרון, יריחו, חברו וסיני, אשר סימלו, כמו קודמיהם, את חזרת היהודים לארץ אבותם (שם).
• 16. על המחיקה השרירותית והכוחנית של הנוף הפלסטיני והחלפתו בנוף יהודי-ישראלי, ראו: Sela 2009; Benvenisti 2002
• 17. אל-בירווה הוא כפר ערבי קדום (לפני 1047), השוכן כ-10 ק"מ מזרחית לעכו, על גבעה בגובה כ- 50 מטר מעל פני הים, החולשת על צומת הדרכים עכו- שפרעם- צפת ועל רצועת מישור החוף דרומית מזרחית לעכו. הכפר נכבש פעמיים במלחמת 1948, נהרס בשנת 1949, ועל אדמותיו הוקמו קיבוץ יסעור ומושב אחיהוד. על הכפר ניתן לקרוא, למשל, בספרו של וליד אלח'אלדי בשתי גירסאותיו, האנגלית: Walid al-Khalidi, All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Washington, D.C. : Institute for Palestine Studies, 1992. והערבית: وليد الخالدي، كي لا ننسى: قرى فلسطين التي دمرتها إسرائيل سنة 1948 وأسماء شهدائها، بيروت: مؤسسة الدراسات الفلسطينية 1997.
• 18. ראו, למשל, עדויות שאסף נאפד' נזאל על קרב אלבירווה במלחמת 1948: Nafez Nazzal, The Palestinian Exodus from Galilee 1948, Beirut: The Institute of Palestine Studies, 1978, pp. 66-70.
• 19. ראו, למשל, את מה שכתבה רונה סלע על המניעים להכנת "תיקי הכפרים" בידי שירות הידיעות של ההגנה: רונה סלע,  "כך הצליח שירות הידיעות של ההגנה לצלם את הכפרים הערביים מגובה השמים", באתר הארץ, 13 במאי 2011: ttp://www.haaretz.co.il/misc/1.1174243
• 20. תיק מס. 381 של חטיבה 105 בש"י (שירות ידיעות) ערבי של ההגנה.
• 21. אנטון שמאס, "על הספר והסופר", בתוך: אליאס ח'ורי, באב אלשמס, תרגם משה חכם, תל אביב: אנדלוס 2002. [עטיפה אחורית]