רכוש נטוש

הסיפור של יד מרדכי מהודק היטב, כמו כל סיפור שחזר וסוּפר אין-ספור פעמים. הוא כתוב על שלטים ברחבי הקיבוץ, בספרי הביוגרפיות הפרטיות, במחברות הקיבוץ ובספרי ההיסטוריה. בכל שיחה הוא צף, כמו שמן על מים, יוצר פני שטח מבריקים. כאשר הקשבתי לסיפור, החוזר ומספר את עצמו, היה נדמה לי כי הקול של הדובר או הכותב שאני שומעת, מלווה במקהלה, כמו רוחות רפאים שמלוות את סיפורו, שרות אתו ומנתבות את קולו. הסדקים בסיפור מתגלים רק בערפול העיניים, בהסטת המבט הצִדה.‪‬ הסטה זו, כך נדמה לי, אינה שוללת את סיפורו של הקיבוץ עצמו, אלא מרחיבה אותו ומכילה בתוכו גם פצעים סמויים מן העין. 

כחצי שנה, מ-24 במאי ועד 5 בנובמבר 1948, עמד קיבוץ יד מרדכי ריק מתושביו היהודים, לאחר שפונה מחבריו ונכבש על ידי הצבא המצרי. בסוף אותה המלחמה נכבשו כל הכפרים בקרבת הקיבוץ ופונו מתושביהם הפלסטינים על ידי הצבא הציוני. רעידת האדמה הזאת הייתה ועודנה, עד היום, פרק מכונן בזהות ובהיסטוריה המקומית. לחקר פרק הזמן הזה נדחפתי גם אני. 
החוט שהוביל את החקירה המופשטת הזאת היה החוט החומרי. סִקרן אותי כיצד מי שחוו את הפליטות על בשרם מתייחסים לרכושם של הפליטים שלא שבו. כיצד החפצים כמו רוכשים לעצמם גנטיקה של פליטות, שהם מעבירים למי שאוחז בהם. ניתן לחשוב על הפרויקט דרך שמו, ״רכוש נטוש״ – שם שבמהותו הוא אקסיומה, שכן ברגע שדבר מה ננטש אין הוא רכושו של אף אחד. 

*הפרויקט נוצר עבור גלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי, שם הוא הוצג בחודשים מאי-יולי 2016, באוצרותה של רווית הררי. 

חזרה לקיבוץ ההרוס, פרט מתצלום ארכיון, 1949. הדפסת פיגמנט ארכיונית ממוסגרת

- רחל מביאה אובייקטים רבים. היא מראה לי בגדי תינוקות, שני כלי מתכת מעשה ידי אביה שנפל במלחמה, חתיכת רימון שנמצאה במקום שבו נהרג, אלבומי תמונות. מבין שלל החפצים שהיא חושפת בפניי, אני הכי אוהבת את הטבעת שהיתה שייכת לאמה, אולי דווקא בגלל חוסר הייחודיות שלה. "עד גיל מאוחר מאוד לא ראיתי את אמי עונדת תכשיטים", היא אומרת.

ע׳ חושפת בפני את המרצפות בחדר הפיזיותרפיה. הדפסת פיגמנט ארכיונית מודבקת על עץ תעשייתי

- ע׳ מראָה לי את הרצפה בחדר הפיזיותרפיה הישן של הקיבוץ, שברבות השנים הפך למרכז שיאצו, ובקרוב ייהרס לטובת מבנה חדש. תחת השטיח המחפה את הרצפה, שאת שוליו היא מרימה למעני, מתגלות מרצפות מצוירות. לא ברור מהיכן הגיעו המרצפות לקיבוץ. האם בתום המלחמה הן יובאו מחוות עלי קאסם, שבה שהו תושביו המפונים של הקיבוץ בתקופת כיבושו, כפי שבטוחים כמה מהחברים? או אולי מקורן באחד מבתי הבאר הערביים בסביבות הקיבוץ? ״קוראים לזה בלטות ערביות, אבל הן בעצם תוצרת איטליה,״ גורס י׳. 

כדים עם ציוריה של גולדה כרמי (בהשאלת מוזיאון ׳קיבוץ של פעם׳). שני כדי חומר מצוירים

חזרה לקיבוץ ההרוס, פרט מתצלום ארכיון, 1949 (חור בקיר). הדפסת פיגמנט ארכיונית

- ״אחרי המלחמה החולות היו שחורים. הם עמדו שם, ניסו לחזור", יאיר מסכם. 

״קיר מערבי לצילום״, פרט ממחברתו של ארדון גבעוני, שתיאר את ציורי הקיר והכתובות שהותירו החיילים המצרים על קירות הקיבוץ, ינואר 1949. הדפסת ויניל

גדעון מראה לי זוג צלחות נחושת שנמצאו בשנות ה-90 ליד בית משפחת דיאב. שתי הדפסות פיגמנט ארכיוניות

- אנחנו נכנסים לביתו של גדעון, והוא מוציא מהארון צרור מפתחות גדול, כשלכל מפתח מוצמד פתק כתוב בכתב יד בגרמנית, שמעיד על הדלת שאותה הוא נועד לפתוח. גדעון משער ש"מישהו לקח אתו מגרמניה את כל המפתחות של הבית, במחשבה שיום אחד הוא עוד ישוב ויפתח את הדלתות". היום כבר אין את מי לשאול, שלא לדבר על הדלתות שאינן. 
גדעון ממשיך: ״יום אחד הלכתי להעמיס כורכר מהחירבה של משפחת דיאב לצורך סידור דרכים פה בקיבוץ, והלכתי עם שופליסט שלא היה חבר קיבוץ״. 
״עד היום רוב השדות בקיבוץ נקראים בשמות של מי שגר שם לפני [כן]״, מוסיף ג׳, ״השופל התחיל להוציא כורכר, כשלפתע התחילו להישפך ממנו עוד ועוד כלים, ואנחנו הבנו שהגענו למטמון נחושת". 
״מישהו חפר בור וקבר שם את כל כלי הנחושת שלו״, גדעון מסביר לי ומפרש: ״מישהו חשב שיום אחד הוא עוד יחזור לשם [...] את רוב הכלים השופליסט לקח, אצלי נותרו רק שתי הצלחות״. 

לכבוד האפוטרופוס לרכוש הנטוש (מסמך מארכיון הקיבוץ). הדפסת פיגמנט ארכיונית ממוסגרת

- הרהיטים המפוארים ביותר בקיבוץ הגיעו מיפו. בזמן שהותם של החברים בעלי קאסם, כל בוקר הם נסעו במשאית לעבודה ביפו. הרהיטים האלה התפזרו ברחבי הקיבוץ: מכילים את מסמכי הארכיון, מהווים מצע לניהול הכספים או סתם מגִנים על מכונת כביסה ומייבש מפני האבק. אף על פי שהיום הם כבר נבלעו בין מבחר פריטי הריהוט הבורגני שממלאים את חדרי הקיבוץ, עדיין דבוקה אליהם החותמת ״רכוש נטוש״, ספק אות קין ספק מדליית ניצחון. 
״שני ארונות מהרכוש הנטוש כבר עמדו פה בחדר בזמן שהוא עדיין נקרא בפינו ׳הסלון׳״, מספרת לי ע׳. הסלון, כך היא מסבירה, מתייחס למתפרה המיוחדת שהייתה בחלל הזה ממש. ״כשהפסיקו לתפור וחיסלו את הסלון, בת של אחת התופרות ביקשה להעביר את הארונות לחדרה הפרטי, ואילו אני התעקשתי שהם יועברו למוזאון 'קיבוץ של פעם'. חברה לא יכולה לקחת את זה אליה לבית הפרטי! אין לי מושג איך הם בכלל הגיעו לקיבוץ, אבל אני זוכרת אותם כל חיי, תמיד במשרד כזה או אחר, תמיד תחת הקטגוריה 'רכוש נטוש'״.  

״קיר מערבי מצד שמאל, ציור: חייל שהרכיב אחריו אישה על סוס. לרגלי הסוס מתרוצצות חיות בית קטנות״, פרט ממחברתו של ארדון גבעוני, שתיאר את ציורי הקיר והכתובות שהותירו החיילים המצרים על קירות הקיבוץ, ינואר 1949. הדפסת ויניל

גבי מציג בפניי מקל עץ עטוף בנשל נחש ישן. הדפסת פיגמנט ארכיונית תלויה על מקל עץ

- גבי מספר לי על נשל של נחש צפע שמצא לפני שנים, ועכשיו כבר מתחיל להתפורר. כדי להגן עליו הוא החליט להחזיר את הנחש לחיים ולעטוף בנשל גזע עץ פתלתל. "עכשיו", הוא אומר, "כל מי שיראה את הנחש ייבהל ואז יבקש שאכין לו גם אחד כזה".

- ״כל התמונות שהיו לנו, הכול נשאר פה ונשרף. חוץ מתמונה אחת או שתיים, שמצאו בסוף המלחמה בתעלת המגן לפני הבית. חוץ מזה, הכול הלך", מספר לי אילן. 

קיר בסדנה. הדפסת פיגמנט ארכיונית על נייר אורז

- ״מה שהכי הפתיע אותנו כילדים בעלי קאסם״, מספרת נורית, ״זה שהכול היה ירוק ושהאדמה הייתה אדומה [...] יום אחד הביא המדריך מתנה. כאשר הוא פתח אותה, הסתבר שהיא מלאה כאפיות לבנות ועקלים שחורים, והכול חדש ויפה נורא. 'זה מהרכוש הנטוש של יפו', הוא הסביר, 'ועכשיו במקום כובע אפשר להשתמש בכאפיות'". דילמה, כך מספרת נורית, כלל לא הייתה, שהרי ״הייתה מלחמה והערבים ברחו״.
״פעם אחת, הלכנו לאחד הטיולים שלנו ונתקלנו בעץ דומים עמוס פֵּרות. מיד כרענו סביבו לאסוף את הפֵּרות שנפלו על הקרקע. ׳עמודו ידיים הרם!׳, נשמעה פקודה. אלו היו שני חיילים ישראלים שהיו בטוחים שאנחנו ערבים. זו הייתה הפעם הראשונה שאיימו עלינו בנשק".   

להאזנה לקובץ ב soundcloud נא ללחוץ כאן