הארכיון הבדואי
כיום ישנם בנגב שבעה כפרים שתוכננו לאוכלוסייה הערבית הבדואית. הכפרים נבנו החל משנות השישים ועד שנות התשעים של המאה העשרים. בחמש עשרה השנים האחרונות הוכרו אחד עשר יישובים בדואים, אך טרם אושרו בהם תכניות מתאר, ובקושי ניתן לקבל בהם היתרי בניה. כמו כן ישנם שלושים וחמישה כפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה, ובהם מתגוררת אוכלוסייה המונה כשישים אלף נפש, כמעט ללא כל שירותים ממשלתיים. סך כל האוכלוסייה הבדואית החיה בנגב מונה כמאתיים וארבעים אלף נפש.
הממשלה נוקטת מדיניות של העברת האנשים מהכפרים המכונים "בלתי מוכרים" לעיירות. לצורך יישום מדיניות זו המדינה בוחרת להפעיל לחץ על תושבי הכפרים בעזרת טווח רחב של אמצעים כגון הריסת בתים, מניעת מים וחשמל, מניעת מבני חינוך ובריאות, מניעת שטחי מרעה וכד'.
לכאורה המדינה מגיעה להסדרים עם התושבים, אבל למעשה, מדובר בהסדרים כפויים שמאלצים את תושבי הכפרים לעבור לעיירות נגד רצונם. גם כאן, לא תמיד המעבר הוא למגרש פנוי אלא למקום זמני נוסף, תחנת ביניים לעוד כמה שנים לפני קבלת המגרש לבנייה. העיור של היישובים הבדואים המתוכננים היה ונותר עיור כפוי ואִפשר מעבר אך ורק ליישובים עירוניים ולא ליישובים כפריים.
הכפרים הבלתי מוכרים הם כפרים לכל דבר ועניין, ומונים חמש מאות נפש לפחות כל אחד. זאת, שלא כמו יישובים יהודיים בנגב, המונים לעתים רק כמה עשרות משפחות. הכפרים עומדים על מכונם, לעתים מאות שנים ולעתים עשרות. הם נבנו על ידי האוכלוסייה ההיסטורית של הבדואים או על ידי אוכלוסייה שגורשה מאדמתה והועברה על ידי נציגי המדינה אל מקומה הנוכחי. בדרך כלל הכפר משולל תשתיות של חשמל, מים או ביוב, ולכן בשנים האחרונות התושבים משתמשים בלוחות סולריים ומפעילים את מכשירי החשמל שלהם באמצעות אנרגיה נקייה. הלוחות הסולריים הם כיום חלק מהנוף הכפרי של הנגב, ואולם הם אינם ממומנים על ידי המדינה אלא אך ורק על ידי התושבים! מדינת ישראל, המאשרת חדשות לבקרים הקמת יישובים יהודיים חדשים, מזניחה קבוצת אוכלוסייה ילידית גדולה מאוד בלי לספק לה את מה שכל אזרח מקבל על פי דין כמובן מאליו.
בשש השנים האחרונות אני עובד על פרויקט ״הארכיון הבדואי״. אני מצלם בשיטתיות את יישובי הבדואים בנגב, כאשר עיקר העבודה נעשה סביב הכפרים הבלתי מוכרים. הארכיון בנוי מתצלומי פורטרטים, ארכיטקטורה וטבע דומם, בכוונה לשקף את אורחות החיים בכפרים. כל תצלום מלווה במטה דטה (meta data) אשר מראה את תאריך הצילום, המיקום, רישום הג'י.פי.אס., כיוון הצילום וגובה פני הים; כך אולי יתאפשר בעתיד לבחון את השינוי שחל בשטח / בכפר.
מניסיוני בשנים האחרונות, ולאחר עיון בתכניות המדינה בנוגע לגורל הבדואים בנגב, נראה כי לא רחוק היום שבו כל מה שנראה במקומות שצילמתי יהיו יערות של קק״ל או יישובים יהודיים אשר יתפסו את מקומם של כפרי הבדואים.
מיקי קרצמן
מיקי קרצמן נולד בארגנטינה בשנת 1959 ועלה לישראל בשנת 1971. מזה למעלה משלושים שנה הוא מתעד את התפתחות הכיבוש הישראלי בשטחים (הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים ורצועת עזה) ובעיקר את ההשלכות הקשות של הכיבוש על חיי היום יום של האוכלוסייה הפלסטינית. קרצמן שימש כראש המחלקה לצילום של בצלאל אקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים בשנים 2006-2014. מאז 2015, הוא מכהן כראש המחלקה לצילום של בית הספר לאמנות בסיס. הוא נמנה על מייסדי ומשמש כיו"ר הדירקטוריון של ארגון שוברים שתיקה מאז 2004 (www.breakingthesilence.org.il). הזוכה החמישי של קרן רוברט גרדנר לצילום, מוזיאון פיבודי לארכיאולוגיה ולאתנולוגיה, אוניברסיטת הרווארד 20111. זוכה פרס אמת למדע, אמנות ותרבות, 2011.