אתה חייב להמשיך לבד

פושטים על הכפר – בריחה

שנת 2003, שעת בוקר מוקדמת. התעוררנו לקול יריות ורעשים. שמענו קריאות "ערבים! ערבים!". עד היום ההוא לא ידענו שהערבים ששמענו עליהם, שפושטים על כפרים, גונבים והורסים, שייכים לשלטון, והמטרה שלהם להרוג אותנו. באותו בוקר הייתי עם אבי, אמי ושתי אחיותיי. קמנו בבהלה. אימא שלי תפסה את ידי ומשכה אותי אִתה, יצאנו מהבית ורצנו לכיוון ההרים. אימא שלי דחקה באחיותיי הגדולות להתקדם ולרוץ מהר לפנינו. אבא אמר שהוא נשאר בכפר, הוא רוצה לדאוג לכל בעלי החיים שהיו לנו.

היינו משפחה מבוססת, היו לנו הרבה אדמות והרבה בעלי חיים, בעיקר פרות, כבשים וסוסים. לא באמת הספקנו להיפרד מאבא, ורצנו החוצה מהכפר להרים. הכפר הופצץ מלמעלה על ידי מטוסים, וגם נשרף על ידי הג'נג'וויד (קבוצות גרילה) שהיו רכובים על סוסים ושרפו בית אחרי בית.

אימא ואני לא היינו לבד. כל הכפר שלנו ברח להרים, אנשים סחבו אנשים פצועים ומדממים על הידיים. הייתי ילד קטן בן תשע ונורא נבהלתי ממה שקורה סביבי. ראיתי אנשים עם האיברים הפנימיים שלהם בחוץ. בכיתי נורא ונצמדתי לאימא שלי, גם היא הייתה במצב קשה ובכתה כל הזמן. המשכנו לברוח ברגל, רצנו שעות בלי לדעת לאן. פחדנו מההפגזות מהאוויר, שלא פסקו לרגע. ניסינו להסתתר בוואדיות הקטנים ובמערות לאורך הדרך.

שלושה ימים ושלושה לילות אימא שלי, אני ושתי אחיותיי רצנו והסתתרנו. היינו מפוחדים מאוד. לא היה לנו מה לאכול, שתינו מים ממעיינות ומנחלים. הגוף שלי כאב כל כך. אימא שלי נאלצה לסחוב אותי חלק מהדרך. כמה שעות לפני שהגענו לעיר זלינגי (שהיום חיים בה אלפי פליטים), ראינו את העיר מרחוק. אימא שלי אמרה לי: "צאדיק, מכאן אתה חייב להמשיך לבד. אתה חייב לברוח מכאן, כי כאן בזלינגי יש הרבה לוחמים של הצבא הסודני. יש כאן המון ג'נג'וויד שמחפשים לרצוח כל ילד וכל גבר". אימא שלי שמעה זאת מהאנשים שהיו סביבנו. היא לא רצתה להיפרד ממני. ראיתי שהיה לה קשה מאוד לומר לי את זה.

נבהלתי. מעולם לפני כן לא יצאתי לבד מהכפר. תמיד הייתי מוקף בבני משפחה שלי, בדודים ובקרובי משפחה, בחברים מהכפר. הייתי בן תשע ולא ידעתי מה זה להיות לבד. אבל אימא שלי לא נתנה לי הרבה זמן לחשוב. היא הצביעה לכיוון אחד ההרים, ואמרה לי: "צאדיק, עכשיו נודע לי שביום שברחנו רצחו את אבא שלך". היא התחילה לבכות, חיבקה אותי חיבוק חזק – ודחפה אותי להמשיך משם לבדי. הלכתי ממנה. בכיתי הרבה. פחדתי מאוד, לא ידעתי מה לעשות. אבל לא הייתה לי ברירה. הלכתי לכיוון ההר. אני לא יודע כמה ימים ולילות הלכתי לגמרי לבדי.

לבד בהרים

טיפסתי על ההרים, התחבאתי בין הסלעים הגדולים וישנתי במערות. יום אחד, כשהייתי על פסגת ההר, השקפתי על כל האזור מלמעלה. אני זוכר שראיתי המון שרפות ואש, שמעתי פיצוצים רחוקים מהמטוסים, ומרחוק זיהיתי אנשים רכובים על גמלים יורים בכלי נשק. הייתי בטוח שזה סוף העולם. אחרי שראיתי את האש והעשן ושמעתי את כל הפצצות והרעש הנורא, אני זוכר שאמרתי לעצמי, זהו, בטח כבר אין יותר דארפור. כולם מתים וזה נגמר.

יום אחד פגשתי בדרך כמה גברים. הייתי בטח שזה הסוף שלי, שהאנשים האלה הם כוחות ג'נג'וויד. אבל ברגע ששמעתי שהם מדברים ביניהם בשפת הפור (Fur) הוקל לי – הבנתי שהם מהשבט שלי. הם קראו לי בשפה שלי: "הי ילד! מי אתה? עם מי אתה נמצא פה?" . קראתי לעברם: "אני לבדי! אני מהכפר בארגה". הם קראו לי להצטרף אליהם ולהמשיך ללכת אִתם. לא ידעתי לאן אנחנו הולכים. כפות הרגליים שלי היו נפוחות מאוד, היה לי ממש קשה להמשיך ללכת. הגוף שלי היה חלש. לא אכלתי כבר כמה ימים ולא הפסקתי לבכות ולפחד כל כך. גם הגברים שפגשתי היו חלשים. כל אחד סיפר על המשפחה שלו. אחד סיפר שהרגו את אימא שלו לנגד עיניו, אחר סיפר על הילדים שלו שנרצחו. המשכנו ללכת על רכסי ההרים וצפינו מלמעלה במעשי הגזל והביזה של הג'נג'וויד. ראינו אותם יורים לכל עבר וגונבים עדרי בקר מהכפרים.

אחרי כמה ימים הגענו לעיר גדולה, שעד היום אני לא יודע את שמה. הגברים שהייתי אִתם הלכו לברר איך אפשר להמשיך משם באוטובוס לכיוון חרטום, עיר הבירה, ואני לא ידעתי מה לעשות. הם רצו להמשיך משם, ואני אמרתי להם שאני לא רוצה להמשיך, אני רק רוצה לחזור לאחיות שלי ולאימא שלי ולבית שלי. הם ריחמו עלי ואמרו לי: "ילד, אתה לא יכול לחזור. אין לך לאן לחזור. יהרגו אותך פה אם תישאר לבד. כדאי לך לבוא אתנו". אני לא יודע אם הם קנו לי כרטיס לאוטובוס או לא, אבל עליתי אתם ונסענו משם שעות ארוכות לתוך הלילה. נרדמתי וישנתי רוב הנסיעה.

מחוז חרטום

אני  לא יודע מתי בדיוק, אבל אחרי המון זמן הגענו לעיר Omdurman במחוז חרטום. ירדנו מהאוטובוס ובתחנה פגשנו דארפורי מהשבט שלנו, שלקח אותנו מהר לחנות שלו. בדרך לשם ראיתי מראה שאני זוכר טוב מאוד עד היום: חיילים או שוטרים תפסו דארפורים באמצע הרחוב והיכו אותם, הטיחו אותם ברצפה וחבטו בהם באלות בכל הגוף. נבהלנו והמשכנו ללכת מהר אחרי הבחור הדארפורי. הוא הסביר לנו שאלו ימים קשים לאנשים מדארפור. אנשי השלטון תופסים דארפורים, מרביצים להם, מכניסים אותם לכלא ואפילו הורגים אותם. הגברים שהייתי אִתם אמרו שאנחנו חייבים להמשיך משם. שאסור לנו להישאר.

המארח הדארפורי שלנו נתן לנו אוכל – לחם וקבב. אחרי האוכל הרגשתי רע ממש. אחרי ימים ארוכים בלי מזון, נראה שהיה לי קשה לעכל את האוכל. נהייתי חולה מאוד, וגם הגברים שהיו אתי חשו ברע. נשארנו אצל הדארפורי בחנות וישנו שם כמה לילות. הוא טיפל בנו ונתן לנו תרופות. בזמן שהיינו שם הגברים דיברו על מה שמתרחש בדארפור. הם סיפרו על כפרים שבהם שרפו ילדים חיים, על הנשים שנאנסות, על רצח בכל מקום ועל ההרס המוחלט של הכפרים. אני זוכר שכשהם דיברו ביניהם על הדברים האיומים האלה, כל הזמן רצה לי מחשבה בראש: מה עם האחיות שלי? גם אותן אנסו? האם הם בכלל בחיים? ומה עם אימא שלי? עד היום אני לא יודע אם אימא שלי והאחיות שלי נאנסו או לא. עד היום לא העזתי לשאול אותן.

בשלב הזה אפילו לא יכולתי לחשוב על חזרה. הייתי רחוק כל כך מדארפור, רחוק מהמשפחה שלי, מהכפר שאני מכיר. הייתי ילד בן תשע שעכשיו מכיר רק שישה גברים דארפורים והולך אחריהם, ועושה מה שהם אומרים לו. לא הכרתי איש מלבדם, ולא היה לי במי לבטוח אלא בהם. הייתי בעיר זרה. כולם דיברו ערבית מסביב, ואני פחדתי מהערבים בסודן, ידעתי שהם רעים אלינו שודדים ורוצחים אותנו.

לא הרשו לי לצאת מהחנות של הדארפורי. הגברים חיפשו את המקום הבא להימלט אליו. הם חששו שבמוקדם או במאוחר יתפסו אותנו וזה יהיה מסוכן מאוד. הם התחילו לדבר על מעבר ללוב. אני לא ידעתי מה זה "לוב". זו פעם ראשונה ששמעתי את המילה הזאת. לאט-לאט הבנתי שזה רחוק עוד יותר, שזה לא בכיוון של דארפור, שזה מחוץ לסודן. הם השיגו כסף וניירות ותכננו לעזוב לשם. התברר שהיה מסוכן מדי לעזוב דרך היבשה, והם סידרו דרכונים וכרטיסי טיסה ללוב. טסנו במטוס גדול במיוחד, ואני זוכר שראיתי שם חיילים שנראו לי כמו חיילים של האו"ם. לא הבנתי מה קורה סביבי, ועשיתי כל מה שהגברים אמרו לי. לבסוף הגענו לעיר בשם א-זאוויה, שם חיים הרבה פליטים מדארפור. הגברים שהייתי אִתם פגשו שם אנשים שהם מכירים מדארפור, שבירכו אותנו על זה שנשארנו בחיים.

לוב

בא-זאוויה נפתח פרק חדש בחיים שלי. חלפו חודשיים מאז שברחתי מהכפר בדארפור, ועכשיו אני נמצא במדינה זרה. אני עם קבוצה גדולה של פליטים דארפורים, שלושים אנשים בדירה קטנה. יש הרבה אפריקאים בלוב. אני לא יודע מה היה המצב שלהם בדיוק, כי הייתי ילד, אבל מהשיחות שלהם הבנתי שהחיים שם קשים, שיש הרבה גזענות והם חווים אלימות מצד הלובים כל הזמן.

הייתי שם בדירה קרוב לשלוש שנים, עד גיל 12. הגברים דאגו לי, נתנו לי אוכל ובגדים. אבל היה אסור לי לצאת מחצר הבית. יכולתי לצאת לחצר, אבל לא יותר מזה. כמובן, לא היה בית ספר ולא היו ארגוני סיוע. הילדות שלי עברה שם בדירה הזאת. כל הזמן דיברתי עם המבוגרים ושאלתי: "מה אתם חושבים? מתי נוכל לחזור הביתה לדארפור?". התגעגעתי כל כך לאימא שלי, ולא הייתה שום דרך להתקשר אליה. לא היו טלפונים ולא הייתה שום דרך לדעת מה קורה בכפר שלי. שמענו חדשות נוראות מדארפור. שמענו על הטבח בכפרים, על הרצח השיטתי, על המוני פליטים שבורחים ועל כך שאיש אינו עוזר. היו לי המון מחשבות קשות. שאלתי את עצמי מה עלה בגורלן של אימא שלי ואחיותיי. חשבתי שנשארתי לבדי בעולם. שכל המשפחה שלי כבר מתה ואין לי אף אחד.  אני זוכר שלילה אחד חלמתי שאני פוגש את אימא שלי, עד עכשיו אני זוכר את החיבוק שהיא חיבקה אותי בחלום.

אחרי שלוש שנים בלוב, הגברים שחייתי אִתם בבית הבינו שהמצב בלוב הולך ונעשה קשה, ועדיף לנסות את מזלם במצרים. הם אמרו שיש במצרים מחנה פליטים, ואולי נוכל לקבל עזרה. בלוב המצב נעשה בלתי אפשרי, והם החליטו לעזוב. אני כמובן הלכתי אִתם. לא הכרתי אנשים אחרים. נדרש להם זמן לסדר את הניירות שהיינו צריכים כדי לעבור את הגבול. היה קשה מאוד להשיג עבורי דרכון, וכמה מהם חשבו להשאיר אותי שם. היה דארפורי אחד, אינני זוכר את שמו, שדאג לי במיוחד. כנראה הוא שילם הרבה כסף כדי שגם לי יהיה דרכון ואוכל לעזוב אִתם למצרים.

מצרים

כשהגענו לתחנת אוטובוס בקהיר, דארפורי אחד בא לקחת אותנו למקום מקלט ענק שיש בו מאות אנשים דארפורים, שבלילות ישנים שם בצפיפות רבה ובמחנק איום. בדרך למקלט הזה הוא סיפר לנו על מצבם הקשה של הפליטים מדארפור ומדרום-סודן במצרים. הוא דיבר על התקווה של כולם לעזוב לארצות הברית ולקנדה. רבים מהפליטים שם קיוו להשתלב בתכניות של יישוב במחדש במדינות המערב.

אני והגברים שהייתי אִתם הבנו שבמצרים לא יהיה לנו טוב יותר ממה שהיה בלוב. השלטונות הסודניים רודפים אחרי הדארפורים גם במצרים. כמה מהגברים שהייתי אִתם החליטו לנסות את מזלם בחציית הגבול לישראל, ואני הלכתי אחרי אחד מהם, שסמכתי עליו יותר מאחרים. הוא היה המבוגר שבחבורה, הוא דאג לי והיה כמו המורה שלי. כשסיפרו לי על המדבר, פחדתי. לא ידעתי מה זה מדבר ולא הבנתי את המשמעות של חציית את הגבול לישראל. הבנתי שישנם בדואים שיעזרו לנו לעבור את הגבול, ולא הייתה לי ברירה אלא לסמוך עליהם. הבדואים לקחו אותנו מקהיר למדבר סיני, ושם נשארנו כמה ימים.

גבול ישראל-מצרים

באחד הלילות הביאו אותנו סמוך לגבול. הסבירו לנו מרחוק איפה הגדר של המצרים ואיפה הגדר של ישראל. הם אמרו לנו שעלינו לרוץ מהר ולהיזהר מהיריות של הצבא המצרי. היינו חבורה של 15–16 גברים, והתחלנו לרוץ בין הכדורים השורקים של החיילים המצרים. אני לא יודע מה עבר לי בראש באותם הרגעים. הייתי כבר ילד גדול, בן 14, אבל עדיין לא הבנתי מה קורה לי. איך הגעתי למצב הזה, מה אני בכלל עושה פה, ומה יהיה אתי. האם אני הולך למות עכשיו מהיריות של החיילים? הלילה החשוך והיריות של החיילים החזירו אותי לזיכרונות שלי בהרים לבדי בדארפור. שוב, פחדתי מאוד. זה היה שונה מגיל תשע. עכשיו הייתי כבר גדול יותר וחזק יותר. אבל עדיין פחדתי נורא.

רצתי לעבר הגדר. הגדר הייתה פרוצה, אבל היה קשה לעבור בה. איבדתי את הנעליים שלי שם ונפצעתי קשה בכפות הרגליים שדיממו והתנפחו. כשהגענו לצד הישראלי ישבנו שם על האדמה, ואני התחלתי לבכות. בכיתי מכאב, בכיתי מפחד, בכיתי כי לא ידעתי מה יהיה אתי. אחד החיילים הישראלים ניגש אליי. הוא ראה שהייתי במצב לא טוב. הוא ראה את כפות הרגליים שלי ואמר לי באנגלית: "בוא, הולכים לאוטובוס". הסתכלתי אליו והצבעתי על כפות הרגליים שלי, ואמרתי לו שאני לא יכול לעמוד עליהן עכשיו. החייל התיישב לצדי, חלץ את הנעליים שלו, פשט את הגרביים הצבאיות שלו ואמר לי: "קח, שים את הגרביים האלה. זה יעזור לך". אני לא האמנתי שהוא עשה את זה. הסתכלתי אליו ושמתי את הגרביים על הרגליים שלי. הוא אמר לי: "אל תדאג, אנחנו לא נפגע בכם כאן".

שנים רבות מאז שמרתי את הגרביים האלה. הם היו אתי כדי לזכור את הרגע הזה. זו ההיסטוריה שלי. ב-2012, כשחברת הכנסת מירי רגב עמדה על הבמה וקראה לסודנים סרטן, השלכתי את הגרביים האלה לפח. כבר למחרת התחרטתי על זה. "חמור", אמרתי לעצמי, "בן אדם לא זורק את ההיסטוריה שלו לפח בגלל מירי רגב".

ישראל

כשהגעתי לישראל הייתי בן 14. החיילים לקחו אותנו לבאר שבע; את הגברים שלחו לכלא ואת הילדים שלחו לתל אביב, אמרו שיש שם אנשים שיטפלו בנו.

אני זוכר שירדנו מהמונית בגינת לוינסקי – ארבעה ילדים עייפים, רעבים, עם רגליים כואבות. סוף-סוף הגיע מישהו סודני ולקח אותנו לבית שלו, שם התקלחנו והוא נתן לנו בגדים נקיים.

אמרו לנו שיש מקלט בנווה שאנן. גרתי במקלט כמעט שנה וחצי. היו שם הרבה אנשים, כמעט 300 איש, חלק ישנו בפנים וחלק בחוץ על חתיכת קרטון שמצאו. כשלא היה מקום בפנים, היית הולך לישון בחוץ, בגינה. ואז הגיעו הנוער העובד והלומד ומצאו אותנו שם. הם אמרו: "אתם ילדים, אתם יכולים לבוא ללמוד בבית ספר". ההתחלה הייתה קשה בגלל השפות השונות. כל בוקר היו מגיעים למקלט חבר'ה מהנוער העובד ומעירים אותנו ללימודים. היינו נוסעים ליפו, ובשעה אחת וחצי היינו מסיימים וחוזרים למקלט. בתקופה הזאת המצב היה ממש קשה. אנשים בוכים, לא מבינים את השפה, לא מכירים אף אחד, הולכים לבתי מלון לחפש שאריות ושמים במקררים שבמקלט. כשסוף-סוף למדנו קצת עברית, מישהי פנתה לבג"ץ בנוגע להתמודדות של המדינה אתנו, הילדים. בית המשפט החליט שאפשר לקבל אותנו כי אנחנו ילדים קטנים שהגיעו לכאן לבד בלי ההורים. אחרי החלטת בג"ץ הנוער העובד והלומד עזרו לנו להגיע לפנימייה. מתנדב בשם אלון מארגון אס"ף למען הפליטים עזר לי להסתדר ולהתאקלם במקום החדש.

פנימיית עיינות

כשקיבלו אותי לפנימייה, מישהו שילם כדי שאני אלמד שם, אבל אני לא ידעתי על כך, חשבתי שאני כמו כל הילדים האחרים. בחופש הגדול כל התלמידים יצאו לחופש, ואני נשארתי בפנימייה כדי לעבוד.

פנימיית עיינות היא כמו המשפחה שלי, אם קורה לי משהו, אני יכול לחזור לשם ולדבר עם כל אחד. יש לי שם הרבה חברים. היינו ארבעה תלמידים מדארפור בכיתה עם 58 ישראלים. עם כולם אני בקשר עד היום. עם החברים, עם הצוות, עם המתנדבים של שנת שירות. כולם אנשים טובים, אנשים שגורמים לך להרגיש שאתה בן אדם, מקשיבים לך. בכיתה י"א כל התלמידים בשכבה קיבלו טופס להוצאת תעודת זהות, וגם לנו אמרו למלא את הטופס. יום אחד נסענו עם כולם לירושלים, שם כולם חוץ מאתנו קיבלו את תעודות הזהות שלהם. אמרו לנו שיטפלו במעמד שלנו דרך משרד הפנים ומשרד החינוך, אבל עד היום אין לנו מעמד.

בסיום י"ב, הדבר שהכי רצינו היה להתגייס לשרת במדינה שעזרה לנו כל כך. כל החברים שלנו התגייסו לצבא, ואנחנו רצינו להמשיך אִתם יחד. העובדת הסוציאלית אמרה שתנסה לעזור לנו להתגייס, אבל לא הצליחה. אמרנו שאם לא נוכל להתגייס בצבא, נעזור בכל דבר אחר, והצענו ללכת להתנדב במד"א. השתתפנו בקורס של מד"א, אבל לא הצלחנו לסיים אותו. בסוף הלימודים היה לנו ממש קשה וממש עצוב.

בבגרויות היה לי קשה להתמודד עם דברים שלא למדתי אף פעם כמו מתמטיקה ואנגלית, וסיימתי עם חצי בגרות. מאז סוף הלימודים ניסיתי להשלים את הבגרות. רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה, אבל בכל מקום שאלו: "סיימת צבא?", "יש לך אזרחות?". ניסו לברר בשבילי, ואפילו כמה אנשים גייסו לי מלגת לימודים, אבל לא נמצא מקום שהסכים לקבל אותי.

בלימודים אני לא יכול להצליח, בעבודה אני לא יכול להצליח, בשום דבר לא יכול להצליח. ואני רוצה להצליח בחיים שלי. באמת באסה.

אני חושב שבסוף יהיה בסדר.

אני לא בחרתי לעצמי לחיות ככה
לא בחרתי להיות פליט
לא בחרתי לחיות בלי אימא ובלי אבא
כשנולדתי היה לי בית, הייתה לי אימא וגם אבא
אני זוכר גם את האחים והאחיות שלי
הייתה לי מדינה
המדינה שלי התפרקה במלחמה
היום אין לי מדינה, אין לי אדמה ואין לי אבא
אני מרגיש גיהנום, מפחד גם ממה שיהיה מחר
איך אני אמשיך לחיות עכשיו כשכאן קוראים לי סרטן?