טֵרה נוּלֽיוּס - מקום להיפלט אליו

מאיה גולד, 2009, ללא כותרת, שמן על בד, 140X240 ס"מ

העזיבה היא הפליטות, וקטור תנועה של הרחקה, נסיגה ופזורה, פליטה מן המקום. איזו תצורה מרחבית היא מטילה לתבנית האורבנית? אבקש להציג כמה מילים על פליטות ועל המקום של העדר המקום.

מרגע ההתקה הגלות והפליטות נדחקות אל הלא-מקום, לְחוץ טריטוריאלי (פדיה 2011a). תנועות אלו של עזיבת המרחב הביתי ושל ההיטלטלות מסמנות מסלולים דה-טריטוריאליים, מסלולים של אי-מקום, ואף שהן מאופיינות בתכונה של החוץ, של מה שעבר (ex) ושל ביטול (de), הן מתעכבות בעיקר בתוך התחום העירוני, זירת תנועות ההגירה. למן רגע העזיבה את הביתי, כתנועת פיזור והשלה, מתחילה גם פעולה של צבירה. ואולם זו צבירה אלביתית (unheimlich) שאינה ממוינת, איסוף חסר כתובת שאינו רשום או מקוטלג, אלא צורה חדשה של התקיימות, שהיא כמעט בלתי נסבלת עבור הרעיון הטריטוריאלי והאזרוח, המבוסס כולו על אחיזה וחזקה.

טֵרה נוּלֽיוּס (terra nullius) היא אדמה ריקה שאינה שייכת לאיש ואינה תחת סמכות שיפוטית. מקורו של המונח במשפט הרומי, ובתחום המשפט הבין-לאומי הוא משמש לתיאור שטח שאינו כפוף לריבונות של מדינה או שטח שכל גוף ריבוני קודם ויתר על ריבונותו בו. אך מאז נוסח המשפט הרומי נסגרה המפה, כדברי חכים ביי ([1991] 2008). זה היה ברגע שבו נתבעה בעלות על פיסת האדמה האחרונה מצד מדינת לאום. כך הפכה הלאומיות לעקרון-על המארגן את המרחב, לאמצעי אחיזה במקום. בעידן המדינוֹת והלאומיוּת מיסדה הטריטוריאליות את הבעלויות, כשלא הותירה "ולו סנטימטר מרובע אחד של כדור הארץ החופשי ממשטור או ממיסוי [...]" (שם, 32).

הרעיון הטריטוריאלי והפרטת הקרקע יוצרים מורפולוגיה מלאכותית של תבנית הנוף ופני השטח. דלז וגואטרי ([1991] 2008 Deleuze & Guattari) כבר העלו את השאלה על מעמד הפרדיגמה הגאוגרפית במיצובן של שאלות פילוסופיות, מה שהגדירו כגאופילוסופיה. הרי אם במרחב הפיזי מושגים אלו מתמוססים, כל שכן כאנלוגיות שבין הסדר הממשי לסמלי: "הגיאוגרפיה אינה מסתפקת באספקת חומר ומקומות משתנים להיסטוריה. היא אינה פיזית או אנושית בלבד, אלא גם מנטאלית, כמו הנוף. היא מחלצת את ההיסטוריה מפולחן ההכרחיות כדי להבליט את הקונטינגנטיות הבלתי ניתנת לצמצום [...] כדי להטעים את עוצמתה של 'סביבה'" (שם 114). באופן דומה אבקש לפתוח דיון על אודות המקום הדה-טריטוריאלי שעליו יוצרת העיר את מושגיה, באמצעות התחום המקודש. החרגתו של תחום זה מהמרחב העירוני היא בד בבד פרקטיקה להדגשתו של המרחב השגור, המֵפֵרה את הרגלה ושיטתה של עיר.

הטֶמֵנוֹס הוא שטח אדמה שסומן והוקצה כמקום המובדל מהשימושים המצויים סביבו; הוא מוקדש לאל, ובו רוכזו המקדשים והמזבחות. בתרבויות הקלאסיות הים-תיכוניות הופיע הטמנוס כתחום השמור לפולחן דתי. כל שבתוך תחומו של הטמנוס מצוי בחזקתה של האלוהות, והיא שמגִנה עליו. ככזה הוא פתוח בפני כול. מקור המונח היווני טמנוס מהפועל temnō או temnein, שמשמעותו: לחתוך, לנתק, לקטוע או לחצוב (Liddell & Scott 1940). לכן הוא מובחן בתוך מרקם מיושב, הפועל בהכרח על פי כללים מנוגדים לו.

מפת אתר העיר אפסוס (Ephesus)

המקדש הוצג לחברה היוונית במאה השמינית לפני הספירה. הוא נבנה בעקיבות בתחום שהופרד מסביבתו הפיזית באמצעות קיר היקפי (peribolos) שהגדיר את התחום המקודש, ובתוכו הוקמו המזבחות והמקדשים ולעתים גם בתי אוצר. בניית המקדשים צברה תאוצה במאה השביעית, ובמאה שלאחריה  החלה להצטמצם. עד המאה השביעית לפני הספירה היה המזבח המרכז הסימבולי של התחום המקודש. בחלוף הזמן, מוקד התחום המקודש ואתו הריטואלים הדתיים נדדו מהמזבח, כשולחן האל, לתחום המקודש עצמו. הטמנוס החל להתהוות לא רק כמרחב פיזי חריג בתוך התבנית השגרתית של העיר, אלא כמרחב תרבותי מובדל (Launderville 2007).

שני מושגיו של הטמנוס – הניתוק (temnein) והקידוש (hieron) – בוראים אותו יחד. הם מסמנים את שני ההיבטים של התחום המקודש כאזור שהופקע מן המרחב השגור והסדיר, שבתור מקום קדוש הוא רכושו של האל, ועל כן אינו בחזקתו של איש (Mikalson 2010). הטמנוס מובחן מהרגל החולין היום-יומי ומונהג על פי מערכת חוקים משל עצמו, שנקשרת תמיד להיבטים של הבדלה.

כשהֶרוֹדוֹטוּס (Herodotus) מתאר בחיבורו "היסטוריות" את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה החמישית לפני הספירה, הוא מציין את ארְטיקטֶס (Artaÿctes), המשנה למלך הפרסי, שנטל את הטמנוס של פֽרוֹטֶסִילָאוֹס (Protesilaos) לחקלאות ולמרעה, באותה הנשימה שבה הוא מזכיר את התעללותו בנשים וביזת המקדש. מההקשר ברור מאוד שהטמנוס אמור להיות המקום שפטור ומופקע משימוש מעשי בשל היותו חורג מהמרחב סביבו (Boedeker 2013).

היבטים אלו של הבדלה החלו מבססים היתרים ואיסורים בתחומו של הטמנוס, הנעים מסוגיות של טוהר וטומאה ועד הזכות שלא להירדף ולא להיאסר. הזכות שלא יילקח ממך דבר בטמנוס נקראה א-סייליה (asylia) מהפועל סיילאן (sylȃn), שמשמעותו לגנוב. מתוקף כך הטמנוס הוא הא-סיילום (asylum), מקום מחסה ומקלט לכל מי שנמלט אליו. מי ש"נאחז בקרנות המזבח" ומצוי תחת הגנתו של האל, נאסר סילוקו.

בהינדואיזם ובבודהיזם, הקשטְרָה (kshetra) מוגדרת לעתים כ"אדמה טהורה" (pure land). במשמעותה המילולית היא שדה או אדמה אשר קודשו כתחום לפעול בו. המונח המקביל לה באדריכלות המוסלמית הוא הסחן (صحن - sahn), ופירושו שדה פנימי.

המסגד הגדול בדמשק ממוקם על שרידיה של כנסייה ביזנטית באתר שקודם לכן שימש מקדש רומאי לאל יופיטר. המבנה ההיקפי, הרִיוָואק (رواق - riwaq), משמש כחלל מעבר בין הפנים לחוץ ומעבה את הפֵּרִיבּוֹלוֹס והפִּילַסְטֵרים, שרידי הטמנוס הרומאי. הטמנוס עבר משליטתה של דת אחת לאחרת, אך אף לא אחת מהן ערערה על קדושתו של המקום. הכנסייה עמדה במרכז הטמנוס, ולאחר הכיבוש המוסלמי חלקו המסגד והכנסייה גם יחד את הטמנוס, כאשר הארקדה הדרומית שימשה כאזור התפילה המוסלמי. הכנסייה קיימה ריטואל צנטריפטלי, והמסגד ריטואל צנטריפוגלי. בתחילת המאה השמינית הוחרבה הכנסייה, והמסגד נבנה כמבנה בעל שלושה מעברים מקבילים לאורכה של הצלע הדרומית של הטמנוס, שמתפקד כשדה המרחיק את העיר מהמסגד ומפנה למסגד מקום.

מסגד אִבּן טוּלוּן (مسجد ابن طولون) בקהיר, המסגד העתיק והגדול ביותר במצרים, נבנה במאה התשיעית לספירה. הוא מוקף בריוואק ובזִיאדָה (زيادة - ziyada), חלל היקפי נוסף המרחיב את תחום ההבדלה ומרחיק את הסחן מהמרחב העירוני היום-יומי.

הסחן מאפשר את התרחבותו של אולם התפילה אליו, שמתרחב ומתכווץ בהתאמה. כמו הטמנוס הוא משמש כתחום עירוני מוגן המתפקד גם כמקום מקלט. כתחום מקודש הסחן מופקע מהמרחב הסדיר ואינו בחזקתו של איש. מובדל ממרחב היום-יום, זה תחום בעל מערכת חוקים משל עצמו, הנקשרת תמיד להבדלתו.

תמונתו של העולם

מידאן נאקשה ג'האן ברישום של הצייר והנוסע ההולנדי קורנליס דה ברוין, (Cornelis de Bruijn), 1718

כיכר האימאם באספהאן הוקמה בתחילת המאה השבע-עשרה. הכיכר בנויה כמלבן עצום ממדים ששטחו כתשעים דונם. השדה העירוני הזה הוא אולי הדוגמה המפוארת ביותר של הפרדס הפרסי (پردیس-paradise). מבחינה אטימולוגית, מוצא המונח פרדס מפרסית עתיקה (pairi-daēza) ופירושו "לבנות קיר סביב".

בהיותו תחום מובדל בתוך סביבה צחיחה, המאפיין הבסיסי של הפרדס הוא היותו שטח פורה. אף שלא תמיד הייתה הכיכר מעובדת, כל הפעילות הממסדית נדחסה אל דופנותיה: הכניסה אל מסגד השאה הייתה דרך הדופן הדרומית, ומולו הבזאר מצפון; ממזרח מסגד השייח' לוטף אללה ומולו ארמון עאלי קאפו. המבנים אוחדו בחזיתותיהם, למעט שני פתחי הכיכר ממזרח וממערב.

האירועים הרשמיים מאופיינים בתכונה צנטריפוגלית: הם שואפים להתרחק מהמרכז ונדחסים אל הדפנות, וכך הם מותירים את השדה כתחום שנחתך מהעיר ומאפשר לאירועים ולתופעות חולפות להתקיים בתוכו. כך, בין השאר שימש השדה מקום חניה לאורחים המבקרים בעיר.

תמונתו של העולם – זו משמעות השם המקורי של כיכר האימאם, מֵידָאן נָאקשֵה גִ'הָאן (میدان نقش جهان). מבחינה מילולית ניתן לתרגם את שם הכיכר גם כ'תחום שנחצב ונחתך מהעיר כדי להחזיר אותו להיות שדה, לריבונות העולם'. באופן דומה ניסח ק"ג יונג את ארכיטיפ הטמנוס – תחום הטאבו  – כתחום מקודש שאין להפר אותו (Jung 1968); זה המקום שבו יכול היחיד לפגוש את האלביתי המוכר והזר כאחד, כאומר לראות את הצל של עצמו. כאן גם יש להניח את הקשר בין הפרדס ככינוי לתורת הסוד היהודית לבין גן העדן, הוא המקום שמסמל את הגירוש (פדיה 2011b).

תחריט דתי מהמאה מהמאה השבע עשרה ובו הבתולה מריה מרחפת מעל השדה המוקף בד' אמות (מתוך ספרו של יונג)

ג'ון ו. ווטרהאוס (John William Waterhouse), המעגל המאגי, 1886

כאן מועילה ההבחנה שהשתיתו דלז וגואטרי בין החרוש או המחורץ (strié) לחלק (lisse) (Deleuze, Guattari [1980] 1987), המבוססת על חלוקת הארץ לתחומים טריטוריאליים: המרחב העירוני הרגיל ארוג תלמי אורך ורוחב, המועידים אותו כמקרקעין לרישום, שהפרט מתנהל בו בתחומים אוטונומיים. הוא נתפס באמצעות יכולתו להיות מדיד ונרכש, ובמהותו הוא מרחב קבע. ואילו בתחום המקודש הוחלקו התלמים – זה תחום המשכי שאינו ניתן לחלוקה. התנועות בו מצויות בסבך נטול צורה, ללא כיוון מוכתב, כמרחב נוודי. החָלָק מנוסח באמצעות האירוע שמתחולל בו, בתנועה חופשית ומשתנה, ולא באמצעותן של תנועות מוסללות ומסומנות. לכן מסולק ממנו המנגנון הממלכתי שהסדר העירוני טבוע בו.

התחום המקודש שנחתך מהעיר הוא אי-מקום שהטריטוריה מתארגנת סביבו, כאילו לא הייתה בו מעולם. יש בו כדי לאפשר לעיר לערות אל תוכה תנועות של פליטות, התקה או התחלפות. העיר השגורה שמפנה מקום והטמנוס שמארגן אותה שוב ושוב – המקום והמקום-שאינו – יחד הם העיר. כך כותבת פדיה על הפרדס:

בהתחלה הפרדס היה גן, גן עדן, ממנו גורשו אדם וחוה. הם יצאו ממנו כמו שיצאו ממקום ממשי והוא הפך לזיכרון. המיתוס, לפי שיטה זו, יסודותיו תמיד במציאות שנחסמה, והממשי שלה נחווה בו-זמנית כבלתי נגיש במציאות אבל ממשיך לפעול בתוכה – הטריטוריה מאורגנת סביב אי-מקום, כאילו וכביכול כמו שהיה בטרם הוטען בשום-מרחב, או אולי בטרם נקלף ממנו שום-מרחב [...] אבל נקודת ריק זו היא המארגנת את המרחב (פדיה 2011b,  90).

הפקעתו של תחום מהמרחב הסדיר ומסמכות סדורה היא אקט של בירוא ושל ריקון, אך בעיקר של חשיפה ושל גילוי. השדה שנחתך מהמרחב הנהוג והשיטתי, המתרוקן, מתגלם בלא-כלום שהוא כחומר כמעט. הטמנוס, כמושג המקום שכבר אינו נדרש למקומיות, הוא התחום שמוחזר לעולם, והעולם משתקף בו. בפעולת הריקון הכוונה למציאת התכנית הגדולה שנחה במעמקי המקום, אין סיטו (In situ).1

ביבליוגרפיה

ביי, ח' [1991] (2008). T.A.Z אזור אוטונומי ארעי. תרגום: ליאת סאבין, רסלינג: תל אביב.

דלז, ז' וגואטרי, פ' [1991] (2008). מהי פילוסופיה? תרגום: אבנר להב, רסלינג: תל אביב.

פדיה, ח' (2011a). הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל. רסלינג: תל אביב.

פדיה, ח' (2011b). מרחב ומקום, מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

Boedeker, D. (2013). Protesilaos and the End of Herodotus' Histories .In R.V. Munson (Ed.), Herodotus: Volume 1: Herodotus and the Narrative of the Past (pp. 359-378). Oxford: Oxford University Press.

Deleuze, G. & F. Guattari. [1980] (1987). A Thousand Plateaus, Capitalism and Schizophrenia. Trans. Brian Massumi, Minneapolis: University of Minnesota Press.

Godley, A.D. (1920). The Histories of Herodotus. Cambridge: Harvard University Press.

Jung, C.G. (1968). Psychology and Alchemy, Collected Works of C.G. Jung. Princeton: Princeton University Press.

Lacan, J. [1956-1957] (1993). The Seminar, Book IV: The Object Relation. Trans. L.V.A. Roche. London: Norton & Company.

Launderville‏, D. (2007). Spirit and Reason: The Embodied Character of Ezekiel's Symbolic Thinking. Texas: Baylor University Press.

Liddell, H.G. & Scott, R. (1940). A Greek-English Lexicon. Oxford: Clarendon Press.

Mikalson, J.D. (2010). Ancient Greek Religion. Oxford: Wiley-Blackwell.

• 1. הביטוי "אין סיטו" מקורו בלטינית ומשמעותו: במקום, כמו שהוא במצבו הטבעי המקורי, או במקום שבו נוצר, שנמצא במקום ולא הוזז.