אנו הפליטים

קודם כול, איננו אוהבים שמכנים אותנו "פליטים". אנו עצמנו מכנים זה את זה "תושבים חדשים" או "מהגרים". עיתונינו הם עיתונים ל"אמריקנים דוברי השפה הגרמנית"; וככל הידוע לי, אין ומעולם לא היו מועדונים שנוסדו על ידי אנשים שנרדפו על ידי היטלר אשר שמם הצביע על היות חבריהם פליטים.

בעבר פליט היה מי שנאלץ לחפש מקלט בשל מעשה שביצע או דעה פוליטית שהחזיק בה. ובכן, נכון הדבר שהיה עלינו לחפש מקלט; אבל לא ביצענו כל מעשה ורובנו מעולם לא חלמו להחזיק בדעה רדיקלית כלשהי. עמנו השתנתה משמעותו של המושג "פליט". כעת "פליטים" הם מי שאיתרע מזלם להגיע למדינה חדשה כשהם חסרי כול ונזקקים לסיוען של ועדות הפליטים.

לפני פרוץ המלחמה, היינו רגישים עוד יותר לכינוי פליטים. עשינו כמיטב יכולתנו להוכיח לאחרים שאנו מהגרים רגילים לכל דבר. הצהרנו כי עזבנו למדינות שבחרנו מרצוננו החופשי, והכחשנו כי היה למצב קשר כלשהו למה שמכונה "הבעיות היהודיות". כן, היינו "מהגרים" או "תושבים חדשים", שעזבו את מדינתנו משום שביום בהיר אחד היא כבר לא כל כך התאימה להמשך שהותנו בה, או מסיבות כלכליות גרידא. ביקשנו לבנות מחדש את חיינו, זה הכול. כדי לבנות את החיים מחדש צריך להיות חזקים ואופטימיים. לפיכך, היינו אופטימיים מאוד.

ואמנם, האופטימיות שלנו ראויה להערכה, אפילו אם אנו מעידים על עיסתנו. סיפור מאבקנו יצא סוף-סוף לאור. איבדנו את ביתנו, כלומר את הפמיליאריות של חיי היום-יום. איבדנו את משלח ידינו, כלומר את הביטחון שאנו מביאים תועלת כלשהי לעולם. איבדנו את שפתנו, כלומר את הטבעיות של התגובות, את הפשטות של המחוות, את ההבעה הלא-מעושה של הרגשות. עזבנו את קרובי משפחתנו בגטאות הפולניים וחברינו הטובים נהרגו במחנות הריכוז, כלומר התחולל שבר בחיינו הפרטיים.

עם זאת, ברגע שניצלנו – ואת רובנו היה צריך להציל אי-אלו פעמים – התחלנו בחיינו החדשים וניסינו להיצמד במידה רבה ככל האפשר לעצות הטובות שקיבלנו ממושיענו. נאמר לנו לשכוח, ושכחנו מהר מכפי שאפשר לדמיין. הזכירו לנו בידידותיות שהארץ החדשה תהפוך לימים לביתנו החדש; ולאחר ארבעה שבועות בצרפת או שישה שבועות באמריקה העמדנו פני צרפתים או אמריקנים. האופטימיים יותר מבינינו אפילו הוסיפו ואמרו שחייהם הקודמים עברו עליהם במעין גלות בלתי-מודעת, ורק משהגיעו למדינה החדשה למדו איך נראה בית אמתי. אמנם לפעמים הבענו התנגדות כאשר נאמר לנו לשכוח את עבודתנו הקודמת והיה קשה לנטוש לחלוטין את האידיאלים הקודמים כאשר המעמד החברתי שלנו עמד על כף המאזניים. לעומת זאת, בנושא השפה לא נתקלנו בכל קושי: לאחר שנה בלבד האופטימיסטים משוכנעים שהם דוברים אנגלית ברמת שפת אמם, ולאחר שנתיים הם נשבעים חגיגית שהם מדברים אנגלית טוב יותר מכל שפה אחרת – שהגרמנית היא שפה שהם כבר בקושי זוכרים.

כדי לשכוח ביתר יעילות אנו מעדיפים להימנע מכל התייחסות למחנות ריכוז או מעצר שחווינו רובנו כמעט בכל המדינות האירופיות – דבר שעלול להתפרש כפסימיות או כהעדר ביטחון במולדת החדשה. חוץ מזה, נאמר לנו פעמים מספר שאיש אינו אוהב להקשיב לדברים האלה; הגיהינום כבר אינו אמונה דתית או פנטזיה אלא דבר ממשי בדיוק כמו הבתים, האבנים והעצים. מסתבר שאיש אינו רוצה לדעת שההיסטוריה העכשווית יצרה סוג חדש של אנשים – הסוג שמוכנס למחנות ריכוז על ידי אויביהם ולמחנות מעצר על ידי חבריהם.

אפילו בינינו לבין עצמנו אין אנו מדברים על עבר זה. במקום זאת, מצאנו דרך משלנו לנווט בעתיד חסר ודאות. מכיוון שכל בני האדם מתכננים ומבקשים ומייחלים, כך עושים גם אנו. ואולם, למעט גישות אנושיות כלליות אלו, אנו מנסים למפות את העתיד בדרכים מדעיות יותר. לאחר שנפל בחלקנו מזל רע כה רב אנו מבקשים למצוא מסלול מוחלט וודאי. ולשם כך, אנו עוזבים את הקרקע, על כל אי-הוודאות שטמונה בה, ונושאים את עינינו אל השמים. הכוכבים – ולא העיתונים – הם שיספרו לנו מתי יובס היטלר ומתי נהפוך לאזרחים אמריקנים. בעינינו, הכוכבים הם יועצים מהימנים יותר מכל חברינו; אנו לומדים מהכוכבים מתי עלינו לסעוד בחברת מיטיבנו ובאיזה יום כדאי למלא את אחד מאין-ספור השאלונים שמלווים את חיינו הנוכחיים. לעתים איננו סומכים אפילו לא על הכוכבים אלא על הקווים בכפות ידינו או סימני כתב היד שלנו. כך אנו לומדים פחות על אירועים פוליטיים ויותר עלינו עצמנו, אף על פי שהפסיכואנליזה כבר יצאה מהאופנה. חלפו הימים המאושרים שבהם גברות ואדונים משועממים בני המעמד הגבוה דיברו על העבֵרות העליזות של ילדותם מוקדמת. הם כבר אינם מעוניינים באותם סיפורי רוחות; חוויות אמתיות הן אלו שגורמות לעורם להצטמרר. כבר אין כל צורך לטוות כשפים סביב העבר; הוא מכושף דיו במציאות. כך, למרות האופטימיות המופגנת שלנו, אנו משתמשים בכל מיני להטוטי קסמים כדי להעלות באוב את רוחות העתיד.

איני יודעת אילו זיכרונות ואילו מחשבות דרים בחלומותינו מדי לילה. איני מעזה לברר, מכיוון שגם אני הייתי מעדיפה להיות אופטימיסטית. אבל לפעמים אני מדמיינת כי לפחות מדי לילה בלילה אנו חושבים על מתינו או זוכרים את השירים שאהבנו פעם. הייתי יכולה להבין אפילו איך חברינו בחוף המערבי, בתקופת העוצר, יכלו להחזיק ברעיונות משונים כמו האמונה שאין אנו רק "אזרחים פוטנציאליים" בעתיד אלא "זרים בני עם אויב" בהווה. כמובן, באור היום אנו הופכים לזרים בני עם אויב רק באופן "טכני" – זאת יודע כל פליט. ואולם בשעה שסיבות טכניות מונעות ממך לצאת מביתך בשעות החשכה, אין ספק שקשה להימנע מאי-אלו הרהורים אפלים על הקשר שבין עניינים טכניים למציאות.

לא, אין כל פסול באופטימיזם שלנו. יש בינינו כמה אופטימיסטים חריגים אשר, לאחר שנשאו הרבה נאומים אופטימיים, חוזרים הביתה ופותחים את ברז הגז או בוחרים לעשות שימוש מפתיע למדי בגורד שחקים. נראה שהם מוכיחים שהעליצות המופגנת שלנו מבוססת על נכונות מסוכנת למות. לאחר שגדלנו באמונה שהחיים הם הטוב הנעלה ביותר והמוות הוא האימה הגדולה ביותר, הפכנו עדים וקרבנות לזוועות גרועות ממוות בלי שעלה בידינו לגלות אידיאל נשגב יותר מהחיים. כך, אף שהמוות כבר אינו מהלך עלינו אימים, כבר אין אנו מעוניינים או מסוגלים לסכן את חיינו למען מטרה כלשהי. במקום להילחם – או לחשוב איך להפוך לאנשים שמסוגלים להשיב מלחמה – התרגלו הפליטים לאחל מוות לחבריהם או קרוביהם; כאשר מישהו מת, אנו מדמיינים בשמחה את כל הצרות שנחסכו ממנו. לבסוף, רבים מאתנו מבקשים שגם מאתנו ייחסכו צרות כלשהן, ופועלים בהתאם.

מאז 1938 – מאז פלישתו של היטלר לאוסטריה – ראינו באיזו מהירות אופטימיזם רהוט עשוי להשתנות לפסימיות שנאלמה דום. ככל שחלף הזמן, החריף מצבנו – הפכנו עוד יותר אופטימיסטיים ועוד יותר מועדים להתאבד. תחת שלטון שושניג[1] היו יהודי אוסטריה אנשים כה עליזים – הם עוררו התפעלות בכל מתבונן חסר פניות. היה משהו נפלא בעוצמת השכנוע שלהם ששום דבר לא יכול לקרות להם. אבל כאשר גדודים גרמנים פלשו למדינה והשכנים הגויים החלו להתפרע בבתי היהודים, יהודי אוסטריה החלו להתאבד.

בניגוד למקרי התאבדות אחרים, חברינו אינם מותירים אחריהם כל הסבר למעשיהם, כל האשמה, כל טענה נגד העולם שאילץ אדם נואש לדבר ולהתנהג בעליצות עד יומו האחרון. המכתבים שהותירו אחריהם הם מסמכים שגרתיים, חסרי משמעות. לפיכך, נאומי ההספד שאנו נושאים מעל קברם הפתוח הם קצרים, נבוכים ומלאי תקווה עד מאוד. לאיש לא אכפת מהמניעים, נראה שהם ברורים לכולנו.

אני מדברת כאן על עובדות לא פופולריות; ומה שלא תורם במיוחד: על מנת להוכיח את טענתי אני אפילו לא מגייסת את הטיעונים היחידים שמרשימים את האדם המודרני – מספרים. אפילו אותם היהודים שמכחישים בנחרצות את קיום העם היהודי נותנים לנו סיכוי הישרדות לא רע בכל הקשור למספרים – אחרת איך יוכיחו שרק מעטים מהיהודים הם פושעים ושיהודים רבים נהרגים כפטריוטים בעתות מלחמה? בזכות מאמציהם להציל את החיים הסטטיסטיים של העם היהודי אנו יודעים ששיעור ההתאבדויות בקרב יהודים היה הנמוך ביותר משל כל האומות התרבותיות. אני די משוכנעת שמספרים אלו כבר אינם נכונים, אבל איני יכולה להוכיח זאת באמצעות מספרים חדשים, אף שאני בהחלט יכולה לעשות זאת באמצעות חוויות חדשות. ייתכן שיהיה די באלו עבור אותן נשמות ספקניות שמעולם לא היו משוכנעות לגמרי שמדידת הגולגולת עשויה לתת מושג מדויק על תוכנה, או שסטטיסטיקות הפשיעה משקפות במדויק את רמת המוסר הלאומית. בכל אופן, בכל מקום שבו מתגוררים כיום יהודי אירופה, הם כבר אינם מתנהגים על פי חוקי הסטטיסטיקה. אנו נתקלים במקרי התאבדות לא רק בקרב תושביהן אחוזי הבהלה של ברלין ווינה, בוקרשט ופריז, אלא בניו יורק ולוס אנג'לס, בבואנוס איירס ומונטווידאו.   

לעומת זאת, היו דיווחים מעטים על התאבדויות בגטאות ובמחנות הריכוז עצמם. נכון, באופן כללי רק מעט מאוד דיווחים הגיעו מפולין, אבל יש לנו מושג די טוב על המתרחש במחנות הריכוז הגרמניים והצרפתיים.

במחנה גירס, לדוגמה, שהייתה לי ההזדמנות לשהות בו זמן-מה, שמעתי רק על מקרה התאבדות אחד, וזו הייתה הצעה לפעולה קולקטיבית, ככל הנראה מעין מחאה שנועדה להרגיז את הצרפתים. כאשר ציינו כמה מאתנו שממילא נשלחנו לשם "pour crever",[2] השתנה פתאום מצב הרוח והפך לעוז לחיים. הדעה הרווחת הייתה שצריך להיות א-סוציאלי ואדיש לאירועים כלליים באופן חריג כדי להמשיך ולפרש את האסון כולו כמקרה אישי ופרטי של מזל רע, ובהתאמה לכך, לסיים את חייך באופן אישי ופרטי. ואולם אותם אנשים, ברגע שחזרו לחיים הפרטיים שלהם, כאשר ניצבו בפני מה שנראה כבעיות אינדיווידואליות, חזרו שוב לאופטימיות הלא-שפויה הזאת, שנמצאת מרחק כמה פסיעות בלבד מייאוש.

אנחנו היהודים הלא דתיים הראשונים שחוו רדיפה – ואנחנו הראשונים אשר, לא רק על סף המוות, משיבים בהתאבדות. אולי הצדק עם הפילוסופים שמלמדים שהתאבדות היא הערובה האחרונה והעליונה של חירות אישית: גם כשאיננו חופשיים ליצור את חיינו או את העולם שאנו חיים בו, עדיין יש לנו החירות לוותר על חיינו ולעזוב את העולם. כמובן, יהודים אדוקים אינם יכולים לממש חירות שלילית זו; הם רואים בהתאבדות רצח, כלומר, הרס של מה שאדם לעולם אינו יכול ליצור, התערבות בזכויותיו של בורא עולם. ה' נתן וה' לקח; ואז יוסיפו "ברוך שם ה'". בעיניהם התאבדות, בדומה לרצח, משמעה חילול השם והתקפה על הבריאה כולה. מי שהורג את עצמו מצהיר שהחיים אינם שווים שיחיו אותם ושהעולם אינו שווה שיגנו עליו.

ואולם מתאבדינו אינם מורדים מטורפים שמתריסים בפני החיים והעולם, שמנסים להרוג מתוך עצמם את היקום כולו. דרכם להיעלם היא שקטה וצנועה; כמו מתנצלים על הפתרון האלים שמצאו לבעיות האישיות שלהם. על פי רוב, לדעתם אין שום קשר בין אירועים פוליטיים לגורלם הפרטי; בזמנים הטובים ובזמנים הקשים הם מאמינים אך ורק באישיות שלהם. כעת הם מוצאים בעצמם אוזלת יד מסתורית שמונעת מהם להסתדר בחיים. מילדותם המוקדמת חשו זכאים למעמד חברתי מסוים, והם רואים בעצמם כישלון אם אינם יכולים עוד לשמור על מעמד זה. האופטימיות שלהם היא ניסיון חסר תוחלת להמשיך להחזיק את הראש מעל המים. מתחת לחזית זו של עליצות, הם נאבקים ללא הרף בייאושם מעצמם. בסופו של דבר הם מתים מסוג של אנוכיות.

אם מצילים אותנו אנו חשים מושפלים, ואם עוזרים לנו אנו חשים מבוזים. אנו נלחמים כמו מטורפים להשיג קיומים פרטיים עם גורלות אינדיווידואליים, משום שאנו חוששים להפוך לחלק מהציבור העלוב של "שנוררים", שאנו, שרבים מאתנו היו בעבר פילנתרופים, זוכרים היטב. כפי שבעבר לא השכלנו להבין ש"השנורר" היה סמל לגורל היהודי והשלומיאל, כך היום אין אנו מרגישים זכאים לסולידריות יהודית; אין אנו יכולים להבין שלמעשה לא מדובר בנו עצמנו אלא בעם היהודי כולו. לעתים חוסר הבנה זה זוכה לתמיכה נלהבת מצד מיטיבנו. לדוגמה, אני זוכרת מנכ”ל קרן צדקה גדולה בפריז שכאשר היה מקבל כרטיס ביקור של יהודי אינטלקטואל שעליו התנוסס תואר ה"ד"ר" הבלתי נמנע, נהג לשאוג במלוא קולו, "הר דוקטור, הר דוקטור, הר שנורר הר שנורר!"

המסקנה שהסקנו מחוויות לא נעימות כגון אלו הייתה פשוטה למדי. להיות דוקטור לפילוסופיה כבר לא סיפק אותנו; ולמדנו שכדי לבנות חיים חדשים, יש צורך לשפר תחילה את הקודמים. אגדה נחמדה הומצאה על מנת לתאר את התנהגותנו; ביגונו, מתחיל כלב תחש גולה וגלמוד לדבר: "פעם, כשהייתי סן-ברנרד..."

חברינו החדשים, המומים למדיי משפע הכוכבים ואנשים בעלי שם, אינם מבינים שבבסיס התיאורים של פאר עברנו שוכנת אמת אנושית אחת: פעם היינו מישהם שלאנשים היה אכפת מהם, נאהבנו על ידי ידידים, ואפילו היינו ידועים לבעלי הבית שלנו כמי שמקפידים לשלם את שכר הדירה במועד. פעם יכולנו לקנות את מזוננו ולנסוע ברכבת התחתית מבלי לשמוע שאיננו רצויים. נעשינו היסטריים קמעה מאז שעיתונאים החלו להפנות אלינו את תשומת לבם ולומר לנו בפומבי להפסיק להיות כה לא-נעימים כשאנו יוצאים לקנות חלב ולחם. אנו תוהים כיצד נוכל לעשות זאת; כבר עכשיו אנחנו זהירים עד זרא בכל רגע ורגע של חיינו בניסיון להתחמק מכך שמישהו ינחש מי אנחנו, איזה סוג של דרכון יש לנו, היכן נופקו תעודות הלידה שלנו – ושהיטלר לא אהב אותנו. אנו מנסים כמיטב יכולתנו להתאים לעולם שבו עליך להיות בעל מודעות פוליטית כאשר אתה יוצא לקנות מזון.

בנסיבות כאלה, תופחים ממדיו של סן-ברנרד עוד ועוד. לעולם לא אשכח את הגבר הצעיר אשר, כשציפה לקבל סוג מסוים של עבודה, נאנח: "אתה לא יודע עם מי אתה מדבר; אני הייתי מנהל מחלקה בקרשטט [חנות כלבו גדולה בברלין]". או הייאוש העמוק של הגבר בגיל העמידה, שלאחר שעמד מול משמרות אין-סופיות של ועדות שונות על מנת להינצל, קרא בסופו של דבר: "ואף אחד כאן לא יודע מי אני!" מכיוון שאיש לא התייחס אליו כאל אדם מכובד, החל לשלוח מברקים לאישים בעלי שם וקרובים מכובדים. הוא למד מהר מאוד שבעולם מטורף זה, קל בהרבה להתקבל כ"אדם בעל שם" מאשר כאדם.  

ככל שאנו חופשיים פחות להחליט מי אנחנו או לחיות כפי שהיינו רוצים, כך אנו מנסים יותר ויותר להעמיד פנים, להסתיר את העובדות ולשחק תפקיד. גורשנו מגרמניה משום שהיינו יהודים. אבל עוד בטרם נגעו שתי רגלינו באדמת צרפת, הפכו אותנו ל-"boche".[3] אפילו נאמר לנו שאם אנו באמת מתנגדים לתיאוריות הגזעניות של היטלר, עלינו לקבל כינוי זה ללא מחאה. שבע שנים שיחקנו את התפקיד המגוחך הזה, לנסות להיות צרפתים – או לכל הפחות אזרחים פוטנציאליים; ואולם בתחילת המלחמה בכל זאת נכלאנו כ-"boches". אמנם, בה-בעת, רובנו באמת נעשינו צרפתים כה נאמנים עד שאפילו לא מתחנו ביקורת על צו ממשלת צרפת; וכך, הכרזנו שזה בסדר גמור להיכנס למחנות מעצר. היינו ה-“prisonniers volontaires” ("אסירים מרצון") הראשונים שראתה ההיסטוריה. לאחר שפלשו הגרמנים למדינה, ממשלת צרפת לא הייתה צריכה לעשות דבר אלא לשנות את שם החברה; לאחר שנכלאנו מכיוון שהיינו גרמנים, לא שוחררנו משום שהיינו יהודים.  

אותו הסיפור חוזר על עצמו חזור ושנה בכל העולם. באירופה החרימו הנאצים את רכושנו; אבל בברזיל היה עלינו לשלם 30% מהוננו, כמו היינו החברים הנאמנים ביותר ב"קונפדרציית הגרמנים בחו"ל". בפריז לא יכולנו לצאת מביתנו לאחר השעה שמונה בערב כי היינו יהודים; ואילו בלוס אנג'לס הוטלו עלינו מגבלות עקב היותנו "נתיני אויב". הזהות שלנו משתנה לעתים כה תכופות עד שאיש אינו יכול לגלות מי אנו באמת.

לרוע המזל, הדברים אינם משתפרים כשאנו פוגשים יהודים. יהדות צרפת הייתה משוכנעת לחלוטין שכל היהודים שמגיעים מהאזור שמעבר לנהר הריין היו "פולאק", מה שיהדות גרמניה כינתה "יהודי המזרח" (אוֹסטיוּדֶן). ואולם אותם היהודים שבאמת הגיעו ממזרח אירופה לא יכלו להסכים עם אחיהם הצרפתים וכינו אותנו "יקים". בניהם של אותם שונאי "יקים" – הדור השני שנולד בצרפת וכבר עבר התבוללות – היו תמימי דעים עם היהודים בני המעמד הגבוה בצרפת. כך, באותה משפחה ממש, היית עשוי לשמוע את הכינוי "יקה" מהאב ו"פולאק" מהבן.

מאז פרוץ המלחמה והקטסטרופה שנפלה בחלקה של יהדות אירופה, עצם עובדת היותנו פליטים מנעה מאתנו להתרועע עם החברה היהודית המקומית, כאשר יוצאי הדופן המעטים רק מעידים על הכלל. חוקים חברתיים בלתי כתובים אלו, שלעולם אין מודים בהם בפומבי, הם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על דעת הקהל. ואותן דעה והתנהגות חסרות קול חשובות לחיי היום-יום שלנו לאין-ערוך מכל ההצהרות הרשמיות של הכנסת אורחים ורצון טוב.

האדם הוא חיה חברתית, וכאשר נגדעים קשריו החברתיים, חייו אינם קלים. קל בהרבה להחזיק באמות מידה מוסריות בתוך מרקם חברתי. רק מתי-מעט מסוגלים לשמור על עמוד השדרה המוסרי שלהם כאשר המעמד החברתי, הפוליטי והמשפטי שלהם מתערערים לגמרי. מכיוון שלא היה לנו האומץ ללחום לשינוי המעמד החברתי והמשפטי שלנו, במקום זה החלטנו, כה רבים מאתנו, לנסות שינוי זהות. והתנהגות משונה זו מחריפה את המצב בהרבה. הבלבול שאנו חיים בו הוא מקצתו מלאכת ידינו.

יום יבוא ומישהו ישב לכתוב את הסיפור האמתי של ההגירה היהודית הזאת מגרמניה; והוא יתחיל בתיאור מר קוהן מברלין, שתמיד היה 150% גרמני, פטריוט גרמני מכול וכול. בשנת 1933, מצא מר קוהן מקלט בפראג ועד מהרה היה לפטריוט צ'כי מושבע – פטריוט צ'כי לא פחות משהיה פטריוט גרמני. הזמן המשיך לחלוף, ובסביבות 1937 ממשלת צ'כיה, שכבר הייתה נתונה ללחץ נאצי, החלה לגרש את פליטיה היהודים בהתעלמות מהעובדה שאלו לחלוטין ראו את עצמם כאזרחים צ'כים עתידיים. מר קוהן שלנו המשיך לווינה; כדי להתאקלם שם נדרשה פטריוטיות אוסטרית מוצהרת. הפלישה הגרמנית אילצה את מר קוהן לצאת את גבולות המדינה. הוא הגיע לפריז בתזמון רע ומעולם לא קיבל אישור של תושב קבע. לאחר שכבר רכש מיומנות רבה במשאלת לב, סירב להתייחס ברצינות לצעדים אדמיניסטרטיביים גרידא, והיה משוכנע שהוא עתיד לבלות את חייו בצרפת. לפיכך, הוא נערך להיטמעותו באומה הצרפתית על ידי הזדהות עם "אבינו" ורקינגטוריקס.[4] אני סבורה שעדיף שלא אמשיך להרחיב על המשך קורותיו של מר קוהן. כל עוד מר קוהן אינו יכול להחליט להיות מי הוא באמת, יהודי, לא יוכל איש לנבא את התהפוכות המטורפות שעוד צפויות בעתידו.  

אכן, אדם שרוצה לאבד את עצמו מגלה את שלל האפשרויות של הקיום האנושי, שהן אין-סופיות, אין-סופיות כמו הבריאה. אולם שחזור האישיות החדשה הוא מלאכה קשה – ואבודה מראש – כמו הבריאה חדשה של העולם. לא משנה מה נעשה, לא משנה מי נעמיד פנים שאנו, איננו מגלים דבר מלבד התשוקה המטורפת שלנו להשתנות, לא להיות יהודים. כל הפעילויות שלנו מכוונות להשגת מטרה זו: איננו רוצים להיות פליטים, מכיוון שאיננו רוצים להיות יהודים; אנו מעמידים פנים שאנו דוברי אנגלית, מכיוון שבשנים האחרונות מהגרים דוברי גרמנית מסומנים כיהודים; איננו מכנים את עצמנו חסרי מדינה, מכיוון שרוב האנשים חסרי המדינה בעולם הם יהודים; אנו מוכנים להפוך להוטנטוטים נאמנים, רק כדי להסוות את העובדה שאנו יהודים. איננו מצליחים ואיננו יכולים להצליח; תחת כסות ה"אופטימיות" שלנו אפשר בנקל לזהות את העצבות חסרת התקווה של תאבי ההתבוללות.

עם עזיבתנו את גרמניה זכתה המילה התבוללות למשמעות פילוסופית "עמוקה". אינכם יכולים לדמיין באיזו רצינות התייחסנו לכך. התבוללות לא הייתה בהכרח היטמעות במדינה שבה במקרה נולדנו ובקרב העם שאת שפתו אנו במקרה מדברים. בעיקרון, אנו מתאימים לכל דבר ולכל אחד. ירדתי לשורש גישה זו בעקבות דבריו של אחד מבני ארצי, אשר, כך מסתבר, ידע כיצד להביע את רגשותיו. מיד עם הגעתו לצרפת, הוא יסד את אחת מאגודות ההיטמעות שבהן עודדו יהודים גרמנים זה את רעהו שהם כבר צרפתים. בנאום הראשון שלו אמר: "היינו גרמנים טובים בגרמניה ולפיכך נהיה צרפתים טובים בצרפת". הקהל הריע בהתלהבות ואיש לא צחק; שמחנו שלמדנו כיצד להוכיח את נאמנותנו.

אם פטריוטיות הייתה עניין של שגרה או התנהגות, אזי היינו האנשים הפטריוטים ביותר בעולם. הבה נחזור למר קוהן; אין ספק שהוא שבר את כל השיאים. הוא מגלם את דמות המהגר האידאלי, שתמיד, ובכל מדינה שנקלע אליה בעקבות גורלו הנורא, מיד רואה ואוהב את ההרים המקומיים. ואולם מכיוון שפטריוטיות עדיין אינה נחשבת לעניין של התנהגות, קשה לשכנע אנשים בכנותן של הטרנספורמציות החוזרות ונשנות שלנו. מאבק זה הוא שהופך את חברתנו לכה לא-סובלנית; אנו תובעים אישור מלא מחוץ לקבוצה שלנו משום שלא יכולנו לקבל זאת מהמקומיים. המקומיים, שמצאו את עצמם ניצבים בפני בריות משונות כמונו, נהיו חשדנים; מנקודת המבט שלהם, בעיקרון, אפשר להבין נאמנות רק למדינות הישנות שלנו. עניין זה הופך את חיינו לחוויה שטעמה מר. אנו עשויים להתגבר על חשדנות זו אם נסביר שכיהודים, הפטריוטיות שלנו למדינות המקוריות נשאה גוון משונה, גם אם זו אכן הייתה כנה ועמוקה. כתבנו כרכים עבי-כרס על מנת להוכיח אותה; שילמנו למערכת פקידות שלמה על מנת שתחקור את עתיקותה ותסביר אותה באופן סטטיסטי. מינינו חוקרים שיכתבו תזות פילוסופיות על ההרמוניה השמימית בין הגרמנים לצרפתים, יהודים לגרמנים, יהודים להונגרים, יהודים ל... . לנאמנותנו הנוכחית, שמוטלת בספק לעתים כה קרובות, היסטוריה ארוכה. זו היסטוריה של מאה וחמישים שנה של יהדות מתבוללת, שהצליחה לבצע את מה שלא בוצע קודם: על ידי שהוכיחו ללא הרף את אי-יהדותם, בכל זאת הצליחו להישאר יהודים. 

אפשר להסביר בנקל את הבלבול הנואש של אותם יוליססים-נוודים, אשר בניגוד לאב-טיפוס שלהם אינם יודעים מי הם, על ידי המאניה המוחלטת שבה הם מסרבים לשמור על זהותם. שורשיה של מאניה זו קודמים בהרבה לעשור שבו חשפה את האבסורד העמוק של קיומנו. אפשר לדמות אותנו לאנשים בעלי רעיון מקובע שאינם יכולים שלא להמשיך ולנסות להסוות סטיגמה מדומיינת. כך, נמלאנו התלהבות מכל אפשרות חדשה אשר, בהיותה חדשה, נראתה כמסוגלת לחולל ניסים. נמשכנו לכל לאומיות חדשה באותו האופן שבו אישה מלאת גזרה שמחה בכל שמלה חדשה שמבטיחה לתת לה את קו המותניים הרצוי. ואולם היא אוהבת את השמלה החדשה רק כל עוד היא מאמינה ביכולותיה המופלאות, ותשליך אותה ברגע שתגלה שזו אינה משנה את מידתה – או לצורך העניין – את מעמדה.

ייתכן שהעובדה שחוסר התוחלת הברור של כל התחפושות השונות שלנו טרם ריפה את ידינו תהווה הפתעה מסוימת. גם אם נכון הדבר שלעתים רחוקות אנשים לומדים מההיסטוריה, נכון גם שהם עשויים ללמוד מחוויות אישיות, אשר, כמו במקרה שלנו, חוזרות ונשנות פעם אחר פעם. ואולם לפני שתמהרו לשפוט, זכרו כי להיות יהודי אינו מקנה לך שום מעמד משפטי בעולם הזה. אם נתחיל לומר את האמת, דהיינו שאין אנו אלא יהודים, נחשוף את עצמנו לגורלם של בני אדם אשר, מכיוון שאינם מוגנים בשום חוק ספציפי או מוסכמה פוליטית, אינם אלא בני אדם. איני יכולה להעלות בדעתי גישה מסוכנת מזו, משום שאנו חיים בעולם שבו למעשה בני אדם כבר אינם קיימים ככאלה זה זמן רב; משום שהחברה גילתה את האפליה כנשק החברתי הגדול שבאמצעותו אפשר להרוג אנשים ללא שפיכות דמים; משום שדרכונים או תעודות לידה, ולפעמים אפילו אישורי מס הכנסה, כבר אינם רק מסמכים רשמיים אלא עניין של ייחוס חברתי. אמנם, רובנו תלויים לחלוטין במעמד חברתי; ביטחוננו העצמי מתערער אם איננו זוכים באישור החברה; אנו מוכנים – ותמיד היינו מוכנים – לשלם כל מחיר על מנת להתקבל על ידי החברה. ואולם בה-במידה נכון לומר שהמעטים מבינינו שניסו להסתדר בלי כל אותם הטריקים והבדיחות של היטמעות והתבוללות שילמו מחיר גבוה בהרבה משיכלו להרשות לעצמם: הם סיכנו את הסיכויים הנמוכים שניתנים אפילו לפושעים בעולם שבו התהפכו היוצרות.

ניסיון להסביר את גישתם של מי שאפשר לכנות, בעקבות ברנרד לזר, בשם "מצורעים מודעים" לאור האירועים האחרונים בלבד, ינחל כישלון ממש כמו הניסיון להסביר את גישתו של מר קוהן שלנו, שניסה בכל דרך אפשרית לטפס במעלה הסולם החברתי. שניהם בני המאה התשע-העשרה, שאף כי לא הכירה פושעים משפטיים או פוליטיים, הכירה היטב מצורעים חברתיים ואת מקביליהם, המתעשרים החדשים. ההיסטוריה היהודית המודרנית, שהחלה עם יהודי החצר והמשיכה עם מיליונרים ופילנתרופים יהודים, נוטה לשכוח את המגמה האחרת במסורת היהודית – המסורת של היינה, רחל וַרְנְהָגן, שולם עליכם, ברנרד לזר, פרנץ קפקא או אפילו צ'רלי צ'פלין. זו המסורת של יהודים מעטים שלא רצו להפוך למתעשרים חדשים, שהעדיפו את המעמד של "מצורעים מודעים". כל התכונות היהודיות שזוכות לשבחים – "הלב היהודי", אנושיות, הומור, תבונה חסרת פניות – הן תכונותיו של המצורע. כל המגרעות היהודיות – חוסר טקט, אווילות פוליטית, תסביך נחיתות ותאוות בצע – אופייניות למתעשרים החדשים. מאז ומעולם היו יהודים שסברו שאין טעם לשנות את הגישה ההומנית ואת הבנת המציאות הטבעית שלהם לטובת צרות הדעת של נימת מערכת הקאסטות או לחוסר הממשות החיוני לעסקאות כלכליות.

ההיסטוריה כפתה על שניהם את מעמד הפושע, על המצורעים והמתעשרים החדשים גם יחד. אלו האחרונים עדיין לא אימצו את החוכמה הטמונה באמרתו של בלזק "on ne parvient pas deux fois";[5] ולפיכך אין הם מבינים את החלומות הפראיים של הראשונים ומתביישים בכך שנגזר עליהם לחלוק גורל משותף. הפליטים המעטים שמתעקשים לומר את האמת, אפילו עד לדרגת "חוסר נימוס", זוכים בתמורה לחוסר הפופולריות שלהם ביתרון שלא יסולא בפז: עבורם ההיסטוריה כבר אינה ספר חתום והפוליטיקה כבר אינה זכותם הבלעדית של הגויים. הם יודעים כי לאחר הוצאתם של היהודים אל מחוץ לחוק באירופה הגיעה הוצאתן אל מחוץ לחוק של רוב האומות האירופיות. פליטים שגורשו ממדינה למדינה מייצגים את חיל החלוץ של עמיתיהם – אם הם שומרים על זהותם. בפעם הראשונה, ההיסטוריה היהודית אינה נפרדת אלא כרוכה בהיסטוריה של כל האומות האחרות. אחוות העמים האירופיים התנפצה לכל עבר כאשר, ומשום, שאִפשר לחבריה החלשים ביותר להיות קרבנות של הדרה ורדיפות.

מאנגלית: מאיה שמעוני

1943 ״Hannah Arendt published in the Jewish periodical “The Menorah Journal first