אנו הפליטים
- בשנת 1943, בכתב עת יהודי קטן בשם המנורה, פרסמה חנה ארנדט מאמר שכותרתו "אנו הפליטים". במסה קצרה אך חשובה זו, לאחר ששרטטה דיוקן פולמי של מר קוהן, אותו יהודי מתבולל שהיה 150 אחוז גרמני, 150 אחוז וינאי ו-150 אחוז צרפתי, אך בסופו של דבר הגיע להבנה המרירה ש-“on ne parvient pas deux fois",1 הפכה ארנדט על פיו את מצבו של הפליט והאדם חסר המדינה – מצב שבו היא עצמה חיה – כדי להציע מצב זה כפרדיגמה של מודעות היסטורית חדשה. הפליט, שאיבד את כל זכויותיו ועם זאת כבר אינו מבקש להיטמע בכל מחיר בזהות הלאומית החדשה על מנת לחשוב בבהירות על מצבו, זוכה – בתמורה לחוסר פופולריות כלשהו – ביתרון שלא יסולא בפז: "עבורם ההיסטוריה כבר אינה ספר חתום והפוליטיקה כבר אינה זכותם הבלעדית של הגויים. הם יודעים כי לאחר הוצאתם של היהודים אל מחוץ לחוק באירופה הגיעה הוצאתן אל מחוץ לחוק של רוב האומות האירופיות. פליטים שגורשו ממדינה למדינה מייצגים את חיל החלוץ של עמיתיהם".
- ראוי להתעכב על משמעותו של ניתוח זה, שהיום, בדיוק חמישים שנה מאוחר יותר, עדיין לא איבד מתוקפו. לא רק שהבעיה עולה באותה הדחיפות באירופה ובמקומות אחרים, אלא שלאור שקיעתה הבלתי נמנעת של מדינת הלאום והריקבון שמכרסם בקטגוריות משפטיות-פוליטיות מסורתיות, ייתכן מאוד כי הפליט הוא הצורה היחידה של עם שאפשר להעלות היום על הדעת. לפחות עד שיושלם תהליך ההתפרקות של מדינת הלאום וריבונותה, הפליט הוא הקטגוריה היחידה שבה אפשר לתפוס היום את צורות וגבולות הקהילה הפוליטית הבאות. אכן, ייתכן מאוד שאם נרצה להיות ראויים למטלות החדשות לחלוטין שניצבות בפנינו, יהיה עלינו לזנוח ללא סייג את המושגים הבסיסיים ביותר שבאמצעותם ייצגנו עד כה נושאים פוליטיים (אדם ואזרח וזכויותיהם, אבל גם העם הריבוני, הפועל, וכו') ולבנות מחדש את הפילוסופיה הפוליטית שלנו החל מדמות מיוחדת זו.
- ההופעה הראשונה של הפליטים כתופעה המונית התרחשה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כאשר התמוטטות האימפריות הרוסית, האוסטרו-הונגרית והעות'מנית והסדר החדש שנוצר בעקבות הסכמי השלום שיבשו מבחינה מהותית את המבנה הדמוגרפי והטריטוריאלי של מרכז אירופה ומזרחה. בתוך פרק זמן קצר, מיליון וחצי גולים לבנים,2 שבע מאות אלף ארמנים, חמש מאות אלף בולגרים, מיליון יוונים ומאות אלפי גרמנים, הונגרים ורומנים עזבו את מדינותיהם ועברו למקום אחר. נוסיף להמונים הנודדים האלה את המצב הנפיץ שהתהווה במדינות החדשות שנוצרו על בסיס מודל מדינת הלאום בעקבות הסכמי השלום (לדוגמה, ביוגוסלביה ובצ'כוסלובקיה), בהן כ-30% אחוז מהאוכלוסיות היו מיעוטים שנזקקו להגנה שהעניקו להם סדרת אמנות בין-לאומיות (המכונות "אמנות הפליטים"), שלעתים קרובות נותרו על תקן אות מתה. שנים מספר לאחר מכן, בעקבות חוקי הגזע בגרמניה ומלחמת האזרחים בצרפת, נפוצה קבוצה חדשה ומשמעותית של פליטים בכל רחבי אירופה.
- אנו רגילים להבחין בין אנשים חסרי מדינה לפליטים, ואולם אז כהיום, הבחנה זו אינה פשוטה כפי שאולי נדמה במבט ראשון. מלכתחילה, מהגרים רבים, שמבחינה טכנית לא היו חסרי מדינה, העדיפו להפוך לכאלה על פני חזרה למולדתם (זה היה המצב של יהודי פולין ורומניה ששהו בצרפת או בגרמניה בשלהי המלחמה, וכיום, של קרבנות הרדיפות הפוליטיות וגם של מי שעבורם חזרה למולדת משמעה אי-אפשרות לשרוד). מנגד, השלטונות הסובייטים או הטורקיים מיהרו לשלול את לאומיותם של הפליטים הרוסים, הארמנים, ההונגרים וכו'. חשוב לציין, שמאז מלחמת העולם ראשונה החלו מדינות אירופיות רבות לחוקק חוקים שאפשרו שלילת אזרחות ושלילת לאומיות מאזרחיהן שלהם. הראשונה הייתה צרפת, ב-1915 עם חוקים שהתייחסו לאזרחים ממוצא "אויב"; בשנת 1922 הצטרפה אליה גם בלגיה, ששללה את אזרחותם של אזרחים שביצעו מעשים "נגד האומה" במהלך המלחמה; בשנת 1926 חוקק המשטר הפשיסטי באיטליה חוק דומה לגבי אזרחים שנקבעו כ"בלתי ראויים לאזרחות איטלקית"; ב-1933 היה זה תורה של אוסטריה, וכן הלאה, עד שב-1935 חילקו חוקי נירנברג את האזרחים הגרמנים לאזרחים מלאים ולאזרחי חסרי זכויות פוליטיות. חוקים אלו – והמספר העצום של אנשים חסרי מדינה שהביאו עמם – מסמנים נקודת מפנה מכרעת בחיי מדינת הלאום המודרנית והשחרור המוחלט שלה מן הרעיונות הנאיביים ביחס ל"עם" ו"אזרח".
אין זה המקום לסקור את ההיסטוריה של הוועדות הבין-לאומיות השונות שבאמצעותן ניסו חבר הלאומים, ומאוחר יותר, ארגון האומות המאוחדות, להתמודד עם בעיית הפליטים – ממשרד ננסן לפליטים רוסים וארמנים (1921), הוועדה לענייני פליטים מגרמניה (1936), הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים (1938), ארגון הפליטים הבין-לאומי של האומות המאוחדות (1946) ועד נציבות האו"ם לפליטים (1951) של ימינו – אשר אופי פעילותה, על פי החוק שכונן אותה, אינו פוליטי אלא "הומניטרי וחברתי" בלבד. הנקודה הבסיסית היא שבכל פעם שהפליטים כבר אינם מייצגים מקרים אינדיבידואליים אלא תופעה המונית (כמו שקרה בין שתי המלחמות, וכמו שקורה שוב עכשיו), ולמרות התזכורות החגיגיות להיות זכויות האדם עובדה בלתי ניתנת לערעור, הן הארגונים האלה הן המדינות התגלו כנעדרי כל יכולת לא רק לפתור את הבעיה אלא אפילו להתמודד עמה באופן משביע רצון. וכך הועבר הנושא כולו לידי המשטרה והארגונים ההומניטריים. - הסיבות לאזלת יד זו נעוצות לא רק באנוכיות ובעיוורון של המנגנונים הביורוקרטיים, אלא ברעיונות הבסיסיים שמסדירים את חקיקת יליד המקום (כלומר החיים) בסדר המשפטי של מדינת הלאום. חנה ארנדט קראה לפרק החמישי בספרה אימפריאליזם, המוקדש לבעיית הפליטים, "שקיעתה של מדינת האומה וקץ זכויות האדם". ניסוח זה – שכורך בקשר בל-יינתק את גורל זכויות האדם עם מדינת הלאום המודרנית, כך שקץ האחרונה בהכרח גורר עמו את התיישנותן של הראשונות – תובע התייחסות רצינית. הפרדוקס כאן טמון בעובדה שאותה הדמות שהייתה אמורה לגלם את זכויות האדם פר-אקסלנס, הפליט, תחת זאת מחוללת את המשבר הרדיקלי של מושג זה. "תפיסת זכויות האדם", כותבת ארנדט, "המבוססת על הנחת קיומו של בן אנוש בתור שכזה, התמוטטה ברגע שבו לראשונה נתקלו מי שהטיפו לתפיסה הזאת בבני אדם שאמנם איבדו את כל התכונות האחרות והקשרים המיוחדים – חוץ מזה שנותרו בני אדם". במערכת של מדינת הלאום, "זכויותיו הקדושות והבלתי ניתנות להכחשה של האדם" מתבררות כחסרות הגנה לחלוטין באותו רגע ממש שבו כבר אי אפשר להגדירן כזכויותיהם של אזרחי מדינה. אם חושבים על זה, דבר זה משתמע כבר מעמימות כותרתה של "הצהרת זכויות האדם והאזרח" (1789 Declaration des droit de l’homme et du citoyen), עצמה, שבה לא ברור אם שני המושגים מתייחסים לשתי מציאויות או לביטוי שמאגד בתוכו שניים שהם אחד, שבו המונח השני למעשה כבר כלול במונח הראשון.
העדרו של מרחב אוטונומי בתוך הסדר הפוליטי של מדינת הלאום עבור משהו כמו האדם הטהור בתור שכזה משתקף בבירור בעובדה שתמיד, במקרה הטוב ביותר, נחשב מעמדו של הפליט למצב זמני שעשוי להוביל לאזרוחו או לשובו למולדתו. בעיני החוק של מדינת הלאום, מעמד קבע של אדם בתור שכזה הוא בלתי נתפס. - הגיעה העת להפסיק להסתכל על הצהרות הזכויות מ-1789 ועד היום כמו היו הצהרות מטה-משפטיות של ערכים נצחיים שהמחוקק מחויב אליהן ולהתחיל לחשוב עליהן בהתאמה לתפקידן האמתי במדינה המודרנית. למעשה, מעל לכול זכויות האדם מייצגות את הצורה המקורית של חקיקת החיים הטבעיים החשופים בסדר החוקי-פוליטי של מדינת הלאום. החיים החשופים (היצור האנושי), שבמשטר הישן היו שייכים לאלוהים,3 ובעולם הקלאסי הובחנו בבירור (בתור zoe) מן החיים הפוליטיים (bios), עוברים כעת לראש סדר היום של המדינה והופכים, כביכול, למסד הארצי שלה. מדינת לאום משמעה מדינה ששמה את הילידיות או הלידה (כלומר, זו של החיים האנושיים החשופים) בבסיס הריבונות שלה עצמה. זה מובנם (שאפילו אינו מוסווה במיוחד) של שלושת הסעיפים הראשונים בהצהרת 1789: רק משום שכתבה את המרכיב הילידי לתוך ליבתה של כל התקשרות פוליטית (סע' 1 ו-2) יכלה לקשור (בסע' 3) את עקרון הריבונות לאומה בקשר אמיץ (על פי השורש האטימולוגי שלה, natio, שמשמעותו המקורית היא "לידה"). האשליה שנרמזת כאן היא שלידה מיד הופכת לאומה באופן שאינו מאפשר כל הבחנה בין שני הרגעים. אם כך, אפשר לייחס לאדם זכויות רק במידה שבה הוא ההנחה מראש שמיד נעלמת של האזרח (ואמנם, לעולם עליו לא להופיע רק כאדם ותו לא).
- אם במערכת של מדינת הלאום הפליט מייצג יסוד טורד שלווה, הרי זה בראש ובראשונה משום שעל ידי ביטול הזהות בין האדם לאזרח, בין ילידיות ללאום, הפליט מערער את האשליה המקורית של הריבונות. כמובן, תמיד היו פה ושם חריגים מעיקרון זה; החידוש שמביא עמו העידן שלנו, זה שמאיים על אושיות מדינת הלאום, הוא בחלקים ההולכים וגדלים של האנושות שכבר אינם יכולים להיות מיוצגים במסגרתה. מסיבה זו – כלומר, הואיל והפליט מפר את השילוש הישן של מדינה/אומה/טריטוריה – ראוי להחשיב דמות שולית לכאורה זו כדמות המרכזית בהיסטוריה הפוליטית שלנו. אל לנו לשכוח שהמחנות הראשונים באירופה נבנו לשם שליטה בפליטים, ושגלגוליהם הבאים – מחנות מעצר, מחנות ריכוז, מחנות השמדה – מייצגים קרבה משפחתית ממשית להפליא. אחד הכללים המעטים שעליהם הקפידו הנאצים באדיקות במהלך "הפתרון הסופי" היה שרק לאחר שהיהודים והצוענים איבדו לחלוטין את מעמדם הלאומי (אפילו זה של אזרחות מדרגה שנייה, שניתן להם לאחר חוקי נירנברג) אפשר היה לשלוח אותם למחנות ההשמדה. כאשר זכויותיו של האדם כבר אינן זכויות של האזרח, אז הוא כבר לחלוטין מקודש – במשמעות שנשא מושג זה בחוק הרומי הקדום: מיועד למיתה.
- יש להפריד לחלוטין את מושג הפליט מהמושג של "זכויות האדם" ולהפסיק לחשוב על הרעיון של מקלט מדיני (שבכל מקרה צומצם באופן דרמטי בחוקיהן של המדינות האירופיות) כקטגוריה המושגית שדרכה יש לעסוק בתופעה (מבט חטוף ב-Test sul diritto d'asilo ["בחינת זכאות לאזרחות"] של א' הלר מראה שכיום זה יכול להוביל רק לבלבול מעורר קבס). יש לחשוב על הפליט בתור מי שהוא, כלומר, לא פחות ממושג גבול שמטיל ספק בעקרונות של מדינת הלאום, ובה-בעת מסייע לפנות את השדה לקראת שיקום קטגוריות שכבר אי אפשר להמשיך ולדחותו. בינתיים, התופעה המכונה "הגירה בלתי חוקית" אל מדינות הקהילה האירופית צברה (ובשנים הבאות תמשיך לצבור, עם צפי להגעתם של כעשרים מיליון פליטים ממדינות מרכז אירופה) מאפיינים ופרופורציות שמצדיקים מהפכה זו. הדבר שניצב בפני המדינות המתועשות כיום הוא תושבות קבע של קבוצה גדולה של זרים שאינם אזרחים, אשר אינם יכולים או רוצים לקבל אזרחות או לשוב למולדתם. לעתים קרובות יש לזרים אלו מוצא לאומי, אבל הואיל והם מעדיפים שלא להשתמש בהגנה של מדינתם הרי הם, בדומה לפליטים, "חסרי מדינה דה פקטו". תומאס המר (Hammar) טבע עבור אותם תושבים שאינם אזרחים את התחדיש denizens שיתרונו בכך שהוא מבטא את העובדה שהמושג אזרח כבר אינו מתאים לתיאור המציאות הסוציו-פוליטית של המדינות המודרניות. מנגד, בנטישה הגוברת שלהם את הדוגמאות המאורגנות בחוק של השתתפות פוליטית, אזרחי המדינות המתועשות המתקדמות (הן בארצות הברית הן באירופה) מציגים נטייה ברורה להפוך את עצמם לdenizens-, ליישר קו עם העיקרון הידוע שכאשר ישנם הבדלים פורמליים, התבוללות משמעותית מעצימה שנאה ומגבירה תגובות של חוסר סובלנות, שנאת זרים והתגייסות מגננתית.
- לפני שמחנות ההשמדה באירופה ייפתחו מחדש (מה שכבר מתחיל לקרות), על מדינות הלאום לאזור אומץ ולהטיל ספק בעיקרון של גיוס הילידיות עצמו ובשילוש מדינה/אומה/טריטוריה שמבוסס עליו. נוכל להסתפק כאן בהצעה של כיוון אפשרי אחד. כידוע, אחת האופציות המוצעות לבעיית ירושלים היא הפיכתה לעיר הבירה, בעת ובעונה אחת וללא חלוקות טריטוריאליות, של שתי מדינות. אפשר לגזור מן המצב הפרדוקסלי של אקסטריטוריאליות הדדית (או, מוטב, א-טריטוריאליות) שישתמע מכך, מודל כללי ליחסים בין-לאומיים חדשים. במקום שתי מדינות לאום שמופרדות בגבולות לא-בטוחים ומאיימים, אפשר לדמיין שתי קהילות שמתגוררות באותו האזור ומהגרות זו לתוך זו, כשהן מופרדות זו מזו על ידי סדרת אקסטריטוריליות הדדיות, שבהן הרעיון המנחה כבר לא יהיה ה-ius של האזרח, אלא ה- refugium של האינדיבידואל.4 באופן דומה, נוכל להסתכל על אירופה לא רק כ”אירופה של אומות" הבלתי אפשרית, שאת תוצאותיה הקטסטרופליות כבר אפשר לראות בטווח הקצר, אלא גם כמרחב א-טריטוריאלי או אקסטריטוריאלי, שבו כל תושבי המדינות האירופיות (אזרחים ולא אזרחים) יהיו במעמד של הגירה או מקלט, ושמשמעותו של המעמד "אירופי" תהיה היות האזרח במצב של עזיבה (וכמובן גם נייח לחלוטין). אז ייצג המרחב האירופי את הפער הבלתי ניתן לגישור בין לידה לאומה, שבו הרעיון הוותיק של עַם (אשר, כידוע, הוא תמיד מיעוט) יזכה שוב במובן פוליטי באמצעות התנגדות נחרצת לרעיון האומה (מושג אשר עד כה האפיל עליו לחלוטין).
בדומה לצנצנת ליידן או ללולאת מביוס, שבהן אי אפשר לקבוע מהו החוץ ומהו הפנים, מרחב זה לא יחפוף לשום טריטוריה לאומית הומוגנית, או לסך כל הטופו-גאוגרפי שלהן. במרחב חדש זה, הערים האירופיות, שנכנסות למערכת יחסים של אקסטריטוריאליות הדדית, יגלו מחדש את ייעודן העתיק כערי העולם. כיום חיים במעין שטח הפקר בין לבנון לישראל ארבע מאות ועשרים וחמישה פלסטינים שגורשו על ידי מדינת ישראל. על פי הצעתה של חנה ארנדט, אנשים אלו הם "חיל החלוץ של עמם". ואולם בזאת אין הכוונה בהכרח או אך ורק שהם עשויים להתלכד ולשמש כגרעין המקורי של מדינת לאום עתידית כלשהי, אשר קרוב לוודאי תפתור את הבעיה הפלסטינית באופן שיהיה לוקה בחסר בדיוק כשם שישראל מספקת פתרון לוקה בחסר לבעיה היהודית. תחת זאת, שטח ההפקר שבו מצאו מקלט השפיע בדיעבד על הטריטוריה של מדינת ישראל, כשהוא פוער בה חורים ומשנה אותה באופן שהדימוי של אותה גבעה מכוסת שלג הפך לחלק פנימי מאותה הטריטוריה יותר מכל אזור אחר בארץ ישראל. רק בארץ שבה המרחבים של המדינות יהיו מחוררים ומעוותים מבחינה טופו-גאולוגיות, ושבה ילמד האזרח להכיר בפליט שהוא למעשה הוא עצמו, אפשר היום להעלות על הדעת את הישרדותו הפוליטית של האדם.
מאנגלית: מאיה שמעוני
Giorgio Agamben,"We Refugee" Symposium. 1995 No. 49(2), Summer,Pages: 114-119, English, Translation by Michael Rocke
