האמנות והמדע של ההליכה

בראשית המאה השמונה עשרה, ההתניידות במרחב העירוני ובמרחב הכפרי היו מוגבלות מאוד. בערים, מצבן הרעוע של הדרכים לא אפשר הליכה לשם הנאה מחוץ לגבולות הפארקים הפרטיים או גני השעשועים. מצב זה השתנה באמצע המאה, כשבמסגרת ההתחדשות העירונים בערים רבות באנגליה החלו להקצות שטחים למרחבים ציבוריים. המאמר בוחן כיצד השפיעו שינויים אלו על עיצוב הנעליים, אשר איבדו במהרה את התוספות שבעבר הרימו אותן ככל האפשר מעל פני הקרקע, וכך הפכו נוחות יותר והקלו על ההתניידות במרחב. ואולם חידושים אלו ביחס למרחב הציבורי נבדלו בין גברים ובין נשים. נעלי הגברים אופיינו בפונקציונליות רבה, ואילו נעלי הנשים הותאמו למרחב הפרטי והביתי, שנתפס כ"נשי". מגפי הגברים, שנגדו את נעלי הנשים העדינות והזכירו נעלי צבא, הפכו בשלהי המאה לסמל של דמוקרטיה ושל שותפות בענייני הציבור. לעומת זאת, נשים נעלו נעליים מסוגננות אך לא שימושיות, שלא התאימו לפעילויות בחוץ. הסיבות להבדלים אלו היו פוליטיות וחברתיות, ונתמכו בספרות הרפואית, שנכתבה ברובה עבור נשים ועסקה בבריאות וביציבה. לגבולות פיזיים אלו, שמנעו ניידות חופשית מנשים, נלוו גבולות תרבותיים ופסיכולוגיים שהעצימו את הגבלתן למרחב הפרטי.

* תרגום: מאיה שמעוני