מסדר קשירת שרוכים ועד החליצה

הנעל אינה נמנית עם פריטי הלבוש המיוחדים בתרבות היהודית. עם זאת, כבר במקרא הנעל נזכרת בהקשרים רבים המציינים את המשמעויות המגוונות שניתנו לפריט לבוש זה. באזכורים אחדים הנעל מצטיירת כפריט נטול ערך ואפילו אינה נכללת בין פריטי הלבוש של הכוהנים בבית המקדש, ובמקומות אחרים הנעל היא סמל לכוח ולמעמד של בן חורין. בתקופת התלמוד סימלה נעילת הנעל שגרה של עמל היום יום, ובתקופות מאוחרות יותר אף נודעו לסדר נעילת הנעליים ולקשירת השרוכים חשיבות סמלית לניהול אורח חיים תקין ומביא ברכה. אי נעילת נעליים בפומבי הובנה כחריגה מהסדר החברתי ומאפיינת אנשים במצב מיוחד, כגון אבלים. חשיבות רבה נודעה במקרא לחליצת נעליים באתר קדוש, והסיפור המכונן של השלת הנעליים במעמד הסנה שימש בסיס להלכות ומנהגים ואף זכה לפופולריות ולמשמעויות שונות באמנות היהודית לדורותיה. למן תקופת המקרא ועד היום נודעת חשיבות ריטואלית מרכזית לסוג אחד של נעל, בהקשר של מצוות ייבום וחליצה — זו נעל החליצה. בעיקר בקרב קהילות אשכנז מילאה נעל החליצה תפקיד חשוב בתקינות הנישואין וחיי המשפחה, ומנהגים מעניינים התפתחו סביב דרך ייצורה ושימושיה, כעולה מחומר חזותי יוצא דופן מן המאות הקודמות.