החוש הטקסטילי

במאמר זה אבקש לפתוח פתח אל היצירה הטקסטילית העכשווית, אל ריבוי משמעויותיה והגדרותיה המשתנות באמצעות מושגיו של ז'אן לוק ננסי. דרך התבוננות ביצירתם הטקסטילית של אמנים עכשוויים, אנסה להבין את משמעות הטקסטיל ועצמתו כאתר של אמנות ששואב את האני–מאמין שלו מן המתח בין הריבוי ליחיד ומושתת על ריבוי יחידאי והפיכתו למהות גלויה לעין. אבקש לקרוא למהות זו "החוש הטקסטילי", שבמרכזו נמצא המגע — מגע ממשי או סימבולי, מגע תאורטי או חושני, המכיל צלילים ומראה עיניים, עינוגים ועינויים, קרבה וריחוק, בנייה והרס, קדושה וחילון. הריבוי חומק מהגדרה ומצביע כל העת על מקורותיו, על תהליכיו, על דרכי היווצרותו והמטפורות שהוא נושא עמו, על הטֵכְנֶה ( techne ) — שהוא הווייתו, גלוי וחשוף לעיני כול. אבקש לבחון כיצד המיומנות — הטֵכְנֶה, הידע ליצור דבר שאינו יודע ליצור את עצמו, ובאופנים שונים — נמצאת במרכז היצירה הטקסטילית, על המסורת, ההסמלה והמושגיות שטמונים בה; כיצד העובדה שהטֵכְנֶה הוא רובד מודע וגלוי לעין, הופכת את הטקסטיל לחלק בלתי נפרד מהחומרים והדימויים של אמנים בארץ ובעולם ומאפשרת את קיומן של משמעויות פוליטיות, חברתיות ואסתטיות, המחוללות התרחשות בעלת משמעות אצל הצופה. העבודות מנכיחות את חוויית הטקסטיל כמכיל את כל החושים אך גם זוכר אותם אחד–אחד, כמדיום שמכיר את עצמו, כעודפות שנוגעת בעצם הקיום.