בצלאל של שץ ומלאכת האומנות הציונית
"בית המדרש למלאכת אמנות בצלאל" נוסד בירושלים בשנת 1906; עם הקמתו נחשב למיזם המרכזי והחשוב של התנועה הציונית בארץ ישראל. העובדה שניתנה חשיבות רבה כל כך למרכז שכלל בית ספר למלאכת מחשבת, בתי מלאכה לייצור חפצים בסגנון ייחודי ומוזאון, מעידה על האמונה של הוגי בצלאל ביכולת של הקראפט והאמנות לבטא במלואה את "רוח הלאום", להפיח בה חיים ולשמש הוכחה להיותם של היהודים ראויים למעמד מכובד של לאום מודרני. המאמר מבקש להראות כיצד היה רעיון בצלאל חלק משיח הלאומיות שאפיין את החוויה הקולקטיבית בעולם של המאה ה– 19 ותחילת המאה ה– 20. המאמר מצביע על כך שבצלאל, בעצם פרקטיקת ייצור החפצים שלו, היה אמור להזים את התפיסה המקובלת בעולם באותה תקופה, שלפיה היהודים היו "עם ללא אמנות", משולל כישרון יצירה וזיקה ליופי וחסר מובהקות לאומית. המרכיבים הצורניים והתוכניים של הקראפט שנוצר בבצלאל יצרו יחדיו מערכת של טקסט חזותי ולשוני, שמשימתו הייתה לנטוע אמון בקיומם של מאפייני לאומיות יהודית — בהנחה שלאום הוא קהילה בעלת היסטוריה, שפה, טריטוריה ותרבות חומרית משותפות.
למאמר המלא יש ללחוץ כאן
יגאל צלמונה
יגאל צלמונה, מרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ובתכנית התואר השני למדיניות ולתיאוריה של האמנויות בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית; יועץ לתחומי אמנות ואוצרות בספרייה הלאומית של ישראל. עד לפרישתו ב-2012 היה אוצר ראשי בין–תחומי במוזאון ישראל, ירושלים. עם תחומי העניין והמחקר שלו נמנים אמנות ישראלית ואוצרות. פרסם ספרים, קטלוגים ומאמרים רבים. בין ספריו: אבל פן: ציורי התנ"ך ועוד (2003); בוריס שץ, כוהן אמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית (2006); 100 שנות אמנות ישראלית (2010); שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן (2011).
