העשייה והתעשייה:

המקרה של מפעלי הפורצלן באירופה בראשית המאה העשרים ואחת

התפיסות המודרניסטיות באדריכלות ובעיצוב הגדירו את האובייקט השימושי באמצעות איכויותיו התפקודיות ובהיגיון פונקציונלי המכוון אל הסטנדרטי והסדרתי, אגב הדרת הנרטיבים סובייקטיביים. אל מול תפיסות אלו, מציעים כיום מפעלי הפורצלן הידועים באירופה דוגמת ,Koninklijke Tichelaar Makkum ,Porzellan Manufaktur Nymphenburg Lladró והמעצבים הפועלים בשיתוף פעולה עמם, פרקטיקות חלופיות, המניעות את שיקומן של התפיסות הנוגעות למעמדו של המוצר ולתפקידיו של המעצב. לא זו בלבד שהמיומנות החומרית שהשתמרה במפעלים אלו עוד מימים פרה–תעשייתיים מביאה עמה יתרונות מְדידים אל שגרת הייצור, אלא שהיא מהווה תנאי לפיתוח כושר ההמצאה ומותירה מידת חופש נרחבת למדיי בין הצורה ובין ההיבטים הפונקציונליים. מיומנותם של בעלי המקצוע המעורבים בתהליך הייצור ואי–ההסתמכות על סטנדרטיזציה הותירו אותם כמובלעת של פרקטיקות מבוססות קראפט במרחב היצרני של תקופתנו. באור זה יש להבין את השפה החזותית המאפיינת את התוצרת של מפעלים אלו, אשר מושתתת הן על הרבדים המסורתיים וההיסטוריים של התעשייה הקרמית הן על המסרים התרבותיים המעודכנים ביותר.

למאמר המלא יש ללחוץ כאן

לנה דובינסקי

לנה דובינסקי, מרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, ובעלת סטודיו לעיצוב. עבודותיה הוצגו בתערוכות עיצוב במילנו, פריז, ברלין, קופנהגן, בריסל, סינגפור ועוד. עוסקת גם במחקר ובאוצרות.