לרחף כמו פרפר, לעקוץ כמו דבורה

מרחב הוא מושג רחב וגמיש. הבנתו תובעת שילוב של היבטיו הפיזיים, החברתיים והסימבוליים (אני נשארת כאן תלמידה נאמנה של לפבר, שטבע את השילוש אף שלא הציע מנגנון לשילוב מרכיביו). אלא שהקביעה הזאת מובילה אותנו צעד קטן בלבד בדרך להבנה של אופן הלימוד הראוי שלו. שהרי באיזה שדה דיסציפלינרי הדיון הזה מתקיים? מאחר שהדרך כאן הפוכה — השאלה נולדת לפני הדיסציפלינה המארחת — קשה לקבוע מהו. אפשר לדון במרחב דיון פיזיקלי, גאוגרפי, חברתי, אדריכלי או אסתטי, ועם זאת, אי אפשר הכול. לפיכך אופי השדה וגבולותיו נגזרים באופן קונטינגנטי, וזאת בשלושה תנאים: שהגבולות ידועים וגלויים, שמרגע שסומנו יש אחריות כלפי הדיסציפלינות הרלוונטיות בהיבטיהן הרלוונטיים (גופי הידע, ההנחות המוקדמות והדיון הביקורתי עליהן) ושהתוצר הטקסטואלי קוהרנטי. מכאן נגזר גם האופי המתודולוגי של החקירה: עליה לציית לכללים האקדמיים, להתפרש לרוחב ולצלול לעומק ולהגן על תקפותה עד שתופרך. או שלא. אפשר להפר את כל התנאים וההסכמות, לא לשאוף לקוהרנטיות ולבהירות, לא לנמק, לא לבסס, ולהצליח מאוד: לדייק, לעורר ולהצמיח דבר. במקרה הזה לא נדבר על מחקר אלא על טקסט פרשני.

למאמר המלא יש ללחוץ כאן

תמר ברגר

תמר ברגר חוקרת את המרחב וכותבת עליו בהקשר התיאורטי הכללי ובהקשר הישראלי. ספריה: דיוניסוס בסנטר (הקיבוץ המאוחד, 1998) וברווח בין עולם לצעצוע (רסלינג, 2008). מאמרים, מסות ורשימות פרי עטה מתפרסמים באתר .www.tamarberger.com