המוזיאונים הסמויים מן העין: יצירת האמנות בעידן האחסון
בשנים האחרונות צצה בשמי האמנות תופעה שכל עניינה הוא הסתרה והחבאה של יצירות אמנות. המשבר הפיננסי של 2008, שהוביל שחקנים חדשים לקחת חלק בשוק האמנות, הגביר את הצורך באחסון יצירות במקומות מוגנים. מחסני ענק הוקמו באזורי שוליים ובאקס-טריטוריות וזכו לכינוי "פריפורט" או "מתקן ערובה". המחסנים נעשו פופולריים בקרב משקיעים שבוחרים באמנות כאפיק השקעה, כאמצעי גיוון בתיקי ההשקעות או כעירבון להלוואות.
הרעיון של מתקני ערובה מבוסס על תופעה ישנה: בימי קדם, שטחי אחסון לטובין הוקמו באזורי מעבר, בדרך מארץ לארץ ושימשו מקום מסתור מפני שודדי דרכים. מכיוון שעל הטובין שאוחסן בשטחי ההפקר לא חלו חוקי המסחר, הדבר איפשר הסתרה של טובין מעיני הריבון.
מחסני ערובה מזכירים גם את חדרי הפלאות (Wunderkammer, Cabinets of Curiosities) שהוקמו בתקופת הרנסנס, שהוצגו לעיני הכמורה והאצולה ונועדו לפאר את העושר והכוח של בעליהם. ואולם בניגוד לחדרי הפלאות שמוקמו בטירות מפוארות, באחוזות ובוותיקן, חדרי הפלאות של ימינו הם מחסנים ענקיים שחיצוניותם אינה מגלה דבר על הנעשה בתוכם. הם ממוקמים בשולי הערים ובשטחים פתוחים, מצוידים בגדר חשמלית, בשומרים חמושים, במצלמות מעקב ובמערכות בקרת אקלים. יצירות האמנות, היין וגבישי הזהב המאוחסנים בהם (מקצתם לא ראו אור יום מאז הכנסתם הראשונה למתקן) ארוזים בקופסאות עץ המאוחסנות זו על גבי זו – "עוגנים בנמלי-מבטחים".
המחסנים דומים במהותם לאזורי סחר חופשי ולמרכזים פיננסיים הנמצאים מחוץ לגבולות המדינה, בשל מעמדם המשפטי המטושטש והעובדה שהם מציעים שני "מוצרים" למי שמעוניין שהונו יישאר מאחורי הקלעים: ביטחון וסודיות. מנקודת מבט משפטית, הנכסים המאוחסנים שוהים בשטח מעבר. בנמלי תעופה או בשטחים המתפקדים כמקלטי מס לא מתנהל מעקב מדוקדק אחר המלאי והעסקאות המתנהלות בשטחי האחסון, וכל עוד היצירה שוהה בין כותלי המחסנים היא פטורה ממס. מרגע שהיא יוצאת – מכיוון שנמכרה או שבעליה ביקשו לתרום אותה למוזיאון או להציגה בתערוכה – המס בגינה ישולם בארץ היעד.
במאית הקולנוע, האמנית והתיאורטיקנית הגרמנייה היטו שטיירל (Steyerl 2017) הייתה בין הראשונות שזיהו את חשיבותה של התופעה העכשווית וביטאו אותה במילים: "[...] המוזיאונים הסודיים הם הרשת האפלה, דרך המשי שבה נבלעים דברים אל תהום של נסיגה" (עמ' 83). שטיירל מתייחסת לעובדה שחלק גדול מעבודות האמנות המוערכות ביותר של תקופתנו מוסתרות במבנים מבוצרים, רחוקים מן העין. לדבריה, "אמנות דיוטי-פרי" נמצאת באקס-טריטוריות: מקומות בין-ריבונויות, מחוץ לכלל שליטה; "מתקן הערובה הוא מרחב לתנועה מתמדת" (שם). תזוזתן של היצירות פנימה והחוצה מהמתקן נעשית בהתאמה לתנודות השוק: עלייה או ירידה בערכן יוציאו את היצירות מהמתקן כדי להציגן במכירה פומבית. בהמשך הן יעברו לידי בעלים חדשים ואולי יאוחסנו במחסן השכן באותו המתקן.
שטיירל מזהה במתקני ערובה מרחב בעל סתירות פנימיות: מקום שבו שורה אי-ודאות ודאית; שבו הרשויות בוחרות במודע להעלים עין ולאבד שליטה באופן מבוקר. בעקבות שטיירל, הסופר והתיאורטיקן הגרמני סטפן היידנרייך (2016 Heidenreich) תבע את המושג "פריפורטיזם". כדי לתאר את הדומיננטיות של התופעה בשדה האמנות, המושג מתאר את האופן שבו "ייצוג, הפקה והפצת אמנות מושפעים מהמבנים האפלים". בעידן ה"פריפורטיזם" יצירות האמנות דורשות "מיתוג חזק ונזילות כדי שיהיה ניתן לסחור בהן, גלריות שיודעות ליצור שוק וחפצים פוטוגניים שיוצרים דימויים שניתן לעשות להם 'לייק' בפלטפורמות כגון אינסטגרם ופייסבוק".
מהמרפסת, שוני ריבנאי, 2017, אקריליק על בד, 110X110 ס"מ
האמן האיטלקי, פאולו סיריו, (Paolo Cirio) יצר את המיצב פרצה לכולם (2013 Loophole For All)1 שכולל עבודת וידאו דו-ערוצית והדפסות דיגיטליות. העבודה עוסקת בחברות-קש שמעלימות מס. סיריו מתייחס למושג חברה "על הנייר" באופן קונקרטי; הוא מפיק תעודות מכירה פיקטיביות של יותר מ-200,000 חברות הפועלות באיי קיימן ומתפקדות כמקלטי מס, מוכר את התעודות וחותם כמוכר החברה. באתר האינטרנט ששמו כשם הפרויקט, סיריו מסייע למי שמעוניין "לחטוף" חברה באיי קיימן בארבעה שלבים פשוטים. העבודה, שעוררה זעם בקרב החברות הנחטפות, מבקשת לדון באתיקה של מידע ובדרכים יצירתיות להפצת מידע על התנהלויות עסקיות נסתרות.
לפי ניתוח שנתי שהופק מטעם יריד האמנות ארט-באזל וחברת המשלוחים יו-בי-אס (UBS), בשנת 2018 נאמד שווי שוק האמנות ב-63 מיליארד דולר (2018 McAndrew). על פי ענקית השירותים העסקיים דלויט (2017), "ההתפתחות חסרת התקדים של שוק האמנות בשנים האחרונות הובילה ל'פיננסיזציה' של השוק. כיום האמנות נחשבת לא רק כמקור הנאה, אלא גם כנכס מזן חדש וחלופי שטומן בחובו הזדמנויות עסקיות מעניינות".
כיום, מחסני ערובה הם שחקנים מובילים בשוק האמנות הגלובלי. לפי דו"ח דלויט (2014), 42% מכלל אספני האמנות שנדגמו אמרו שישנו סיכוי סביר שלצורך פעילותם העסקית ייעזרו במחסן ערובה. לפי לשכת המסחר הבין-לאומית (ICC), ב-1975 היו רק 79 מחסני ערובה בעולם כולו; לפי ארגון FATF למאבק בהון השחור, ב-2008 נאמד מספרם בכ-3,000, והם ממוקמים ב-135 מדינות.
ב-1888 נוסד בעיר ז'נבה מחסן הערובה הגדול הראשון. ב-2012 נאמד מספר היצירות במחסן זה ב-1.2 מיליון. לדברי ז'אן רנה סיילרד (Jean-Rene Saillard), אחד המשקיעים מטעם קרן האמנות הבריטית הפועלת בז'נבה: "אם הוא [מחסן הערובה בז'נבה] היה מוזיאון, הוא כנראה היה המוזיאון הגדול בעולם" (Foulkes 2013, p. 2). בין כותלי המחסן חוסות יצירות מופת רבות. דוגמה לכך הם 78 ציורים של פיקאסו, שקתרין הוטין, בתו החורגת של האמן, העדיפה לאחסן במתקן על פני תצוגתם הקבועה במוזיאון. לצד יצירות מופת, נחשפו חפצים ארכיאולוגיים יקרי ערך. ב-2016, שוד ממצאים ארכיאולוגיים מהמזרח התיכון הוביל את הרשויות למצוא במתקן בז'נבה פריטים עתיקים שנשדדו מפלמירה שבסוריה ומאתרים עתיקים בלוב ובתימן (2016 News Network Archeology). ב-1995 נמצאו באותו המתקן פריטים שנשדדו על ידי משפחת מדיצ'י מאתרים ארכיאולוגיים באיטליה (1998 Slayman). מחלקת פשעי האמנות באיטליה, שפלשה למחסנים, מצאה יותר מ-17,000 פריטים הכוללים שני סרקופגים אטרוסקיים; חלקים מפרסקו שנמצא בפומפיי ופסל ראש של אפולו מרומא. שוויו של פסל הראש בלבד הוערך ב-44 מיליון דולר.
ב-2015, מנהל מוזיאון הלובר בפריז ז'אן לוק מרטינז (Jean-Luc Martinez) הגיש לארגון יונסק"ו דו"ח שעניינו שימור מורשת התרבות העולמית (AMA 2015). הדו"ח מוקיע את קיומם של מחסני ערובה, מאשימם בסיוע בסחר בפריטי אמנות גנובים ונוקט "שיום ואישום" (naming and shaming) של מדינות ואזורים המסייעים בהברחה ובהסתרה של מורשת התרבות הכלל-עולמית.
תושבי הערים שבהן ממוקמים המתקנים הסודיים מתרעמים כנגד העלמת העין הגורפת של הרשויות וגם על כך שיצירות מופת נמצאות בקרבתם ללא גישה אליהן. לפי סקר שנעשה, אילו מתקן הערובה בז'נבה היה פועל כחוק, הוא היה מכניס לקופת הקנטון המקומי 300 מיליון פרנק שווייצרי (2014 Maurisse). עורך דין מקומי הציע הצעת חוק המאתגרת את מדיניות הטבות המס של שווייץ: פתיחת שערי מחסן הערובה והפיכתו למוסד ציבורי. ההצעה כמובן נדחתה. לתושבי העיר נותר רק לנחש אילו יצירות מופת נמצאות במחיצתם ולקוות שיום אחד הם יבקרו בקרביים האטומים של המתקן השכן.
ב-2016 נחשפו "מסמכי פנמה" (2017 Bronstein) – יותר מ-11 מיליון מסמכים חסויים שמקורם במשרד עורכי הדין "מוסאק פונסקה" שבפנמה. המסמכים, שהודלפו על ידי אלמוני, כוללים תכתובות מהשנים 1977–2015 על אודות חברות שהוקמו אך ורק לשם הסתרת נכסים והלבנת הון. המסמכים עוסקים ביותר מ-200 אלף חברות-קש ובמתקני ערובה, וממחישים עד כמה הפכה האמנות לסחורה וכיצד ערכה משמש בכול: החל מעירבון להלוואה וכלה בהסדר גירושין. מסמכי פנמה מבליטים את הזיקה בין הסחר הבין-לאומי באמנות לבין החשאיות שמקנים מקלטי מס. כפי שכותב ג'ייק ברונסטין (Jake Bronstein) מהאיגוד הבין-לאומי של עיתונאים חוקרים (ICIJ), "המסמכים חושפים מוכרים וקונים של אמנות החולקים את הפינות החשוכות של המערכת הפיננסית הגלובלית עם רודנים, פוליטיקאים, נוכלים ואחרים, המפיקים תועלת מהאנונימיות שמקנים מרחבי הסוד האלה" (שם).
אחד השמות הגדולים המוזכרים במסמכי פנמה הוא שמה של משפחת נחמד – שושלת של אספנים יהודים ממוצא סורי. מהמסמכים עולה כי המשפחה מאחסנת את אוסף האמנות שבבעלותה, ששוויו נאמד בשלושה מיליארד דולר, במתקן בז'נבה. הפרשה הרגישה מכולן נוגעת לסיפור התגלגלותו של ציור אחד מאוסף המשפחה: במכתב שנמצא במאגר עולה כי משפחת נחמד סירבה להשיב יצירה של הצייר היהודי-איטלקי אמדאו מודיליאני (Amedeo Modigliani) לבעליה המקוריים. זאת, למרות הוכחה של כותב המכתב, שבימי השלטון הנאצי הציור היה ברשות סבו, שהיה סוחר אמנות יהודי. בתגובה להאשמה הצהירה משפחת נחמד שהציור אדם יושב עם מקל הליכה, שערכו נאמד ב-25 מיליון דולר, אינו נמצא בבעלותה, אלא בבעלות חברה בשם "מרכז אמנות בין-לאומי", שנרשמה על ידי המשפחה באמצעות משרד "מוסאק פונסקה" מפנמה.
לא מדובר במקרה בודד. העיתונאי הפורטוריקני הקטור פלישיאנו (1997 Feliciano) בספרו המוזיאון האבוד: הקונספירציה הנאצית לגנוב את יצירות האמנות העולמיות הגדולות שופך אור על גורלן של כ-20,000 יצירות אמנות שלקחו הנאצים ממשפחות יהודיות. פלישיאנו מתחקה אחר היצירות שנגזלו ומוצא אותן באוספים של מוזיאונים ובמחסני ערובה. גם היצירה טחנת מים בגנפ (Watermill at Gennep 1884) של וינסנט ואן גוך (Vincent Van Gogh) היא עדות לכך שמחסני הערובה ממלאים תפקיד בעסקאות אפלות: מוזיאון במדריד הקרוי על שם האספנית כרמן תייסן-בורנמיצה (Tyssen-Bornemisza Carmen) רכש את הציור באמצעות חברת-קש הממוקמת באיי קוק באוקיינוס השקט, ולכן לא שולמו מיסים עבור עיסקת רכישה זו (2013 Hudson).
דוגמה נוספת היא היהלומן הישראלי לשעבר ארז דליות (Erez Daleyot), שרכש אוסף אמנות בשווי 28 מיליון דולר. האוסף של דליות מאוחסן בז'נבה וכולל יצירות של ג'ף קונס (Koons Jeff), חואן מירו (Miro Joan) ואנדי וורהול (Warhol Andy). בימים אלו דליות מואשם בהעלמת מיסים בגובה מיליוני דולרים. גם במקרה זה התגלתה הפרשה כאשר נחשפה חברת-קש שהקים דליות בשם המפתיע Equalia (שוויון) אשר טיפלה באוסף שלו.
ג'ורג'ינה אדם (2014 Adam) מתארת בספרה כסף גדול: התפוצצות שוק האמנות במאה ה-21 את התפקיד שממלא שוק האמנות בעסקאות שהאפלה יפה להן: "נוסף על החשאיות, סכומי עתק המחליפים ידיים, בורותם של גורמי האכיפה בנוגע לערך היצירות והיותן ניידות מעצם טבען תורמים כולם לכך ששוק האמנות מהווה כר נוח לפעילות פלילית. ככל שמתהדק הפיקוח על שיטות אחרות להלבנת כספים, פונים יותר ויותר סוחרי סמים ונשק אל שוק האמנות" (עמ' 208). דו"ח האמנות והפיננסים של חברת דלויט לשנת 2016 מייחס למחסני הערובה העדר תיעוד של מקוריות ובעלות, זייפנות, העדר אמות מידה מקצועיות ואיכותיות וכמובן – העדר אכיפה.
תופעת "אמנות דיוטי פרי" או "פריפורטיזם" הן בעלות משקל בשדה האמנות העכשווי ומזמנות התבוננות מחודשת על מהלכים כלכליים ואופנות מזדמנות. התופעה מעניינת מכיוון שהיא קושרת בין שכבה דקה של בעלי אמצעים לבין סחר באמנות וחושפת את האופן שבו שחקנים שונים בשדה לוקחים חלק (בין במודע ובין לאו) ב"שרשרת המזון" של השוק. התופעה מלמדת אותנו שבעידן הנוכחי, בכוחו של האובייקט האמנותי לעורר דיון בהיבטים האסתטיים והאתיים של סחר באמנות ושל הסתרת האמנות מן הציבור.
* גרסה של מאמר זה הופיעה לראשונה תחת הכותרת "המוזיאונים הסמוים מן העין" במגזין המקוון "ערב רב" בשנת 2017.
ביבליוגרפיה
Art Media Agency. (2016). The desire of transparency in the art market.
https://www.privateartinvestor.com/art-business/the-desire-of-transparency-in-the-art-market. Retrieved (28.4.19).
Picinati di Torcello, A. (2016). Art & Finance, Deloitte Luxemburg. Deloitte & Art Tactic Art & Finance Report. Deloitte Touche Tohmatsu Limited.
Picinati di Torcello, A. (2017). Art & Finance, Deloitte Luxemburg. Deloitte & Art Tactic Art & Finance Report. Deloitte Touche Tohmatsu Limited.
Adam, G. (2014). Big Bucks: The Explosion of the Art Market in the 21st Century. U.K: Lund Humphries.
Feliciano, H. (1997). The Lost Museum: The Nazi Conspiracy to Steal the World's Greatest Works of Art. New York: Basic Books.
Foulkes, I. (2013). Geneva's art storage boom in uncertain times. BBC News.
https://www.bbc.co.uk/news/world-europe-20696126. Retrieved (28.4.19).
Hudson, M. (2013). Mega-rich use tax havens to buy and sell masterpieces. International Consortium of Investigative Journalists.
https://www.icij.org/investigations/offshore/mega-rich-use-tax-havens-buy-and-sell-masterpieces/. Retrieved (28.4.19).
Heidenreich, S. (2016). Freeportism as style and ideology: Post-internet and speculative realism, Part II, e-flux, 73.
https://www.e-flux.com/journal/73/60471/freeportism-as-style-and-ideology-post-internet-and-speculative-realism-part-ii. Retrieved (28.4.19).
Bronstein, J. (2017, April 4). International Consortium of Investigative Journalists. Global Witness.
The Panama Papers. https://www.icij.org/investigations/panama-papers .Retrieved (28.4.19).
Maurisse, M .(2014) .La'caverne d’Ali Baba' de Genve, plus grand port franc du monde, ignore la crise", http://www.lefigaro.fr/conjoncture/2014/09/20/20002-20140920ARTFIG00003-la-caverne-d-ali-baba-de-geneve-plus-grand-port-franc-du-monde-ignore-la-crise.php. Retrieved (28.4.19).
McAndrew, C. (2018). Dr Clare McAndrew explains why the art market is rebounding. Economist.
https://www.artbasel.com/news/economist-dr-clare-mcandrew-explains-why-the-art-market-is-rebounding. Retrieved (28.4.19).
News Network Archeology, (2016, February 12). Swiss Seize Artefacts Looted from Syria’s Palmyra.
https://archaeologynewsnetwork.blogspot.com/2016/12/swiss-seize-artefacts-looted-from.html#DyPiAs6FmhYpeWZP.97. Retrieved (28.4.19).
Slayman, A.L. (1998). Geneva Seizure. Shapell.
https://archive.archaeology.org/online/features/geneva/. Retrieved (28.4.19).
Steyerl, H. (2017). Duty Free Art: Art in the Age of Planetary Civil War. London: Verso.
The Financial Action Task Force (FATF), (2012). Money Laundering Vulnerabilities of Free Trade Zones, FATF/OECD.
http://www.fatf-gafi.org/media/fatf/documents/reports/ML%20vulnerabilities%20of%20Free%20Trade%20Zones.pdf. Retrieved (28.4.19).
הדס קידר
אוצרת הפועלת במישורים שבהם אמנות ותרבות נטענים בתכנים חברתיים, כלכליים ואקולוגיים. יוזמת פעולות באתרים שאינם נמנים עם חללי אמנות. הקימה תכנית רזידנסי "ערד אמנות אדריכלות" ואת "המרכז לאמנות עכשווית בערד". בימים אלו מנהלת ואוצרת "סטודיו בנק", מרכז תרבות ואמנות עירוני בבניין ששימש בנק בתל אביב. דוקטורנטית בתכנית לאוצרות באקדמיה לאמנות בציריך ובאוניברסיטת רדינג. מרצה בקורס מטעם המחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, שמתקיים בערד מדי שנה.
